1. מדרון חלקלק: אם תשאלו את שוכני המעון ברחוב בלפור, כלל לא בטוח שביום חמישי בשבוע הבא תזרח השמש. בניגוד לרוטינה הקדומה המוכרת לנו משחר ימי ההיסטוריה, שום דבר אינו מובן מאליו עוד. גם לא השמש. סדרי עולם נושנים מתנפצים לנגד עינינו. המסגרות מתפרקות. אם אכן יפקע המנדט להרכבת ממשלה ביום רביעי בחצות ויועבר לידיה של אישיות שאינה בנימין נתניהו, השמש יכולה להסיק מסקנות. מי תקע לידינו שהיא תשתף פעולה עם בוגדנות מהסוג הזה?
זו לא תהיה הפעם הראשונה בעידן הנוכחי שבה מעז אדם שאינו נתניהו (להלן: אש"ן) להקים ממשלה. זו תהיה הפעם הראשונה שבה איש כזה יעז להעלות על דעתו אפילו לנסות. זהו מדרון חלקלק. בשלב הבא הם עוד עלולים לשקול למנות אש"ה (אישה שאינה הגברת) לתפקיד רעיית ראש הממשלה. הם גונבים את המדינה. אין להם קווים אדומים. זוהי פשיטת רגל ערכית, מוסרית, ביטחונית, מדינית, פוליטית, כלכלית, דתית ולאומית שטרם נודעה כמותה. ככה סתם להדיח ראש ממשלה מכהן, רק בגלל שהפסיד בבחירות.
אף שהיו ספקולציות וגם לחצים, נשיא המדינה יעביר את המנדט ברביעי בחצות לידיו של בני גנץ. הליכוד ניסה למנוע את זה, מכל הסיבות המופיעות בפתיח, ללא הצלחה. מדהים במיוחד היה התמרון שבאמצעותו ניסה הליכוד "לדלג" על גנץ ולקפוץ מיד ל־21 הימים האחרונים. היועמ"ש של הכנסת, אייל ינון, נאלץ לפרסם חוות דעת מפורשת בנושא, "לבקשתם של כמה חברי כנסת", וגם "על דעת בית הנשיא". לא, מהלך כזה אינו אפשרי. ניסיונה של משפחת נתניהו להוסיף הערת אזהרה ליד "מדינת ישראל" בטאבו נבלם לעת עתה. הם ייאלצו להסתפק בליכוד, שהופקע זה מכבר.
אבל לליכוד יש עוד דרך למנוע את רוע הגזירה (העברת המנדט): להביע הסתייגות רשמית מהעברת המנדט לגנץ ולהוסיף אופציה אחרת: לנקוב שם של מועמד אחר מטעם הליכוד (אדלשטיין, סער, אמסלם) שיכול להרכיב ממשלה. בואו ניקח לדוגמה את אדלשטיין. אם הוא מקבל את המנדט להרכבת ממשלה, הוא יכול להרכיב ממשלת אחדות ברבע שעה. הוא צריך לוותר על הבלוק הימני־חרדי ולהקים את הממשלה שהמדינה הזו מייחלת לה: שתי המפלגות הגדולות, עם אופציה לאביגדור ליברמן שחולל את האירוע. ממשלת הצלה לאומית. הוויכוח על "מי ראשון" ברוטציה עם גנץ ייפתר בשניות, כי לאדלשטיין אין בעיית חסינות קיומית וגנץ מקיים הבטחות (ע"ע, הרוטציה עם לפיד). אבל הליכוד לא מוכן למהלך כזה. למה? פשוט מאוד: הליכוד כבר לא קיים.
זה המקום להערת אזהרה: בכל פעם שנכתב בטור הזה המונח "הליכוד", הכוונה למשפחת נתניהו. הסיבה שהם לא ינקבו בשמו של אדם אחר פשוטה וברורה: לא טובת המדינה עומדת בפני האנשים האלה, אלא המאמץ הנואש להימלט מאימת הדין. מטרה המקדשת את כל האמצעים: הריסה שיטתית של מוסדות המדינה, פירוק נמרץ של הדמוקרטיה והתקפות פרועות על כל שומרי הסף, בעלי התפקידים והאזרחים שמבינים שתם עידן נתניהו. הגיע הזמן שהחתרנים האלה יבינו דבר פשוט: עידן נתניהו יסתיים רק כשנתניהו יחליט שהוא הסתיים.
