1. לפני כשבועיים פורסם ב"הארץ" ראיון מרתק עם הבמאית אבתיסאם מרעאנה, לקראת תחילת שידור הסדרה "סליחה על השאלה" בערבית, בבימויה, ב"מכאן 33". המראיינת, איילת שני, שוחחה איתה בעיקר על פרק אחד, "רצח במשפחה", שבו מספרות נשים ערביות, שאחיותיהן או בנותיהן נרצחו, את סיפורן.
"ברוב המקרים זהות הרוצח ידועה להן", מספרת מרעאנה, "וכשהן נשאלו על כך מול המצלמה, הן טענו שהן לא יודעות. הן יודעות. אני יודעת שהן יודעות. הן לא יכולות להגיד שזה הבעל, שלא נתפס ולא נשפט מעולם. או השכן שלא נתפס ולא נשפט מעולם... יש אמא אחת שבתה נרצחה על ידי הבן שלה. הוא הרוצח והיא לא מסוגלת לומר עליו אף מילה... הרוצח יכול להיות גם מישהו שאת רואה יום־יום. את מסתובבת עם הכאב הנורא הזה על אחותך, והרוצח חי לו בסבבה. הוא התחתן פעם נוספת. יש לו אישה חדשה. צעירה. את רואה אותו חי את חייו בכיף".
מרעאנה מתארת פגישה שהייתה לה עם אם ששתי בנותיה נרצחו. "בלילה אחד, הבן שלה שיסף את הגרון של שתיהן. היא התעוררה וראתה את שתי בנותיה שוכבות עם גרון משוסף. הבית זירת רצח. והיא מדברת רק על אחת הבנות. רק על אחד הקורבנות. על השנייה היא לא מדברת. למה? כי השנייה הייתה חצופה יותר. היא אתגרה אותו. היא ענתה לו. היא לא ויתרה". "אז הגיע לה", מנסה להבין המראיינת. "כן, יש תחושה כזו", היא משיבה בכאב.
בין אם מרעאנה צודקת כשהיא מביטה אל העתיד באופטימיות, ובין אם לאו, בימים שבהם הרצח בחברה הערבית נמשך בקצב מטורף, ומנהיגי המגזר חוזרים ומאשימים את המשטרה, את הממשלה, את הגזענות, את התקציבים, ואת כל העולם חוץ מאשר את התרבות שלהם - צריך לחזור ולהזכיר את הדברים. ברוב המקרים, רצח בחברה היהודית אינו דומה לרצח בחברה הערבית. וכל עוד, בשם הפוליטיקלי קורקט, ובשם החשש להעליב, נמשיך להתחבא מאחורי הסברים מטופשים, כדי להסביר בכוח שכולנו דומים - לא ישתנה פה כלום.
לפני כעשרה חודשים הקדישה התקשורת כמה ימים לעיסוק במחאה נגד רצח נשים. המספרים שהוצגו אז היו מופרכים ומנופחים. מישהו טרח לספור בין 24 הנשים, שלפי הטענה נרצחו בשנה האחרונה, גם נשים שכלל לא ברור שנרצחו, וגם אישה אחת שהיא בכלל הייתה הרוצחת, ועוד כאלה שנהרגו באירוע שאיננו פלילי, אבל בשורה התחתונה השיח שוב ברח מהצורך לדבר על הרקע למספרים המטורפים של אירועי האלימות בחברה הערבית, ודווקא בה. לא משום שרצח אחד חמור מרצח אחר, אלא משום שהרקע למקרי הרצח שונה בתכלית. כן, צריך להגיד את זה בלי לגמגם. בחלקים של החברה הערבית הרצח הוא חלק מתרבות. תרבות שמתירה לרצוח אשה אם היא פוגעת, אליבא דרוצח, בכבוד המשפחה.
