סיפור אהבה

כל חפירה היסטורית מגיעה לנקודת רוויה אשר מעבר לה הופכת חקירה חדשה לחקירה ישנה באריזה חדשה. מההיבט הזה נדמה כי הגענו כנראה למיצוי חקר הביטלס". הדברים נכתבו בעקבות הממצאים הארכיאולוגיים הרבים שיוזמים בעלי הזכויות של הביטלס והצמד שנותר מהם, ייבדלו לחיים ארוכים. כמו המהדורות החדשות והמהדהדות של "סרג'נט פפר" (2017) והאלבום הלבן (2018); שתיים שלא הוציאו אותי מגדרי.

עבור מי מאיתנו שחוו את האלבומים של הביטלס בזמן אמת, הדוור מצלצל פעמיים: פעם אחת המפגש הראשוני איתם בתפר שבין בית ספר יסודי לתיכון (הביטלס היו היסטוריה בכיתה י'). ופעם שנייה כאשר הנהג של UPS שלעולם אינו מפספס את תאריך היעד, מגיש לי בחיוך ממתיק סוד ורב־משמעות את האריזות השטוחות מאמזון ואנו מהמהמים איש לרעהו כגברים הלקוניים והעצורים שאנחנו.

ההוצאות החדשות הללו אינן קלות לעיכול: יש בהן מלל רב מדי. סקיצות לשירים בהתהוות שאינן מלמדות הרבה על תהליך היצירה. שיחות סרק בין ארבעת המופלאים בשיא תהילתם, כאשר כל פטפוט סתמי זוכה לתִלי פרשנות, ניתוחים סמנטיים ובדיקת מדיד השמן של מצב הרוח. ג'ון לנון היה כה מפויס בעת הקלטת "Abbey Road", שכאשר שכנים לאולפן התלוננו בשעת לילה מאוחרת על הרעש והזמינו משטרה, אמר לחבריו הביטל שלא היה לו אלוהים, ש"פעם אחרונה, כי צריך להוריד את הווליום". מסוג המידע שאינני יודע היכן לתייק אותו.

זה נכון גם לגבי בוב דילן, שמוציא עשר גרסאות אלטרנטיביות לכל שיר ומפוצץ מחיר עבור קופסה הכורעת תחת נטל 120 סקיצות. או הכספות ללא תחתית של הגרייטפול דד. בשולי הקופסאות הללו יש הנאה מסוימת, אך במרכזן נטל מעיק על מערכת השמע והעצבים. בנמונט טנץ', שהיה הקלידן של טום פטי, אמר שיעשו הביטלס בע"מ טובה לכולם ויוציאו את כל חומרי הגלם בנפרד; מי שירצה יקנה רק את "אבי רואד" במיקס החדש בדולבי וסראונד 5.1. מישהו אחר העיר שאינו מבין את הגישה: אתם רוצים לחזור ל"גרניקה" של פיקסו ולעשות תיקוני צבע? אני נופל איפשהו באמצע.

אין דין אוזניים זקנות כצעירות. מפגש ראשוני יהיה תמיד מרגש ומטלטל קרביים. אין כמו הפעם הראשונה שבה דוהרת כל מהותך אל פתח היציאה הקרוב ואינך יודע אם המצנח ייפתח או שתצלול כמו אבן כבדה. הביטלס נכנסו וחלפו בחיי במה שמקובל לכנות זמן אמת. כאשר שרתי "כשאהיה בן 64", לא האמנתי לרגע שזו אופציה קיומית ופונקציה בלתי נמנעת של אינרציה ותוחלת חיים. שאהיה בן 64. על פי ניסיונו הפתטי לעתים להישאר פג בחזותו, פול מקרטני הופתע באותה מידה. זה מה שהיה כה נפלא בלחטוף את ההמולה המכונה ביטלמניה בין העיניים. לנסות להפריד בין צרחות ההערצה האוניברסלית ובין החיבור המסוים שהיה לנו אליהם דרך תקליטים בהדפסה ישראלית מחורבנת וחורקת, מעטים מול רבים.

