התרבות הדברים שאותם כבר לא תוכל לעשות לעולם היא שכואבת יותר מכל

התבוסות הקטנות האלה, כמו לערימת העלים שסירבו להתפצח, היו עבורו אות וסימן למצב רוחו המתחלף, כמו עונות השנה ממש. כשהיה לו טוב, הוא גילה נדיבות כלפי כל אלה, ואילו עתה הם מילאו אותו בחמה האצורה בכל שריר בגופו. כאילו לא מדובר רק בבוקר לא מוצלח או במין יום שכזה, אלא בהתערבות של הקוסמוס שרכן ממערכת גרמי השמיים שלו כדי להשפיע לרעה על חייו.
 

חבל שאיני דתי, חשב לעצמו לפני שמשך את הכלבה הלאה משם.
 

בעוד כמה שבועות יהיה בן 50. הגיל הזה שבו אתה מרגיש את הגוף סוגר עליך ככלא. לא שיש לו בעיות חריגות, טפו טפו טפו, זה רק שפתאום כל דבר נהיה קצת מציק: בבקרים חולף רעד קל של כאב בתחתית גבו, רביצה מול הטלוויזיה בשבת מכאיבה לצווארו, בשר בארוחת הערב מונע שינה. תוצאות הבדיקות שהוא עורך מעת לעת אומנם בסדר, אבל ברשימת אנשי הקשר שלו כבר הצטברו כמה, חלקם אפילו בני גילו, שכבר לא יציקו לעולם יותר בוואטסאפ.

הזדקנות פירושה שבכל יום עוד ועוד נשים הופכות לצעירות מדי בשבילך, הוא חושב לעצמו אחרי שלטש עיניים באיזו אם שהרכיבה פעוט אל המשפחתון שבמעלה הרחוב: רגליים ארוכות, לא רזות מדי אך חטובות, מטפסות כל הדרך מהכפכפים היישר אל תוך ג'ינס גזור של נערות, שאת קו החגורה שלו מכסה חולצת טריקו פשוטה שנמתחת על חזה עגלגל, כמעט מפתיע בהתחשב בגוף הצר שלו הוא שייך. פניה בהירות, גבות מעוגלות, משורטטות מעט לטעמו מעל פנים חייכניות, עצמות לחיים גבוהות ושיער שנראה חלק ולא מאוד ארוך אסוף לקוקו. 
 

האל הטוב או הטבע הנדיב לא חסך דבר מהאישה הצעירה הזאת, שבנסיבות אחרות היה ממהר לקטלג מהר מדי כ"ממוצעת" - סוג של יופי וחן שתמיד היה נראה לו מוצלח בהרבה מזה שניחנו בו אלה שגורמות ללסת התחתונה להתפצח ממבט ראשון.
 

מנבכי הזיכרון עולה בו המשפט ההוא שהושם בפי דניאל אוטי, הלא הוא אוגולין בסרט "מאנון", המשך לעלילת ז'אן דה פלורט. הוא כותב מכתב התאבדות לדודו, שבו הוא מתאר את מערכת היחסים הנרקמת לנגד עיניו הבוכיות בין מאנון היפה, בתו של הגיבן שגרם למותו (ז'ראר דפרדייה), לבין מורה שהגיע לכפר: "אין הוא מודע לאושרו, אבל אני מודע לאסוני", קובע אוגולין רגע לפני שתלה את עצמו. 
 

ואף על פי שהוא, גבר כמעט בן 50 שמוליך כלבה כמעט בת 5 במעלה רחוב בלב תל אביב אינו מאוהב ואינו חושב מחשבות אובדניות, הוא מביט באם הצעירה, חגיגה של רעננות שהפעוט הוסיף לה אפילו חיות וחן (והרי לא לכולן מחמיאה האמהות) וחושב בדיוק את אותו הדבר: היא אינה מודעת להשפעה המעציבה שהייתה להבלחה שלה על הרהורי הבוקר שלו.
 

בת כמה היא? הוא תוהה בינו לבינו ומיד משיב: נראית מקסימום בת 30, כלומר צעירה ממנו ב־20 שנה. ומיד זה מכה בו כברק: לא הבטן שתמיד הלכה לפניו, לא כאבי הגב בבוקרו של יום, לא הניקורים הקטנים מול הטלוויזיה בערב אלא התרבות הדברים שאותם כבר לא תוכל לעשות לעולם, היא שכואבת יותר מכל מיחוש. מילה הוא לא החליף עמה, לא ידע את שמה, לא הכיר את אופייה - ובכל זאת העובדה שלא יהיה ביניהם שום דבר, לעולם, מפלחת את לבו כשל אהוב שננטש.

ילד על סקייטבורד הופך את הכלבה משופעת הלבביות לפקעת עצבים. הפרווה שעל גבה סומרת, כפותיה הקדמיות ננעצות במדרכה, והיא פולטת שטף של נביחות רמות כלפי הנער, שקצת מופתע מהמתקפה חסרת השיניים. "היא משוכנעת שיום אחד יושמד העולם בידי גזע של אנשים על סקייטבורדים", הוא אומר לו כדי להרגיעו. אבל הנער לא חושש, הוא יורד מהמשטח המתגלגל ורוכן לעבר הכלבה שמלקקת את פניו (מה שלא הפריע לה לנבוח בחמת זעם משהמשיך בנסיעה. לך תבין).
 

שמש של בוקר מסמאת את עיניו רגע לפני שהוא פונה מטה, מערבה. הכלבה נותרת לשבת בקרן הרחוב, מחכה לחבר על ארבע. 
 

בצוק העתים של הבוקר הוא לרוב מושך אותה משם הלאה, אל שגרת יומם, אבל הפעם גם הוא מחכה, בלי לדעת למה.