כשהוא שאל אותי “את רוצה לטוס קצת?", הבטתי בו ועניתי “עוד חמישה ימים חג".



“שטויות, סך הכל ארוחה, טוסי", אמר ושב אל הטלוויזיה, לצפות בפעם המי יודע כמה בסרט גיבורי־העל שהוא כל כך אוהב. לעגתי לו על כך, הוספתי ואמרתי שבטח כשהשחקנים טועים בטקסט הוא מתקן אותם. הוא צחק והמשיך לצפות, שלא יפספס קטע חלילה. האמת היא שדי קינאתי בו, אף ששב וצפה בסרט הזה מעל חמש פעמים, בכל פעם הוא מרתק אותו מחדש. אני, מלבד “אישה יפה" עם ריצ'ארד הנאה וסרט החתונה שלי שאני נאלצת להפעיל בכל פעם שמגיע בן משפחה שטרם ראה, לא מסוגלת לצפות מספר פעמים באותו הסרט. מה הטעם?



התחלתי לשרבט משהו על דף חשבון המים שעמד על השולחן, מביטה על הסכום ובעט כחול צובעת את פנים הספרה 0. “תגיד, איך זה שדווקא מים, שיש לנו מהם כל כך מעט בארץ, הכי זולים מכל החשבונות?", שאלתי את בן זוגי, אבל גל גדות בחליפת וונדרוומן בדיוק קפצה ממסוק, כך שלא זכיתי לתשובה. שעמם לי, הרגשתי שהבית סוגר עליי, שאני מכלה את זמני באטיות ושאפילו למנש, הכלב שלי שרבץ באותה העת במיטתו עם עצם שחומה בפה, כיף הרבה יותר.



צלילי אוטו גלידה הגיעו לאוזניי, תחילה חשבתי שאני מדמיינת, אומנם יש שמועה על איזו מסחרית עם גלידות ורמקול עם מנגינות, המסתובבת בעיר בכל פעם שמסירים הפקחים את נעליהם, אבל מעולם לא חזיתי בה. נעלתי את נעליי במהירות, ניגשתי לקופת העודף שאליה נזרק כל הכסף הקטן ודליתי ממנה כמה שקלים. “אבל המקרר מפוצץ בארטיקים", אמר לי בן זוגי. “מה זה משנה?", שאלתי, “זה לא אותו הטעם כמו של אוטו גלידה!", הפטרתי וירדתי במהירות, לפני שתיסע המסחרית ואשאר עם תאוותי בידי.



מצחיק איך העולם משתנה, אבל נפשו של ילד לא. בקרן הרחובות שבה אני גרה התגודדו ילדים מול פתחה של המסחרית הכי מאולתרת שראיתי בחיי. שמשות חלונותיה השבורים צופו בסלוטייפ, על גגה נשזרה שרשרת נורות צבעוניות שחצי מהן נתקעו שעה ארוכה על אותו הצבע ופגושה עקום לגמרי, נוטה לנפול, זכר לתאונה או לחנייה פזיזה. בפתח החלון עמד איש לא צעיר, אני מניחה שבאזור ה־50, קירח ודי שמן. “ילדים, אתם על שפת הכביש, זה מסוכן, לא לדחוף!". אבל ילדים כילדים, שמיעתם סלקטיבית. אחד־אחד נתנו לו את השקלים. כשביקשו לבחור טעם, צחק ואמר “טעם זה רק בסופר, פה יש לי רק גלידה אמריקאית", והגיש להם. הם לא פצו פה ולא התלוננו, רטנו או בכו, מתברר שגם בדור הזה, כשאומרים “זה מה יש" בחיוך, גם המפונקים ביותר מבינים.



חיכיתי בסבלנות, ראיתי איך הוא משתעשע איתם: לפני שנגעו בגביע משך אותו אליו ואמר “בעצם, אני רוצה את הגלידה שלך!". הם צחקו, גם כשחזר בפעם השנייה והשלישית על אותה הבדיחה. כשהגיע תורי סוף־סוף, התרגשתי, לא זכרתי מתי בפעם האחרונה פגשתי אוטו גלידה, מרוטש ככל שיהיה. “נו, הנה אמא שנשארה בילדות", התגאה המוכר. “לך אתן עוד סיבוב, מתנה מהמכונה", אמר וסובב את הגביע תחת מכונת הגלידה. “זה המון", עצרתי בעדו. “יש המון בגלידה?", קרץ לי ולרגע חיבבתי אותו, הוא היה צעיר מדי מכדי להיות סבי, אבל אם לא הכרונולוגיה הטיפשית, הייתי יכולה לאמץ אותו בשמחה. “ולילד? את לא קונה?", שאל. לא הבנתי על איזה ילד הוא מדבר וגם לא היה לי חשק להסביר לו שהגעתי לבד, אבל כשרכן מטה ושאל “גם אתה רוצה גלידה?", חייך אליו ילד שחום עור, מזיע, עם חליפת כדורגל לגופו וענה, “כן, אבל אין לי פה כסף". על פי לבושו ונעליו של הילד לא נראה לי שהוא סובל ממחסור כלכלי ובכל זאת הצעתי לשלם עבורו. “תעשה לו אחת", אמרתי. “נו? אתה רואה? בשביל מה יש את אמא?", צחק המוכר.