בצירוף מקרים מופלא נקלעתי, בזמן כתיבת הטור הזה, לשידור חוזר בכאן 11 (חמישי בצהריים) שבו שודרה מחדש הקלטת ההיא משנת 2000, שבה משוחחת "הגברת" שרה נתניהו עם פעיל הליכוד שמשון דרעי. "הם לא מבינים דבר אחד", אומרת הגברת לבן שיחה, "המדינה בוערת, יש פיגועים, מעבר לכל הסכסוכים הפוליטיים יש בן אדם אחד שיכול להציל את המדינה. כשאני שומעת את כל הטיעונים האלה של פעילי הליכוד אני אומרת לעזאזל, אם זה מה שמעניין אותם, אז לעזאזל, ביבי הוא מנהיג שגדול על כל המדינה הזאת, הוא באמת מנהיג בקנה מידה מדיני גדול. אם במדינה הזאת כולם רוצים להישחט ולהישרף אז יאללה, למה הוא צריך להתאמץ כל כך? נעבור לחוץ לארץ, שהמדינה תישרף. המדינה בלעדי ביבי לא תחזיק מעמד, שמשון".
זה משנת 2000. בינתיים חלפו עשרים שנה. עשר השנים הראשונות היו קשות מאוד (ועוד בלי ביבי!), אבל שרדנו: הדברנו את האינתיפאדה השנייה, בנינו את חומת המגן, התגברנו על המשברים הכלכליים העולמיים, השגנו הרתעה בצפון במלחמת לבנון השנייה והשמדנו כור גרעיני פלוטוגני שבנה בשאר אסד מאחורי גבנו. אחר כך כל זה התייתר, כי הישועה (כלומר ביבי וגבירתו) הגיעה. כעת מסתיים לו עשור עם ביבי. גם אותו שרדנו איכשהו. סוף עידן? לא בטוח. בניגוד להבטחה המפורשת בקלטת ההיא, הם לא עוברים לחוץ לארץ כל כך בקלות. הפסידו בחירות (פעמיים)? מה זה לעומת נצח ישראל. הוא נחוש להמשיך להציל אותנו. הוא יודע שבלעדיו אין לנו חיים. ברגע שייצא מבלפור, הכל יתמוסס ויתפוגג. טראמפ עלול לנטוש אותנו, האיראנים עלולים לצבור ביטחון עצמי, הצבא ידרוש מיליארדים נוספים כדי להיערך לסכנות הנוראות מסביב ויאיר יצטרך לחפש עבודה. לא, ביבי לא מוכן להפקיר אותנו לגורל המר הזה.
2. השפן האיראני
כשיקבל את המנדט, מה יעשה גנץ? הכל, ולא כלום. הסיכויים שיצליח להרכיב ממשלה נמוכים, אם כי קיימים. שום דבר לא ייגמר עד השנייה האחרונה של היום האחרון ב־21 הימים האחרונים. משחק פוקר סוער, גורלי, שבו כולם מרמים את כולם וכל צד ממתין בכליון עיניים לשגיאה גורלית של הצד השני. הקופה גדושה. העצבים רופפים. נתניהו בונה על הממלכתיות של גנץ ועל ההנחה שהרמטכ"ל ה־20 יתקשה להשלים עם גרירת המדינה לבחירות בפעם השלישית ויעשה את הוויתור הנדרש (יסכים לרוטציה כשביבי ראשון).
