ביום כיפור הותרו כל נדרינו. אבל ספק אם הפוליטיקאים יוותרו על הנדרים שנדרו, ובייחוד על החרמות. אם כולם ידבקו בנדריהם יהיו לנו בחירות לכנסת ה־23 כבר בחודש במרץ. הציבור שכולם מדברים בשמו אינו מעוניין בבחירות האלה. הוא מצפה שהפוליטיקאים יבטלו את התנאים המוקדמים ויקימו ממשלה, רצוי שתהיה ממשלת אחדות, ואם אי אפשר - ממשלה המבטאת את המאוויים של ציבורים רחבים ככל האפשר.
לכאורה יש בכנסת רוב ברור למחנה הלאומי. לצד 55 תומכי נתניהו בחר הציבור שמונה חברים של ישראל ביתנו, וכן 20 חברי כחול לבן, שעמדותיהם ימין־מרכז (יש עתיד היא מרכז־שמאל מדיני), ובהם חברי סיעת תל"ם בראשות בוגי יעלון, שחוץ מיחסם אל נתניהו, על פי השקפותיהם המדיניות המוצהרות - מקומם בליכוד.
ישראל ביתנו היא ימין לכל דבר, למעט בענייני דת ומדינה. לדבריה אין היא פוסלת את נתניהו. אין היא רואה אפילו בכתבי אישום עילה להתפטרותו טרם הרשעה, כפי שגם החוק קובע. עם זאת, בשל מאמציה להביא לממשלה שבמרכזה שתי המפלגות הגדולות יחד עמה, וכדי לבוא לקראת כחול לבן, השוללת את המשך ניהול המדינה במקביל לכתבי אישום ולמשפט, היא פרסמה הצעה המאמצת את מתווה הנשיא המדבר על נבצרות, אם יוגשו כתבי אישום נגד נתניהו.
כמו כן, ישראל ביתנו מציבה שורת הצעות למצע קואליציוני, שהן לגיטימיות בתנאי שיש נכונות לשאת ולתת בעניינן. אחרת יש חשש שהצעת המתווה של ליברמן היא מלכודת לליכוד, שכל מטרתה לפורר את הגוש כדי שחלקים ממנו יקבלו לגיטימציה לנשור לקואליציה עם בני גנץ, בתמיכת ישראל ביתנו.
בדיוק כשם שישראל ביתנו אינה אמורה לשאת ולתת עם הליכוד בעניינים המדיניים בשם כחול לבן, כך הליכוד אינה אמורה לייצג את החרדים בענייני דת ומדינה. המו"מ בעניינים אלה, שבהם יש קרבה בין עמדות כחול לבן, ישראל ביתנו וגורמים בליכוד, חייב להתנהל בשיתוף עם החרדים והבית היהודי. הרי גם ליברמן, בראיון נרחב ב"מעריב" ערב כיפור, לא שלל את הצטרפות החרדים לממשלה ולא שלל פשרה לגבי חלק מעמדותיו בענייני דת ומדינה.
אחדות אמיתית וניסיון להגיע לקונצנזוס אינם ראויים שיותירו שום גורם בחוץ מלכתחילה. גם לא את השמאל הציוני שמונה 11 חברים בכנסת, בין היתר משום שתומכים אידיאולוגיים רבים שלו הצביעו לכחול לבן כהצבעה טקטית. כשם שלא לגיטימי להתנות לליכוד שייפרד משותפיו, כך אין מקום לפסול מראש את המפלגות הציוניות שתמכו בגנץ.
ההבחנה בין מפלגת העבודה והמחנה הדמוקרטי ובין הרשימה המשותפת מחייבת אחת ולתמיד הסבר מסודר: אומנם מרבית הרשימה המשותפת המליצה על גנץ, אבל גם הודיעה כי לא תצטרף בשום תנאי לקואליציה שלו. אין זו גחמה. הרשימה המאוחדת ממקמת עצמה מחוץ למחנה בעניין שהוא הדנ"א של מדינת ישראל - היותה מדינת הלאום של העם היהודי. לכן אין היא חלק מהשיח הלגיטימי בקרב המחנה, שבו המחלוקות נסבות על השאלה מה טוב למדינה היהודית.
חשוב להבהיר את הנקודה הזאת: גם אם למחנה הדמוקרטי ולרשימה המשותפת עמדות זהות בנושאים מדיניים, בין הצדדים פעורה תהום ההופכת עמדה אחת ללגיטימית לגמרי - ואת תאומתה ללא לגיטימית. ההבדל נעוץ בעמדת המוצא. כשניצן הורוביץ או תמר זנדברג מדברים על שתי מדינות, הם משוכנעים שזה מה שטוב למדינה היהודית. כשאחמד טיבי או ראשי בל"ד, רע"ם ואפילו חד"ש מביעים אותן עמדות, המוטיבציות, השאיפות והמטרות מגיעות ממקומות שונים לחלוטין, ובעיקר מוליכות, לתפיסתם המוצהרת, למקומות אחרים לגמרי.