לא נותר לי זכר מהתקליטים הדפוקים ההם שמפיצים ישראלים התעקשו להדפיס עליהם הפניות נרגשות בעברית ונתנו לנו להרגיש כילידים פרימיטיביים שחובה לדברר אותם. תמיד תהיתי אם מישהו התאבד בתקיעת ראשו לשרוול הניילון הפנימי. הגיע לנו יותר.

"Abbey Road" הגיע כמובטח ב–27 בספטמבר, ובמשך שישי–שבת וראש השנה האזנתי לו ברצף ובשקיקה גדולה שהזכירה את נטייתי להתמכרות. כבר 50 שנה הוא האלבום האהוב עליי ביותר של הביטלס. רק לאחרונה גיליתי כי נמכרו 5 מיליון עותקים שלו עם צאתו, שתפחו ברבות השנים ל–31 מיליון. אינני צרכן של שפע הקלישאות, הסודות והגילויים מאולפן ההקלטה ומעולם לא הייתי. לא מעניין אותי מדוע פסע פול יחף במעבר החצייה ומה פשר המספר של הפולקסווגן בצילום. לא חשוב לי לדעת מאיזה שיר ערש נטל מקרטני שורות ל"Golden Slumbers" או שהרעיון ל"גנו של התמנון" בא לרינגו בעקבות שיחה עם קפטן היאכטה של פיטר סלרס. לא רוצה לדעת מי באה דרך חלון חדר האמבטיה וכפית כסף מהי, מי כבד מדי ואת טיב הקשר בין "Come Together" של לנון למסע הבחירות של טימותי לירי.

הגיוני בעיניי שהריסון כתב את "Something" לאשתו פטי בויד, משום שהיא האישה שנכתבו עליה הכי הרבה שירים ברוק. ולא יעזור בית דין: מקרטני הוא אחד הגאונים המוזיקליים הגדולים של ימינו, אבל כאשר צריך היה לתקוע שיר מיותר, אינפטילי וג'יבריש טוטלי, לא היו לו מתחרים. לכן מופיע באלבום הלבן "אובלדי אובלדה", לצליל חריקת שיניו מזעם של לנון. לכן פטישו של מקסוול כאן.

יחסית למגלומניה הרווחת, הקופסה החדשה מאופקת. האלבום המקורי בהגשה חדשה ועדכנית; שני דיסקים נוספים ומינימליסטיים שניכר בהם שנעשה מאמץ להגיש את מה שראוי ולא את כל הכספת. העובדה שג'ון ופול מנגנים לבדם את "הבלדה על ג'ון ויוקו" ואפילו נהנים, נמצאת בסתירה מוחלטת לדם הרע שהיה ביניהם בסוף. כמו גם הערוצים של התזמורת הפילהרמונית לבדה שהקיפה את "Something" או המחרוזת המכונה "The Long One" הסוגרת את האלבום בסדר שונה מזה הסופי.

"אבי רואד" תמיד נשמע טוב, אבל כעת יש תשומת לב מיוחדת לתופים ולבס, כלומר לשניים שנותרו בחיים. אינני טוען שהם סידרו לעצמם מיקס פרטי. התופים והבס הוזנחו בעבר וראוי היה שרינגו ופול יקבלו את הנתח המגיע להם. אינני יודע איך אומרים את זה בסאונד, אבל כעת זוהר "אבי רואד" באור נגוהות. כל צליל מלמיליאן. מזור לאוזניי הזקנות.

"אבי רואד" תפס אותי בנלסון כפול מהתו הראשון. אולי משום שלא הייתי המעריץ המתוחכם הגדול ביותר שהאזין אי־פעם לביטלס. הייתי נער אלמנטרי ונטול יומרות ואהבתי מוזיקה ישירה שיכולתי לנחש למה היא מכוונת בלי להתייעץ עם רוג'ר ווטרס. אבי היה הדיוט מוזיקלי נדיר, והוא ניגן בכל הכלים משמיעה בלבד. עד היום אינני מבין כיצד עשה את זה. בדרכו במסדרון הצר הוא נהג לעצור בפתח החדר שלי, להכניס את ראשו ולשאול מה אני שומע. לרוב זה היה אלבום חדש של הביטלס. הוא התיישב לידי על מיטת הנוער עם מזרן הגומאוויר הדק והקשיב. זה היה בכיתה ט', והמלודיות של "אבי רואד" כבשו אותו. ילדים אינם זקוקים ליותר מזה כדי לדעת שהם בכיוון הנכון. ילדיי לקחו ממני את מה שהתאים להם. בני הצעיר התאהב בביטלס.