בצד של גנץ בונים על אנשים אחראים בצמרת הליכוד. עדיף שיבנו מגדל קלפים. אין לי מושג מה יספרו בבוא היום אנשים כאבי דיכטר, ניר ברקת, גלעד ארדן ויולי אדלשטיין לנכדיהם על העידן הנוכחי, שבו התפרקו משארית ערכיהם והזדכו על עמוד שדרתם. הסיכוי שהחברים האלה יאזרו אומץ כדי להגיד לחבורה המבוצרת בבלפור שזה נגמר, גבוה מעט יותר מהסיכוי שהחבורה עצמה תבין זאת בכוחות עצמה. שהרי, "המדינה אבודה בלי ביבי".
השפן המפורסם שהקוסם אמור היה לשלוף מהכובע הגיע ביום חמישי בצהריים. נתניהו התקשר לגנץ ופרסם את "מתווה נתניהו לאחדות". בום. האתגרים הביטחוניים מתגבהים מולנו, חבל על כל דקה, בוא נקים מיד ממשלת אחדות במתווה הנשיא, עם סטטוס קוו בנושאי דת ומדינה וכו'. פתאום דחוף לו אחדות. כל הקמפיין האחרון הוא הטיף לממשלת חסינות 61 צרה. לפני חודשיים לא היו אתגרים ביטחוניים. סולימאני למד עברית באולפן, ארדואן התנדב ב"יד שרה" וחמאס התגיירו. פתאום, כשהשימוע חלף והשעון מתקתק, הופך קול הרעם מבלפור למבשר האחדות. הבעיה היחידה היא התעקשותו על הישארות בבלפור (כדי להגיע למשפט כראש ממשלה) וסירובו להיפרד מבלוק הימין־חרדים שלו. כל זה, כי פתאום מתברר שהברברים בשער, האיראנים על הגדרות, הסורים מתקדמים ברמת הגולן והטורקים קמים עלינו לכלותנו.
כל האתגרים האלה עמדו גם ב־16 בספטמבר. המודיעין הישראלי ידע שיש לאיראנים טילי שיוט וכטב"מים חמושים. ה־4 מיליארד הנוספים לתקציב הביטחון נדרשו עוד בתוכנית החזון 2030 שנתניהו פרסם בתחילת השנה. הדבר היחיד שכן משתנה עכשיו, הוא הנטישה האמריקאית. בדבר הזה, נתניהו יכול להאשים רק את עצמו. הוא אחראי על חלק ניכר מהתהליכים הללו, שמרעים כעת את מצבנו האסטרטגי: הגברת האיום האיראני, הגברת התעוזה האיראנית והנכונות האיראנית לפעול נגד ישראל, העזיבה האמריקאית ועוד. ישראל נשארת לבדה בזירה. הסעודים נמסו, המפרציות התאדו, טראמפ התהפך. ביבי הוא זה ששם את כל הז'יטונים בסל הנקוב של טראמפ. ביבי הוא זה שהפקיר את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית. ביבי הוא זה ששכנע את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין, שהיה הרע במיעוטו, ועכשיו מתגעגעים אליו כי האיראנים כבר לא נעולים בו כמו פעם.
כשטראמפ לא הגיב על הפלת המל"ט ולא הגיב על ההתקפה האיראנית על סעודיה, החלו פעמוני האזעקה בקריה בתל אביב לצלצל במלוא עוצמתם. עכשיו מתברר שהרברבנות הישראלית בכל הקשור לאיראן הביאה אותנו למקום המסוכן ביותר עבורנו: לא רק שאנחנו ניצבים בחזית מול האייתוללות, אנחנו שם לגמרי לבד. אבל היי, העיקר שהוא עשה את מסיבת העיתונאים ההיא עם ארכיון הגרעין, והעיקר שאנחנו מתפארים בתקיפות בעיראק, והעיקר שהעמימות הופקרה במופקרות חסרת אחריות והעיקר שצחי הנגבי הצהיר שאנחנו היחידים שהורגים איראנים.
