את יום הכיפורים שגזר דונלד טראמפ על הכורדים כדאי שננצל גם אנחנו לחשבון נפש ולבירור טיב יחסינו עם הנשיא האמריקאי. האיש שגם אני טעיתי בחושבי שהוא הידיד הטוב ביותר שהיה לנו בבית הלבן, מתגלה כמי שאין לו שום עכבות להפקיר חברים ושותפים. בימים האלה, כשישראל מתכוננת לספוג מתקפה איראנית אפשרית, היא חייבת להבהיר לארה"ב ולעולם שגם לבדה היא תדע לגבות מחיר כואב מהאיראנים.
אם יש קוראים נאמנים לטור הזה, הם בוודאי יזכרו שלא הסתרתי את תמיכתי בטראמפ עוד הרבה לפני היבחרו לנשיאות. חשבתי ששמונה שנים של מנהיגות אמריקאית מנומסת, של נאומים מצוחצחים ואפס עשייה, שחררו את כל השדים של המזרח התיכון ושצריך מנהיגות אחרת, שיודעת גם לבצע, גם אם המחיר שלה הוא רדידות וגסות רוח. טעיתי. אולי זה עוד ישתנה בשנה הרביעית שלו, אבל עד כה מתברר שאין שם הרבה מעבר לקפריזיות ולסגנון הקלוקל.
נכון הוא ששום נשיא לפניו לא נאלץ להתמודד עם המכשולים שהוצבו בפני טראמפ. כל מוסדות המדינה האמריקאיים וארגוני המודיעין סירבו מן הרגע הראשון לקבל את נשיאותו, והוא נדרש מדי יום להיאבק עמם על מימוש המנדט שנתן לו הבוחר. אבל במקום להקים צוות הדוק ויעיל שיסייע לו לממש את שלטונו, הוא מחליף את האנשים סביבו בתדירות של החלפת גרביים, והתוצאה היא מדיניות תזזיתית שאינה משיגה תוצאות.
בשלוש שנות שלטונו בעט טראמפ בכל השותפים של ארה"ב, ומנגד הוא טיפח את כל חברי ציר הרשע. הוא יוצא מגדרו להחניף לרודן הצפון־קוריאני ולפייסו, ואילו זה מצדו ממשיך לבנות פצצות גרעין ולפתח טילים וזוחל בלא בושה בתחנונים לפגישה עם נשיא איראן. השבוע הגדיל טראמפ לעשות והעניק לרודן הטורקי פרס בדמות ראשם של הכורדים על מגש של כסף.
מה חשב טראמפ כשהפקיר בלי הנד עפעף את שותפיו הכורדים, הכוח החיובי היחיד במזרח התיכון? למה היה דחוף לו לרצות את ארדואן, חבר נאט"ו המפלרטט כבר שנים עם הרוסים בלי בושה? מה העניק לו ארדואן בתמורה? הולכים ומתרבים הסימנים שטראמפ מגלה נדיבות ביחסי החוץ של ארה"ב למי שתורם לעסקי האימפריה המשפחתית שלו.
ארגון אמריקאי בשם "אזרחים למען אחריות ואתיקה" הצביע על יותר מ־2,000 מקרים שבהם פעל טראמפ כנשיא במקומות שיש לו בהם אינטרסים עסקיים מובהקים. בטורקיה לבדה יש לטראמפ בעלות או שותפות ב־119 עסקים; גולת הכותרת היא "מגדלי טראמפ איסטנבול" - צמד מגדלים נוצץ בשכונת שישלי שנחנכו ב־2012. מי שגזר את הסרט היה לא אחר מראש הממשלה דאז, ארדואן.
גם במה שהוא מגדיר כתחום ההתמחות שלו - עשיית עסקאות - טראמפ מתקשה להביא קבלות. הוא לא מצליח לכפות על הסינים הסכם סחר חדש, המו"מ שלו עם הטאליבן באפגניסטן לא הביא לידי ניסוח הסכם, ואפילו ההסכם היחיד שהשיג - הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA) - טרם אושר. לא הייתי עוצר את נשימתי בהמתנה ל"עסקת המאה" בינינו לבין הפלסטינים.
אופרה אחרת
אבל מה שצריך להדאיג אותנו בעיקר זו התעוזה הגוברת של איראן, שמבינה כי האח הגדול של ישראל נוטש את המזרח התיכון. היעדר תגובה אמריקאית על המתקפה החמורה על סעודיה התפרש באיראן כאור ירוק להמשיך לבסס עצמה כמעצמה האזורית. מטח אחד של טילי שיוט וכטב"מים ששיתק מחצית מתפוקת הנפט הסעודי הוכיח גם שיש להם הטכנולוגיה.
כשראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל דרור שלום, אומר ל"ישראל היום" שהוא חושש שאיראן תשגר טילים מדויקים מעיראק לעבר מטרות בישראל - הוא לא אומר את זה רק על בסיס תחושת בטן. כשאזרחי ישראל נחשפים בימים האחרונים כמעט לכל ראשי הענפים שעוסקים בנושא האיראני באמ"ן - זה סימן ברור ללחץ שיש כאן. ישראל הוכיחה בשנים האחרונות יכולת מעולה בסיכול התוכניות האיראניות, אבל חייבים להניח שמתישהו הם יצליחו לממש פעולה נגדנו.
יש לנו מערכות ההגנה הטובות בעולם אל מול איומים בליסטיים, אבל טילי שיוט הם כבר אופרה אחרת. הגילוי של טילים הטסים בגובה נמוך, ממש לוחכים את הקרקע, דורש מערך מכ"מים ייעודי, שישראל עוד צריכה להשלימו. צודק ראש הממשלה שתידרש כאן השקעה של מיליארדים.
אבל מעבר לגילוי האיום וסיכולו, ישראל חייבת להבהיר מה יהיה המחיר של מימוש מהלך איראני כזה. תקיפה של איראן על מטרות אסטרטגיות שלנו חייבת להיענות במכה קשה במקום הכואב ביותר לאיראנים - הכיס. ישראל חייבת לפתח יכולת לפגוע קשות בתפוקת הנפט של איראן ולהצהיר על היכולת הזאת, כדי שאיראן תבין ותשקול את כדאיות המהלך.
עם זאת, אין סיבה להלך אימים על עצמנו: לא כל מהלך איראני יוביל בהכרח לעימות רחב. למרות התעוזה הגוברת שלהם, האיראנים מבינים שישראל אינה סעודיה, הן ביכולות ההגנה והן ביכולות ההתקפה. אבל ישראל חייבת להניח שהיא עשויה למצוא עצמה לבדה מול איראן באירוע כזה. זה הזמן להשקיע ולטפח עוד את היחסים בין מערכות הביטחון שלנו ושל ארה"ב, בדרגי עבודה ומדיניות. כאן, היעדרו של שר ביטחון במשרה מלאה הוא חיסרון גדול.
אין ספק שלטראמפ יש עדיין יחס מיוחד לישראל, הן בגלל קשריו המשפחתיים והם בשל קשריו עם תומכים משמעותיים כמו שלדון אדלסון. שלא כמו קודמו אובמה, הסנטימנט שלו לישראל אמיתי. ובכל זאת, לא יהיה נכון לבנות על גיבוי משמעותי שלו, מעבר למילים חמות, ובמילים - אובמה היה מוצלח הרבה יותר.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]