קחו את היחס שיקבל בשכונה שלו יהודי שירצח את אשתו, והשוו אותו ליחס שיקבל במשפחה שלו בדואי שירצח את אחותו. שום דמיון. אצלנו יראו בו איש שפל, ויעשו הכל כדי לסייע למשטרה להביא להרשעתו. אצלם הנרצחת היא זו שתיחשב שפלה, גם אחרי מותה, וברוב מוחלט של המקרים לא יקימו אחרי מותה סוכת אבלים, ומשפחתה לא תקבל מנחמים.
# # #
השבוע עלתה על פני השטח מחאה גדולה בחברה הערבית, אחרי שנספר הנרצח ה־71 במגזר הזה מתחילת השנה. שוב מחאה, שוב הטחת האשמות, שוב בריחה מאחריות, שוב אפס הסתכלות פנימה אל תוך החברה הערבית, שוב אפס חשבון נפש, שוב אפס לקיחת אחריות.
הנה, תראו מה צייץ שלשום בטוויטר ח"כ יוסף ג'בארין מהרשימה המשותפת: "רציחתם של 70 אזרחים ערבים מתחילת 2019 ושל יותר מ־1,300 מאז שנת 2000 אינה גזירה משמיים. זוהי תולדה של קנוניה של השלטון יחד עם ארגוני הפשיעה, של מדיניות גזענית של המשטרה ושל אוזלת ידן של רשויות אכיפת החוק". והוא לא היה לבד. "התרת דם" של הציבור הערבי - כך כינתה את המצב ח"כ עאידה תומא סולימאן.
במשטרה, אגב, מדברים על משאבים גדולים שהוזרמו בשנים האחרונות, תחת השר גלעד ארדן, לשיטור במגזר הערבי, על שבע תחנות חדשות שנפתחו בתוך יישובים ערביים, על מאות שוטרים שגויסו כדי לתגבר את היישובים האלה ועל עלייה גדולה בשיעורי הפענוח של מקרי הרצח. אבל בואו נניח, לצורך הדיון, שתמיד אפשר לעשות יותר, ותמיד אפשר להשקיע יותר, וכל שקל נוסף הרי הוא מבורך. אבל מה עם הסתכלות פנימה ועם ביקורת פנימית של המגזר? מתי שמענו ממנהיגי הציבור הערבי קריאה אל צעירי המגזר להתגייס למשטרה? מתי ראינו אותם קוראים להוציא מן המחנה כל מי שמסתובב עם נשק או יורה ברחוב?
בואו נדבר רגע על הנשק הזה. הוא הרי לא הגיע מעצמו בהמוניו אל החברה הערבית. מישהו רכש אותו. הרבה מאוד אנשים רכשו אותו. למה הם עשו את זה? חלק מהם על רקע עברייני. חלק אחר מתוך חשש להישאר חשוף בחברה שבה יש כל כך הרבה נשק לאחרים. ועל הנשק הזה צריך להגיד עוד משהו. הנשק לא רוצח. מי שמחזיק בו רוצח. במושב שלי יש לא מעט כלי נשק, ואני לא זוכר מקרה שבו ויכוח על מקום בבית כנסת הסתיים בירי. למה? כי בחברה הערבית, נגיד את זה בפעם האלף אם יש צורך בכך, זה חלק מתרבות. כן, התפיסה הזו שכל ויכוח יכול להסתיים בשליפת נשק ובירי, היא תרבות שקיימת בחברה הערבית ולא קיימת בחברה היהודית. ממש כמו סיפורי נקמת הדם.
"הרצח בחברה היהודית הוא רצח מת", הגדיר לי את זה השבוע ניצב ג'מאל חכרוש, ראש המנהלת לשיפור שירותי המשטרה ביישובים הערביים, "בעוד הרצח בחברה הערבית - הוא רצח חי". "אצל היהודים", הסביר, "כשמישהו רוצח, הפרשה תמה. בחברה הערבית, היא רק מתחילה. כי משפחת הנרצח תהיה חייבת להגיב ברצח משלה, והתגובה לרצח השני תבוא גם היא, ולעולם לא תדע מתי יסתיים המעגל הזה".
