מרוב הצהרות לבעלות על הארץ, אין מי שייקח אחריות לנעשה בה

השבוע נפתח בוויכוח מיהו בעל הבית כאן, אחמד טיבי או בצלאל סמוטריץ׳. "אנחנו לא אורחים, אנחנו בעלי הארץ הזאת״, הכריז טיבי במעמד ההשבעה כחבר כנסת במדינת ישראל, וסמוטריץ׳ הבהיר מיד: ״הקב"ה הבטיח לנו את כל ארץ ישראל, אנחנו פשוט מכניסי האורחים הגדולים בעולם עוד מאז אברהם אבינו ולכן אתם עדיין כאן, לפחות בינתיים״.

חבל שהדיון המרתק לא שיקף את העובדה שבעל בית שבאמת בטוח במעמדו אינו קופץ להגיד ״זה שלי״ בכל הזדמנות, אלא פשוט לוקח אחריות לנעשה בדלת אמותיו וליחסים בין בני ביתו. כך נראה גם הוויכוח המתמשך בין הממשלה לבין הח״כים הערבים בעניין הפשיעה במגזר הערבי. מרוב הצהרות דרמטיות באשר לבעלות על הארץ, אף אחד אינו לוקח אחריות למה שנעשה בה, אלא רק מאשים את האחר.

ובכל זאת, כולנו צריכים להכיר טובה לשני הלאומנים שרגע לפני יום כיפור תמצתו בהרמוניה מופלאה את הבעייתיות השורשית שלנו בבית הזה. הגיע הזמן שנדבר על הבעייתיות הזאת בכובד ראש, במקום להאמין שאחד משני הצדדים צודק לגמרי, והשני לגמרי לא. הרי בפועל ישראל היא מדינה יהודית המכילה לא מעט אזרחים ערבים. זאת המציאות. אבל נדבך נוסף במציאות זו הוא שבאין זהות לאומית בקרב התושבים, זהו מתכון לבעיות ולסכסוכים פנימיים. איך פותרים את זה?

עד היום, במקום לאחד מוחות כדי לפתור את הבעיה, החמרנו אותה משני הכיוונים. מצד אחד - השמאל הנאור דחק באוכלוסייה הערבית להתבדל ולהתנגד, שהרי לשיטתו רק כך היא תוכל לממש את זהותה הייחודית. מהצד האחר - הימין של סמוטריץ׳ רצה לספח שטחים שעליהם יושבים שני מיליון פלסטינים, ועדיין לשמר   חלום באספמיה שיקרה נס שימנע מהמעשה האווילי הזה להפוך אותנו למדינה דו־לאומית. שני הצדדים משכו בעקשנות כל אחד לכיוונו, וכעת הם משפשפים עיניהם ואינם מבינים איך ייתכן שאחרי 71 שנה הציבור הערבי בישראל אינו משולב כראוי באוכלוסייה.

לא משנה איזו ממשלה תקום כאן, המסר שלה לאזרחים הערבים צריך להיות ברור, ולא בוטה וקיצוני: כאזרחים שווי זכויות אנחנו רוצים שתשתלבו, רוצים לצמצם פערים, רוצים שתתפתחו ושתהיו מרוצים, רוצים שתתפללו איפה ולמי ומתי שאתם רוצים - אבל גם רוצים שתוותרו על שאיפותיכם הלאומיות על פיסת הארץ הזאת. זה פשוט לא הולך יחד. השאיפה להיות בעלי הבית יכולה להתממש רק במדינה פלסטינית, והשתלבות במדינת ישראל דורשת את קבלת העובדה שזאת מדינה יהודית. תבחרו.

נכון שהממשלה צריכה לקבל עליה  אחריות לטיפול בפשיעה במגזר הערבי, אבל גם נכון שמי שמתיימר להנהיגו אינו יכול להסתפק בהאשמת אחרים אלא לטפל בתופעה מבפנים. טוב שלאחר החג ויתרו חברי הכנסת הערבים על קידוש המריבה עם גלעד ארדן לטובת כינוס ישיבת חירום לדיון במיגור הפשיעה. גם מארגני המחאה האזרחית פעלו בתבונה כשוויתרו לחלוטין על קו לאומני. מיגור הפשיעה במגזר הערבי הוא אינטרס לאומי, אך מעטים האזרחים שיזדהו עם הפגנה שבמקום להתמקד בפשיעה בו, תתמקד בדגלי פלסטין.

