עוד כשהייתי ילדה, אמא שלי אמרה לי שאנשים שלא רגישים אליי הם גם אנשים שלא רגישים לעצמם. שאנשים שמתייחסים אליי לא יפה, הם אנשים שאליהם מתייחסים לא יפה והם כנראה לא יודעים אחרת, ושמי שפוגע בי בסופו של דבר כועס בעיקר על עצמו כי הוא רואה בי מראה שלו.
האמירות שלה החזיקו אצלי מעמד זמן די רב, ושכנו אי־שם בתא הזיכרונות המעצימים שיושב לי בעורף. מדובר בתא שבתוכו מוטמנת היטב תחת קידוד תיקיית משפטי אנרגיה מחזקים, ששימשה מאז ומעולם כתוכנת גיבוי לימים קשים, לזמן שבאג פולש לנפש או שטות לראש, ואז נהיה בלגן שלם.
אני מאווררת את התא הזה מדי פעם, שולפת משם את מה שאני צריכה ומחזירה למקום. אף אחד לא צריך לדעת שגם אנשים מבוגרים מתנהלים על פי התכנות שנעשה לנו בילדות, ושזה קורה לכולנו כמעט בלי יוצא מן הכלל, בין שזה לטוב ובין שזה לרע.
תמיד לפני יום הכיפורים אני מחשבת עם עצמי מסלול סליחה מחדש, כי כך תוכנתּי אף על פי שאני יושבת מול נטפליקס ביום הזה כבר כמה שנים. וכך גם כשגופי מול המחשב, לבי עמוק בתוך מה שאוהבים לכנות "חשבון הנפש" גם אם ארצה בכך וגם אם לא.
מי מכם שהוא אדם מאמין בוודאי מחייך לעצמו ואומר שאי אפשר לברוח מהמסורת, גם אם מנסים להתכחש לה. ואומנם, לקראת יום הכיפורים שוחחתי עם כמה אנשים מאמינים במסגרת עבודתי וגיליתי להפתעתי שגם אם אני רחוקה משם שנות אור, אנחנו לא באמת כל כך שונים בתפיסות החיים שלנו. מודה שזה היה מאיר עיניים.
העיסוק בסליחה תמיד היה עניין רלוונטי לי, בפרט שככל שהשנים חלפו כמות החיכוכים שלי עם אחרים הלכה וגדלה, ועמה המריבות והמשפטים שיוצאים מהקשרם, הכעסים וההתפרצויות. כי זה מה שקורה לאנשים שיש להם דעה או רגש או דעה ורגש. יש גיל מסוים שבו שום "שולם" הוא לא רלוונטי. לא כמו אז, בגן הילדים כששולם היה מחזיר לך באופן אוטומטי את החברות למשחק בחצר, והופך אותך מהילדה שיושבת בצד עם הקוביות לזו ששוב סופרות אותה הבנות מהנדנדה.
יש גיל מסוים שבו קשה לסלוח, וגיל אחר שקל יותר לשכוח. אני מתנדנדת אי־שם באמצע, בין יכולת די מפתיעה להצליח להניח דברים מאחוריי ולא לנטור טינה, לבין לעתים לרכוב על האופניים ולהתעצבן שאני כזו עדינה וסלחנית ואז לכעוס על כל העולם מסביב רק לא על המושא הספציפי עצמו. כי כך הורגלנו, להיות נעימות, וידידותיות לסביבה גם במצבים קשים.
אלא שהיום אני תוהה אם בכלל אני באמת צריכה את הצד השני כדי להשלים, או שמספיקה הסליחה גם אם היא חד־צדדית כדי להצליח להמשיך הלאה ולא להיתקע על המשקעים. אין לי תשובה חד־משמעית לכך, אולי כי אני מכירה את עצמי טוב מדי. ברוב המקרים אני מסוג האנשים שחייבים קלוז'ר, שחייבים לסגור ריב או סיטואציה כלשהי במעמד שני הצדדים ובהסכמת שני הצדדים. אני יכולה לא להרפות כדי שזה יקרה, וברוב המקרים השיגעון הזה רק מחמיר את המצב, ואז אני שולחת את עצמי ל"חשבון נפש" וברוב המקרים יוצאת בלי תובנות מהסיטואציה.
ובכלל, מה זה חשבון הנפש שכולנו מדברים עליו כל הזמן. אנחנו חיים בעידן שבו מדרבנים אותנו להיכנס תדיר פנימה, להתחבר למרכז ולאני האמיתי שלנו. אנחנו נוסעים לריטריט יוגה במדבר כדי לחבר בין גוף ונפש ולריטריט נשים כדי לגלות את העוצמה שבתוכנו. אבל משום מה אני תוהה אם בדרך קורה שאנחנו לפעמים שוכחים שמסביב לכל הפנים הזה יש גם חוץ, ויש גם קיום של אנשים נוספים בסביבה, ובכלל סביבה שצריך לשים לב אליה ולנסות להסתנכרן איתה. כי עם כל הכבוד לחלומות ולהגשמה העצמית ולחיבור למרכז האני שלנו, אנחנו לא לבד פה מצד אחד, ומנגד לא ממש טורחים לראות את האחר.
אז מה שווה כל הניו אייג' הזה אם מסתובבים פה אנשים שמאוד מחוברים לסנטר של עצמם, שמוארים מדיטוקס של מיצים, אבל מקללים אותך ברשת אם אתה אומר משהו מחוץ לקונצנזוס או שמבטלים את דבריך כליל כי לא יישרת קו עם החשיבה האוטומטית. אולי גם "חשבון נפש" שנעשה על אוטומט כי כולם עושים הוא משהו שצריך להוציא מהסיסטם. אפשר עדיין לשבת ביום כיפור מול נטפליקס, ופשוט להחליט שאנחנו הופכים להיות אנשים טובים יותר.