המאמץ הישראלי נגד איראן היה חייב להישאר חשאי, בחתימה נמוכה ככל האפשר, ממוקד בגרעין. במקום זה, הכרזנו על איראן מלחמה בקול גדול, תקענו בחצוצרה ותופפנו בכל התופים. כשהגיע הזמן להסתער, מצאנו את עצמנו, בדיוק כמו הגנרל האיטלקי ההוא, מסתערים לבד. אז מה הפלא שנתניהו בפאניקה? בפעם הראשונה בעשור האחרון יש סביב ביבי לא מעט התלחשויות המטילות ספק בשיקול דעתו. המצוקה האישית שלו מעבירה אותו על אחריותו והחלטותיו. מהבחינה הזו, המצב בהחלט מסוכן. יצר ההישרדות שלו חזק ממחויבותו לפעול למען ההישרדות שלנו. הרי "בלי ביבי, ישראל אבודה", לא?
3. מדינת חסות
דברי ימי ההיסטוריה של המין האנושי מחולקים לתקופות ועידנים מסוגים שונים. תקופת האבן, ימי הביניים, הרנסנס, המהפכה התעשייתית וכו', הפכו לחלק מההיסטוריה. אנחנו ניצבים עכשיו בטבורו של עידן מסוג אחר לגמרי. עידן שבו טיפשות טהורה, גולמית, משתלטת על כל חלקה טובה. דווקא באלף השלישי שבו אמור היה האדם להמריא לשיאים תרבותיים חדשים ולהגיע לתובנות שטרם נודעו, אנחנו צונחים לתוך מדמנה של טמטום מופלג. לא הצלחתי למצוא מילה מתאימה יותר.
אז נכון, החבר'ה תיכף יטענו שמתנשאים עליהם, אבל לפעמים אין ברירה וצריך פשוט להגיד את האמת. היא ברורה מאי פעם. העסק מתפרק ולא מפני שרודנים מהסוג של היטלר, מוסוליני או סטאלין השתלטו על עמדות הכוח, אלא בגלל סיבות פרוזאיות בהרבה. אנשים כמו דונלד טראמפ מנהלים את העולם. זה לא שלא ידענו שמדובר באישיות דוחה ואדם גס רוח, עילג ובור. ידענו, אבל לא הייתה לנו בעיה לבלוע את זה כל עוד האמנו שלבית הלבן הגיע סוף סוף שריף שישליט מחדש סדר בג'ונגל הגלובלי. מדיניות "הכוח הרך" של אובמה פשטה את הרגל, והגיע הזמן שמישהו עם נבוט גדול ופתיל קצר יחליף אותו.
ובכן, טעינו. טראמפ החליף את הכוח הרך בטמטום מופרך. לאיש אין פתיל, יש לו פתיליית הבלים שאין לתארה במילים. אובמה יצא בהדרגה ובזהירות מהמזרח התיכון? טראמפ נוטש אותו בבהלה. אובמה השאיר עקב בשטח, שמר על יחסים קרובים עם בעלות בריתו והמשיך את המדיניות הזהירה והאחראית? טראמפ השמיד הכל לטובת, ובכן, אף אחד לא יודע לטובת מה. המכתב ששיגר השבוע לרודן ארדואן הפך את פעמוני האזהרה המהבהבים מעל החדר הסגלגל לסירנה היסטרית. מדובר באדם שאינו אחראי למעשיו. יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי נטשה השבוע פגישת עבודה עם טראמפ ואמרה אחר כך שהיא מתפללת לבריאותו. הוא, בפעולת תגמול אופיינית, קילל אותה בטוויטר. "מנהיג העולם החופשי" נראה כמי שזקוק לאשפוז במוסד סגור.