***

הייתם מצפים שתקליט כה מיוחד יתקבל בתשואות, אבל לא כך היה. ניק קון, מבקר בריטי ב"ניו יורק טיימס", כתב ב–5 באוקטובר 1969 שהשירים אינם משהו מיוחד. "ל'Mean Mr. Mustard' יש מנגינה קליטה.

'Polythene Pam' הוא חטיף בניחוח ליברפולי.

ב'Golden Slumbers' יש ארבע תיבות יפהפיות

וב'You Never Give Me Your Money' יש מעבר פסנתר מסבאה של מריל מור. חוץ מאלה, השאר מוזיקה בינונית. בכל המנגינות נעשה שימוש בעבר, והמילים סובלות מפרקי ידיים רפויים והן נפוחות ושקריות. הביטלס שמעו מעשיות רבות מדי על גאוניותם והחלו להאמין בה. שני השירים של ג'ורג' הריסון בינוניים לשמם".

ב–15 בנובמבר 1969 פתח ג'ון מנדלסון את הביקורת על "אבי רואד" ב"רולינג סטון" במילים הבאות: "הצד השני עושה עבורי יותר מכל 'סרג'נט פפר', ואתן לכם את 'The Beatles', 'מסע הקסם המסתורי' ומקל תיפוף של קית' מון, תמורת הצד הראשון". זה היה ההבדל כולו בקליפת אגוז: הליידי האפורה (ני"ט) והממוסדת נפלה על אפה. עולל הרוק בן השנתיים היה קשוב לרוח התקופה.

"אבי רואד" הוא לא פחות מסוג של פלא בריאה בעיניי. לא רק משום שחוץ ממעידה אחת הוא האלבום המושלם המגיע אלינו פעם בעשור, אם יש לנו מזל. אלא משום שאף שרצף ההוצאה היה שונה, "אבי רואד" היה האלבום האחרון של הביטלס, והם חזרו לאולפן אחרי מרחץ הדמים הפולחני שהיה "Let It Be" שהוקלט קודם לכן אך ראה אור אחרי.

"Let It Be" הוא אלבום רע, סתמי, מקרי, נטול ברק וכמעט ללא דופק, והוא משקף את ההכרה המרה של הביטלס שהחברות והיצירתיות שלהם הגיעו לסוף הדרך. מרים, זועפים וכועסים הם התייצבו בהנגר קר ונטול אופי בטוויקנהם, שנבחר כדי לתעד בסרט מאת מייקל לינדסי–הוג את תהליך ההקלטה. ניתן היה לחתוך את המתח בסכין ובעקיצות ההדדיות - כאשר מקרטני לבדו מרחף מעל ים המוות בגישה הילדותית שלו - והתוצאה הייתה אלבום סתמי. הסרט עוקב אחריהם בחזרה ל"אבי רואד", ושם הם מפשירים, יוצרים ומחייכים שוב. סרט פילם נואר קלאסי, אבל רגע מתוק אחד בין רינגו וג'ורג' מסגיר את החברות: רינגו מנגן לג'ורג' את מה שכתב מ"גנו של התמנון", וג'ורג' מתמוגג, מלמד אותו אקורד נוסף ועוזר לו במעבר.

"אבי רואד" היה ההוכחה שנותרה להם היכולת להפיק פעם נוספת את הרוח הטובה והניצוץ הגאוני שחובה הייתה לנשוף עליו ביחד אחרת הוא כבה. ללנון ולהריסון כבר היה אקזיט בהכנה, אלבומי סולו ראשונים בהפקת פיל ספקטור. הריסון הלך אול–אאוט עם

"All Things Must Pass" המשולש ושכלל את אהבת האדם והאל שלו בלי לוותר על אזהרות מסע. לנון נפל לחיבוק הצפוי עם אהובתו וקרא על שמה את

Plastic Ono Band, שבה חבש את הברט של צ'ה גווארה והתפנה לשעה קלה להוביל את מעמד הפועלים בתהלוכה עם הרולס–רויס שלו. מקרטני ורינגו לא פיגרו אחריהם. משהו בכימיה הישנה ניצת שוב והבהב במהלך הקלטות מלאות השראה, כאשר כולם נתנו את מיטבם והריסון תפס לבסוף את מקומו והציב רף גבוה עם "Something" ו"Here Comes The Sun", שהיה מופת לפריטה אקוסטית.