ובמובן הזה, כשמשפחה אחת נשארת "חייבת" למשפחה האחרת, או כשבת משפחה אחת נחשבת כמי שחיללה את כבודם של אביה או של אחיה, גם מיליון תחנות משטרה ומיליארד שקל נוספים לתקציב לא יעזרו.
כשבשכונת מגורים בחדרה נשמע ירי, 50 שכנים מחייגים 100 בבהלה. כשזה קורה בשכונת מגורים באום אל־פחם, המשטרה צריכה לחפש בנרות מישהו מהשכנים שיסייע לה. זה ההבדל. וכן, זו תרבות. זו תפיסת עולם שרואה במשטרה אויב, ובחוק - מכשול.
# # #
למה ללכת רחוק? זוכרים מה התנאי הראשון שהציבו ברשימה המשותפת לכחול לבן כדי להמליץ על בני גנץ אצל הנשיא? נכון, את ביטול החוק שמאפשר אכיפה יעילה נגד מי מעברייני הבנייה בלתי חוקית. רוצים עוד דוגמה? קחו את עניין הזיופים בבחירות. כולם נזהרים מאוד מלסמן את המגזר הערבי כמועד לזיופים, כי זה לא נאה להכליל כך, אבל בואו נראה את הנתונים. כל הקלפיות שפסל השופט סלים ג'ובראן, כשכיהן כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, באו מהמגזר הזה. כל הקלפיות שפסל השופט אליקים רובינשטיין, כשכיהן כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, באו מהמגזר הזה. כל הקלפיות שפסל השופט חנן מלצר בבחירות האחרונות באו גם הן מהמגזר הזה.
וכשמדברים על המגזר הזה, בהקשר הזה, הוא כולל בתוכו גם את זה הדרוזי. אלה העובדות. קשה לברוח מהן. וזה עוד לפני שהזכרנו שוב את עשרות התלונות שלא נבדקו כלל מבחירות אפריל 2019. עוד דוגמה? ח"כ איימן עודה, מי שבתקשורת מוצג תמיד כמבוגר האחראי והמתון בחבורת חברי הכנסת הערבים, היה בטרם נבחר לכנסת הממונה מטעם ועדת המעקב על המאבק בגיוס לשירות האזרחי. תארו לעצמכם איזה שינוי הייתה יכולה לקדם נוכחות של עוד מאות צעירים ערבים, בשירות אזרחי, בתחנות המשטרה ביישובים שלהם. אבל זהו שחוץ מצעקות ופיזור אחריות לכל עבר, אין בהנהגה הערבית עם מי לדבר בעניינים האלה.
אז, כאמור, צריך להשקיע כמה שרק אפשר, ולהשתדל לתקן כמה שרק אפשר, אבל הגיע הזמן לדבר אמת, ולהפסיק עם הקשקושים האלה על המשטרה שאשמה בכל דבר. יש כאן קבוצה גדולה מאוד שצריכה לעשות חשבון נפש עם עצמה, על החינוך שלה, על התרבות שלה, ועל מה שהיא משדרת לילדים שלה.
2. אסעד אבו גוש נעצר בספטמבר 2007 על ידי כוחות הביטחון. אבו גוש שימש אז כמומחה החבלה של תשתית חמאס צבאית פעילה בעיר שכם, ונחשד כמי שברשותו מידע על מעבדת חבלה ועל מטעני חבלה של אותה תשתית, וכן על תוכניות לביצוע פיגועים. איש החמאס הכחיש בחקירתו כל קשר לייצור כלשהו של אמצעי לחימה, אלא שלשב"כ היה בסיס משמעותי לחשוב שהוא מסתיר מידע, גם לגבי מקומות ייצור אמל"ח וגם לגבי פיגוע העומד להתרחש בטווח הזמן המיידי.