אפס כישורים

אפרופו בעלי הבית - רגע לפני כניסת יום כיפור התבטא ישראל כ"ץ נגד גדעון סער: ״לא לגיטימי להתמודד נגד נתניהו כעת״. מתבקש לשאול את מר כ"ץ - תגיד, מתי כן לגיטימי להתמודד עם נתניהו? פשוט כבר שמונה שנים שאיש לא העז לעשות זאת במפלגה שלכם.

מעל הכל בכירי הליכוד הראו עד כה בהתנהגותם שאיש מהם אינו מתאים להיות בעל הבית הבא. איפה דור ההמשך במפלגה? סקר שפורסם ביום ראשון הראה ש־35% מהציבור עדיין סבורים שנתניהו ראוי לעמוד בראש הליכוד, אך בפער יחסית קטן מאחוריו - 29% מאמינים שהאיש הראוי הוא דווקא גדעון סער. אחרי השניים האלה תהום פעורה בהנהגה. אומנם יולי אדלשטיין מדורג שלישי, אך הוא נחשב לראוי בקרב 5% בלבד; גלעד ארדן זוכה ל־2%, וישראל כ"ץ מתאים רק בעיני 1%. כל השאר - לא כלום.

אז מה כל כך מיוחד בסער? הוא פשוט היחיד שנחלץ מדי פעם לקרוא תיגר, גם אם בזהירות יתר ורק בקטנה. אין פלא שניר ברקת פתאום יצא בהצהרה שהוא רוצה להיות ראש הממשלה אחרי נתניהו. הרי מי שמתאים להנהגה צריך קודם כל להראות מינימום של אומץ ולהיות מסוגל לומר זאת. כרגע נראה שאין בליכוד יורשים, וזאת הסיבה שאין קרב על הירושה.

לאנשים כמו כ"ץ אין ברירה אלא לטעון ש״לא לגיטימי״ להתמודד נגד נתניהו. שר החוץ הזמני שלנו המכהן זה כחצי שנה מצטייר כמאסטר רק בפוליטיקה קטנה. עשייתו הברוכה השבוע כללה הדלפה מהקבינט כדי להסיר מנתניהו אשמה כלשהי בעניין פגיעה במדיניות העמימות, ששבירתה הייתה לכאורה יוזמה של הרמטכ״ל.

למזלו הרב של כ"ץ, הנאום שלו בעצרת האו״ם בשבוע שעבר נבלע בתוך ים של חדשות חשובות יותר. יצא שבקושי נחשפנו אליו, אחרת הוא היה הופך לבדיחת הרשתות החברתיות. מבוכה כזאת לא ניכרה  במחוזותינו זמן רב. אם תהיתם מי מנהל את קידום האינטרסים החשובים שלנו במשרד החוץ, התשובה היא - אף אחד לא. בנאומו העילג והחיוור הדגים כ"ץ כריזמה של נחליאלי, אפס כישורים ואינטליגנציה, אנגלית קלוקלת ובלתי מובנת וניסיון פתטי להלך אימים, כי הוא אינו מאמין בכוחו באמת, ובצדק.

בימין יש חלל מנהיגות קשה, ולא רק בליכוד. גם נפתלי בנט ואיילת שקד, לכאורה נציגי הימין האידיאולוגי שפוטרו בבושת פנים אחרי בחירות אפריל, נאלמו דום אחרי שנכוו מכישלון הימין החדש ואיבדו כל נראות של מנהיגות. על רקע החלל הזה ליברמן תופס מקום עצום, יחסית לשמונת המנדטים שלו.

במוצאי החג פרסם ליברמן את הצעתו לממשלת אחדות. לא עברו 16 דקות ומפלגת הליכוד דחתה את ההצעה. מחד צודקים בליכוד - אין בהצעה שום דבר חדש: הליכוד צריכה להיפרד מגוש הימין, שאינו יכול להוות בסיס לממשלת אחדות בת קיימה, וכחול לבן צריכה להסכים למתווה הנשיא. מאידך, גם אם ההצעה אינה חדשה, היא עדיין הדרך היחידה להקים ממשלה שבמסגרתה תתגבש מדיניות ביטחונית וכלכלית, תוך התחשבות בחוסן הלאומי הפנימי ובאיזון הדרוש בין הדת למדינה. נכון, זה לא מתאים לצרכים של נתניהו, אבל כל מי ששם את צרכיו של נתניהו בראש מעייניו לא בדיוק מוכיח שהוא מסוגל להיות אי־פעם בעל הבית או שהוא ראוי להנהגה.

[email protected]