כולם קיבלו הזדמנות שווה, כולל קטעי סולו שהיו כה נדירים בלהקה שנבנתה על הרמוניות ומשמעת. בשל האופן שבו בחר ג'ורג' מרטין להקליט, הקלטת הסטריאו הראשונה בציוד חדש והרוח הטובה שרק ממנה יכולה הייתה לנבוע הרמוניה כמו ב"Because", וההחלטה על רצף השירים הסוגר את התקליט, "אבי רואד" הוא האקווריום השקוף המאפשר התבוננות נדירה ואינטימית בדגי הזהב השוחים בו. רינגו קיבל הזדמנות להוכיח איזה מתופף גדול הוא; הריסון נגמל מהסיטאר לטובת ביצועים אקוסטיים וחשמליים משובחים; לנון ומקרטני הוכיחו בפעם האחרונה אילו מחברי שירים, מבצעים וזמרים גדולים הם.

במיקס החדש ברור לגמרי שמרטין הבן דחף את המחט עמוק לאזור האדום של הדיסטורשן שאביו נשמר ממנו. הוא מגיש את האלבום האחרון צמוד לממברנה של הרמקולים. אפילו הצרצרים נשמעים כפי שלא נשמעו קודם לכן, כמו גם צעדת הפילים הרועמת של הגיטרות המסיימת את "She's So Heavy".

***

50 שנה זה המון זמן. מי מאיתנו שהביטלס נחתו עליהם כרעם ביום בהיר עם צליל, שמחת חיים ותפיסת עולם שהרעידה את עולמנו, לא החלימו. זו דרך ארוכה ומתפתלת הנמתחת משך כל חיינו, והיו בה עליות, ירידות, אכזבות ומוות במשפחה. ככל שאני זקן יותר כך אני ממאן לבטוח באנשים ובמנהיגים שלא חוו את הביטלס, שאינם מכירים את השירים, שלא עשו את המאמץ המינימלי להתקרב למורשתם. הם לרוב אותם אנשים המביעים עלבון גדול כאשר מישהו חושד בהם שאינם מכירים את באך. אבל זה בסדר מבחינתם לא להכיר את הביטלס. המוזיקה הקלאסית שלנו אינה נחותה מהקודמת; היא רק אחרת. אף אחד לא הדגים את זה טוב יותר מאשר ג'ורג' מרטין, שהקיף את "אבי רואד" בכלי מיתר ותזמורת שלמה שהערוץ שלה בעצמו הוא עולם ומלואו.

האלבום נגמר באמירה המשקפת יפה כל כך את האווירה שבה נוצר: "בסוף, האהבה שאתה מקבל שווה לאהבה שאתה עושה". במקום להשאיר אותנו רוטטים מהתרגשות ארוטית, חוזר מקרטני אחרי אתנחתא ארוכה עם שיר ההוקרה החינני שלו למלכה. בהתחשב בעובדה שבדרכם הלא ממש פוליטית ניסו הביטלס להזהיר אותנו ממנהיגים, אין להם בעיה להיפרד כשהם תלויים על צווארה של המסורת הבריטית ועל מוסד המונרכיה. בתוחלת החיים הנדירה שלה הוכיחה המלכה שהייתה ראויה לחיבה הזאת למרות האנכרוניזם הבוטה שלה.

זו אותה חבורה שהדובר שלה ביקש מהאצולה לקשקש בתכשיטים שלה במקום למחוא כפיים. שניים מהם הלכו לעולמם. שניים אחרים נושקים ל־80. לפעמים עלינו לעצום עיניים, לעשות את מה שלא נעים לנו ולחשוב על אנגליה. לפעמים עלינו לעצום עיניים, לעשות מה שטוב לנו ולהקשיב ל"אבי רואד". המקום לרוץ אליו ולהתחבא בו לשעה קלה כאשר כל השאר בוגדים באמונה שלנו ובכל מה שפיללנו לו.