החשד הזה הוביל את חוקרי הארגון לעבור מחקירה "רגילה" - לחקירה שבה הופעלו נגדו מה שבג"ץ כינה מאוחר יותר "אמצעי לחץ". האמצעים הופעלו, ובעקבותיהם אבו גוש אכן הודה שעסק בייצור אמל"ח עבור תשתית החמאס בשכם, וכי הקים מעבדת חבלה בחדר שעל גג ביתו במחנה הפליטים בלאטה. בהמשך, הוא גם הואיל להסגיר את מיקום אותה מעבדה, שבה נמצאו אמצעי ייצור רבים להכנת מטענים. עוד יום עבר, ואחרי שהשב"כ העריך, בסבירות גבוהה, שאבו גוש ממשיך להסתיר מידע על זהותם של פעילים הקשורים לתכנון פיגוע, העתיד להתבצע בטווח הזמן המיידי, הופעלו עליו עוד "אמצעי לחץ".
גם האמצעים הללו פעלו את פעולתם. אבו גוש נשבר ומסר את שמו של פעיל חמאס נוסף, שלידיו העביר חגורת נפץ שאותה ייצר בעצמו. גם האיש הזה נלקח לחקירה, שבה מסר פרטים על פעיל טרור שלישי, שלידיו העביר את החגורה. כשזה נחקר, התברר שהחגורה כבר הגיעה לתל אביב, והיא מוטמנת במקום שאליו אמור להגיע מחבל מתאבד כדי לבצע באמצעותה פיגוע תופת. בסופו של גלגול, הוביל המחבל את החוקרים אל חגורת הנפץ, שהוסתרה ברחוב נחלת בנימין, והפיגוע נמנע.
הסיפור הזה עלה לכותרות בעקבות עתירה שהגיש כמה שנים מאוחר יותר הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, עתירה שהוכרעה לפני כשנתיים. לא ניכנס להליך המשפטי ולטענות המשפטיות, רק נאמר שהוועד דרש פתיחת חקירה נגד המעורבים בהפעלת אותם "אמצעי לחץ" או "עינויים", תלוי מי מנסח, נגד אסעד אבו גוש, ובין השאר, טען כי השימוש באותם אמצעים היה פסול ואסור וגרם לאבו גוש נזק בריאותי כבד.
לפני כמה ימים הצליח השב"כ לחשוף את החוליה שרצחה את הנערה רינה שנרב הי"ד באמצעות מטען שפוצצו אנשיה ליד מעיין דני, סמוך ליישוב דולב. במקביל לפרסום דבר הפענוח, למדנו שמי שחשוד כי שימש כראש החוליה, ומי שהפעיל את המטען שרצח את הצעירה, אושפז בבית החולים במהלך חקירתו כשהוא במצב קשה.
לא ניכנס כאן לניתוח המקרה הספציפי הזה, בעיקר משום שכל עוד פרטיו לא ברורים, זה לא יהיה רציני. מה שכן חייב להיות ברור זה שבכל מקרה שבו חקירה מסתיימת באשפוזו של הנחקר, ראוי שתיערך חקירה כדי לבדוק מה בדיוק התרחש בה.
ועדיין, אחרי הכל, נישאר תמיד עם שאלה עקרונית, מרכזית, ערכית, אחת. כמי שלא מתלהבים משימוש בעינויים, בלשון המעטה, מה היינו מוכנים לעשות כשבחדר החקירות יושב מי שלפי החשד מחזיק מידע על מטען חבלה נוסף, שיכול להיעשות בו שימוש על ידי מחבלים שנותרו חופשיים, כפי שנטען כאן? נניח בצד, במתכוון, את ההלכות המשפטיות בעניין שימוש בעינויים ובעניין "חקירת צורך", ונלך אל המקום המוסרי, ורק אליו.