לא לי ולא לילד החמוד היה חשק לגלות לו את האמת, שאין שום קשר בינינו מלבד האהבה לממתק הקר הזה. “תיהנה, בן שלי", קרצתי לו כשליקק את הגלידה, הילד חייך בביישנות, הסתובב וצעק לחברו, “רואה, יאיר? קיבלתי גם". הודיתי למוכר הגלידות, שבינתיים ניתק את הרמקול כי קיבל דיווח שיש עוד פקח שטרם תלה את נעליו בסביבה, ועליתי אל ביתי. “גלידה אמריקאית!", התלהב בן זוגי, “לא פייר שקנית רק לך!" התקטנן. “אמרת שיש הרבה גלידות בבית", נזפתי בו, “זו שלי!". ובכל זאת, בגלל מבטו הכמה, התוספת החינמית שקיבלתי מהמוכר ומצפוני - לא יכולתי לסרב לו. נשכבתי על השזלונג, צמוד אליו, ואמרתי “אבל בלי לקים גדולים!". כך ליקקנו שנינו את הגלידה, כמו ביום חם, בשנות ה־70, אי־שם בעיירת פיתוח, רגע אחרי הבחירות.



***



עוד ידעתי שאני צריכה לברוח קצת. טוב, את המושג לברוח אני לא כל כך אוהבת. כדי לברוח, צריך שירדפו אחריך, ובדרך כלל בריחה נעשית ממקום שבו רע, אבל ביתי איננו רע, הוא אף מנחם וטוב, ובו אני אוהבת ונאהבת. אבל השראה הוא לא מספק לי, רוטינת השגרה לא מייצרת לי סיפורים חדשים, ובין בעל, כלב, חשבונות ודייט שבועי הדמיון לא מצליח למצוא את דרכו אליו. “אני אטוס, תסיים את הגלידה", נתתי את הגביע בידו של בן זוגי. יחד ישבנו וחיפשנו לי יעד. פריז בתקופה הזו יקרה מדי, על תאילנד אין מה לדבר, כי היא זימתית מדי לאישה נשואה, את יוון אני לא אוהבת, ולונדון מתוירת מדי בעיני. “מה עם פראג? שמעתי שהיא הלב של אירופה", אמר אהובי. “פראג?", עיקמתי את פניי ונזכרתי איך רבות דובר בה ובישראלים הפוקדים אותה לשם הקזינו והקיורטוש. בכל זאת העפתי מבט קצר בגוגל ונוכחתי שהיא אחרת ממה שחשבתי עליה, למעשה, אף פעם לא התעמקתי בה יותר מדי (מי ידע שהיא שייכת לצ'כיה בכלל? היא עמדה בזכות עצמה). נופיה קסמו לי, הזמן המומלץ לשהות בה (ארבעה ימים) תאם בדיוק את מה שתכננתי, כי לא רומנים עבי כרך ביקשתי לרקום, אלא רק מעט השראה. והמחיר נמוך ביותר.



“אבל ערב החג!", התעקשתי לפני שלחצתי על ההזמנה. “שטויות, יש לנו עוד עשרות שנים של ערבי חג, תזמיני", אמר גור, וכך עשיתי. הזמנתי.



בלילה שבין שני לשלישי סגרתי את מזוודתי ונעלתי במנעול קטן בצורת לב שרכשנו בירח הדבש שלנו. נשקתי למנש, הכלב שלנו, והזהרתי אותו שיתנהג יפה ולא יעלה לי על הספות, כי הבית מרושת במצלמות. אחר כך פתחתי את מגירת החטיפים ונתתי לו אחד. נכנסתי בשקט לחדר השינה שלנו וצפיתי באישי, ישן וקצת מזיע. “אני נוסעת", לחשתי לו. הוא פקח לאט את עיניו ואמר, “תשמרי על עצמך, יפה שלי, אני אחכה לך בבית". איך כתבה מרים ילן־שטקליס ז"ל בשירה "נורית": “אך למה זה, אמא, למה, זולגות הדמעות מעצמן?". לא הצלחתי לעצור את הדמעות, איך אני טסה ממנו? לבדי, טרם חג, איך פחות משנה אחרי החתונה אני כבר מבקשת לעצמי חופש לבד, מחשבתי, אנרגטי ושקט? מוטב היה שיהיה לי בעל זועם, שיגיד “מה זאת אומרת אישה נשואה שטסה לבד? איפה נשמע דבר כזה?". במקרה ההוא, היה בוער בי המרד וסביר שהייתי טסה ללא שמץ ייסורי מצפון. הבכי ליווה אותי גם במונית לשדה, קינאתי בנהג המונית שנשאר בארץ, באנשי הביטחון בשדה שיבלו, רובם לפחות, את החג בחיק משפחתם ואפילו בטייס הצ'כי, שאין לו את ייסורי המצפון היהודיים כל כך. ועם כל זאת, ידעתי שהכתיבה היא הלחם והמים שלי, ובלעדיה אני לא המרסל שבה התאהב, נטולת השראה, תשוקה, עלה נידף ברוח השגרה.



כשנחתנו בבוקר על האדמה הצ'כית, ניגבתי את דמעותיי וגמלה החלטה בלבי לא לבכות עוד, כי אלו רק ארבעה ימים. בתור לביקורת הדרכונים עמד על ידי ילד שחום בעל עיניים גדולות והביט בי. לרגע הזכיר לי את בני הפיקטיבי שם, אל מול האוטו גלידה - ונזכרתי במוכר השמנמן, ובשכונה הקטנה, ובשכניי הצעקנים ובחג שלבש הרחוב, ופתאום פקחתי את עיניי וגם סביבי, על אדמת הנכר, עמדו המון דמויות, מאות, אלפים! זקן בריטי רוטן, אישה אפריקאית בלבוש מסורתי וחבורת סינים עם יותר מדי מצלמות בידיהם. וידעתי שכל הדמויות הללו מבקשות להיכתב, וכל שרציתי הוא להגיע למלון, להוציא את המחברת הקטנה שהבאתי ולהשיב אליי את נשמת אפי, את הכתיבה. כי בלעדיה אף חג לא ייכנס בשערי לבי, וכל הגלידות שבעולם לא יצליחו לפצות.



המשך יבוא.