הרשימה המשותפת היא הבוחרת להיות מחוץ למחנה, שהרי המכנה המשותף החזק והבסיסי של כל המפלגות - ממרצ ועד האיחוד הלאומי - הוא יהדותה של המדינה, כפי שהוגדרה במגילת העצמאות.
שאגת נתניהו
פרופ' דניאל בלטמן, ההיסטוריון של גטו ורשה, חושב דווקא אחרת. במאמר מקומם ש"הארץ" בחר לשבץ בראש עמוד המאמרים של ערב יום כיפור, תחת הכותרת "סיבוב שלישי - הסיכוי לעצור את חיסול הדמוקרטיה", גוזר הפרופסור גזירה שווה בין האירועים הפוליטיים במקומותינו לפוליטיקה של גרמניה ב־1932/3. זהו מאמר נקלה, הקורא לריבלין שלא לחזור על הטעות של הנשיא הגרמני הינדנבורג, שסבר שניתן לבלום שועל פוליטי כהיטלר באמצעות פשרות פוליטיות. לא פחות.
כה אמר בלטמן, המשמש היסטוריון של תקופת השואה באוניברסיטה העברית: "ריבלין - כהינדנבורג לפני 85 שנה - מאמין שניתן יהיה לבלום את דהרתו של נתניהו לחיסול הדמוקרטיה הישראלית, על ידי יצירת מערכת מתאימה של איזונים ובלמים".
ומה תרופת הפלא שמציע בלטמן? שיתוף פעולה בין המפלגה הסוציאל־דמוקרטית לבין המפלגה הקומוניסטית. הסוציאליסטים חששו מהקומוניסטים, לשיטתו של בלטמן, "ממש כפי שבכחול לבן חוששים היום מכל שיתוף פעולה עם הכוח העיקרי שיכול לבלום את סכנת חיסול הדמוקרטיה הישראלית: הרשימה המשותפת. הפערים בין הקומוניסטית לסוציאל־דמוקרטית בגרמניה 1932 לא היו קטנים מאלה שבין כחול לבן לבין המשותפת".
בלטמן גוזר במפורש גזירה שווה בין הקומוניסטים, שרצו גרמניה סובייטית בהנהגת ברית המועצות, לגורמים הרוצים, כפי שהוא עצמו אומר במאמר, שישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה. לא הייתי מזכיר את המאמר השולי הזה, פורץ את גבולות הטעם הטוב והשיח הלגיטימי, לולא היה משקף את עוצמת העוינות והשנאה הלא רציונלית כלפי נתניהו בחוגים מסוימים בקרב האליטות, המרמזות מה צפוי לנו בסיבוב שלישי, עם או בלי כתבי אישום.
ראוי שליברמן, גנץ ולפיד יבחנו היטב את ההשלכות המסוכנות של ההתעלמות מעמדת רוב הציבור התומך בנתניהו ומאמין שנגרם לו עוול עצום, שאותן מבטאים לא רק כתבי חצר אלא גם יריבים אידיאולוגיים בעלי מעמד וניסיון כמו פרופ' רות גביזון, המאמינה שנוכח ההסתה נגדו נתניהו אינו זוכה למשפט הוגן, או חיים רמון שחושש ש"הפלת נתניהו באמצעים משפטיים תגרום לשסע נורא בחברה הישראלית". אחרים, כמו ארי שביט, מדברים על שאגת נתניהו. לפי התיאורים האלה ניתן להתרשם שלידה תיראה שאגת אריה כמו משמרת מחאה שלווה ומנומסת.
בניגוד לרושם המסולף שמנסים ליצור, העם אמר את דברו גם בבחירות ספטמבר. הליכוד ושותפיה קיבלו למעלה מחצי מיליון קולות יותר מכחול לבן ושותפיה. אפילו כשמצרפים את כל קולות ליברמן לתומכי גנץ, תומכי נתניהו עדיין רבים יותר. נתניהו בכל הסקרים ללא יוצא מן הכלל נתפס בכלל הציבור כמועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה. הפער הממוצע הוא של 10%. זהו פער משקר. בפועל הפער גדול בהרבה. חלק בלתי מבוטל מתומכי גנץ בסקרים השיבו כך משום סלידתם מנתניהו ולא כי הם באמת חושבים שגנץ מתאים יותר.
צודק רמון, בייחוד לאור הנקודה הנוספת שלו ביחס לאישום המרכזי, שבלעדיו נותר תיק אחד, שכל עניינו סיגרים ושמפניה מחבר מיליארדר. כמו רבים אחרים, כולל הח"מ, קובע רמון: "אין תקדים בעולם שפוליטיקאי עומד לדין בגלל סיקור אוהד".
אכן, אין תקדים כזה - כיוון שמשמעותו הרסנית ומסוכנת. אין עיתונות חופשית בלי יחסי הגומלין של תן וקח בין הפוליטיקאים והתקשורת. בלעדיהם יינתק צינור החמצן של העיתונות ושל הקשר בין הנבחרים לציבור. צריך לחזק את האתיקה ולתת למועצת העיתונות מעמד ושיניים, אבל כניסת המשטרה למערכות התקשורת היא היא תחילת הסוף של הדמוקרטיה.