ביום רביעי ראיינו, אראל סג"ל ואני, את מנכ"לית הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, ד"ר רחל סטרומזה. "איש החזית העממית נעצר", הצגנו לה את המקרה, "השב"כ יודע שהוא השאיר בחוץ מטען חבלה שיכול להתפוצץ עכשיו, או בעוד שעה או בעוד יומיים, ולרצוח אנשים חפים מפשע. מה את מוכנה שייעשה לו בחקירה, כדי להציל את חייהם של אנשים שאולי יתפוצצו בעוד שעה?".
"השב"כ לא יודע, הוא רק חושד", העירה לי. "את צודקת", השבתי, "אבל בקצה של החשד הזה נמצאת הבת שלך או הבת שלי שמסתובבות בחוץ, ואולי חייהן בסכנה". פעם אחר פעם הצעתי למנכ"לית הוועד להיכנס לנעליו של ראש אגף החקירות בשב"כ, ולבחור בדרך הכי הומנית שנראית לה, כדי להוציא את המידע החשוב הזה מפיו של מי שלא מעוניין למסור אותו. פעם אחר פעם לא נתקבלה תשובה. "אני רוצה חקירה חכמה", ענתה, "אני רוצה חקירה שמובילה למידע אמין, עינויים לא מובילים למידע אמין... יש חוקרים שיודעים להוציא מידע בחוכמה, בלי אלימות", הסבירה, אין לי מושג על סמך מה. "כשאנחנו נותנים להם את האישור להשתמש באלימות, אנחנו מנוונים את הצד המתוחכם של החקירות".
# # #
בעיניי, ההחלטה חדה וברורה. אם יש חשד ממשי שהאיש מחזיק מידע משמעותי על פיגוע שעתיד להתרחש בטווח הזמן הקרוב, מידע שאין דרך אחרת להגיע אליו לפני שיתרחש, מבחינתי אפשר גם לשבור לו את העצמות. זה נכון לכל סוג של טרור, בין אם מדובר בערבי ששלח חגורת נפץ לתל אביב, ובין אם זה יהודי שהניח מטען חבלה בגן ילדים ערבי. הצלת חיי חפים מפשע חשובה כאן יותר מהצלעות השבורות של ראש החוליה.
לזה צריך להוסיף כוכבית קטנה. בארגון כמו שירות הביטחון הכללי, שבו הדברים מתנהלים הרחק מאור השמש, יש חשש גדול יותר שיהיו חריגות מכללי המותר והאסור. ומשכך, ועל מנת שהחקירות שמתנהלות בעקבות טענות של נחקרים יהיו משמעותיות, יש צורך בתיעוד חזותי מלא ומוקלט של כל מה שמתרחש בחדר החקירות, משהו שלא מתבצע היום. זה יהיה תיעוד שלא יפורסם בעיתונות ולא יועבר לפרקליטי הנחקר, ומסיבות ביטחוניות ניאלץ לסמוך כאן על היועץ המשפטי לממשלה ומי מטעמו, שיבדקו עבור כולנו מה אירע בכל מקרה ומקרה. אבל כל עוד אין תיעוד כזה, גם הבדיקה והחקירה שלהם נערכת בעירבון מוגבל מאוד.
ואם נחזור לעניין הוועד למלחמה בעינויים, נדמה לי שמותר לכפור בהנחה המקובלת שלפיה מי שנלחם נגד השימוש בכל אמצעי חקירה חריג, בכל תנאי ובכל מקרה, הוא ההומני. אדם שמוכן לקחת את הסיכון ש־20 אנשים יתפוצצו במדרחוב נחלת בנימין, כדי לא להכאיב לטרוריסט שלפי חשד מבוסס יודע אצל מי נמצאת חגורת הנפץ ולא מוכן לספר על זה - בינו לבין אהבת אדם אין ולא כלום.