לקח לפרשנים האמריקאים שעות ארוכות לוודא שהמכתב שכתב טראמפ לארדואן אכן אותנטי. גם אחרי שהתקבל אישור רשמי, קשה היה להאמין שנשיא אמריקאי מסוגל לכתוב דבר כזה ולשגר אותו למנהיג זר. מדובר במצבור ילדותי ומופרך של איומים, שמות גנאי, התרברבות אינסופית וג'יבריש מעורפל, וארדואן, על פי הדיווחים, השליכו מיד לפח האשפה. הכל מתובל כמובן בהצהרות הגרנדיוזיות על גאונותו האינסופית של טראמפ, ועל הדיל המיוחל והגאוני שהוא וארדואן ישיגו ובעקבותיו ישרור על פני כדור הארץ שלום עולמי ושגשוג מיידי. איזה דיל? הדיל שהוא השיג גם עם קים ג'ונג און הצפון קוריאני, ועם הנשיא שי הסיני, ועם הישראלים והפלסטינים ("עסקת המאה"), ועם מקסיקו, ואפילו עם החשפנית סטורמי דניאלס. הבטיחו לנו איש עסקים מבריק שממוקד בעסקאות גדולות. קיבלנו נרקיסיסט תמהוני שמבין בדילרים יותר מאשר בדילים והופך את אמריקה לבדיחה גרועה.
למען הסר ספק: הלוואי שהוא היה מוריד נבוט על ארדואן. הלוואי שהיה מפציץ את האיראנים אחרי הפלת המל"ט, או אחרי ההתקפה חסרת התקדים על סעודיה. הלוואי שהיה משאיר את הכוח האמריקאי הקטן (אך חשוב) בצפון סוריה ולא גורם לכורדים לשחרר אלפי לוחמי דאע"ש. הלוואי שלא היה מפקיר את הכורדים. הלוואי שלא היה זורק אותנו אל מתחת לגלגלי האוטובוס האיראני. הלוואי שלא היה מתחנן לשיחת טלפון מרוחאני. אלא שהוא עשה את כל זה והוא הסיבה העיקרית לעובדה שהמצב האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון משתנה במהירות לרעה. האיש הזה הוא משענת קנה מצוץ לעייפה. לאט לאט, גם הרפובליקנים מתחילים להבין את זה. הבעיה היא, שבנימין נתניהו הפך את ישראל למדינת חסות של טראמפ, לגרורה נרצעת של הפלגים היותר קיצוניים במפלגה הרפובליקנית. מי שיבוא אחריו יצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לשקם את התמיכה הדו־מפלגתית בישראל.
4. עידן הטראמפיסטים
התרבות השלטונית של טראמפ (אם אפשר להשתמש במילה הזו בהקשר שלו) מקרינה רדיואקטיביות של תפלות וגיחוך לכל עבר. הנה, גם אצלנו נובטים להם טראמפיסטים תחת כל עץ רענן. דוגמאות? ח"כ מיקי זוהר, בציוץ מ־16 באוקטובר: "אני קורא לרה"מ אל תחזיר את המנדט עד אשר ליברמן יכריז שלא יאפשר הקמת ממשלת מיעוט של גנץ ולפיד בתמיכת הרשימה הערבית. אם חלילה זה יקרה, מקימי הממשלה הזו יהיו חשופים לסחיטה ביטחונית מצד הרשימה המשותפת, מה שיסכן את ביטחוננו וזה בלי לדעת באיזה מידע מחזיקים האיראנים מהפריצה לטלפון של גנץ". אני נשבע לכם שהציוץ הזה נראה אמיתי.
על איזה מסד חוקתי מתבסס המאור זוהר כשהוא קורא לראש הממשלה פשוט לא להחזיר את המנדט? על אותו מסד חוקתי ועובדתי ששימש את שר התקשורת דודי אמסלם, שקבע השבוע שאפשר היה להציל את מיכל סלה, שנרצחה על ידי בעלה, אם המשטרה לא הייתה מבזבזת אנרגיה ומשאבים על חקירת הסיגרים של ראש הממשלה. גם כאן, אני נשבע לכם שזה אמיתי.
בתוך כל זה, נמשך הג'יבריש האינסופי של טראמפ בעניין המזרח התיכון: הכורדים לא עזרו לנו בפלישה לנורמנדי, למה שנעזור להם נגד ארדואן? בעלות הברית הטבעיות של ארה"ב במאבק נגד דאע"ש הן איראן ורוסיה. הכורדים? הם רק הפריעו. אלפי אסירי דאע"ש שוחררו? זה סתם בשביל לייצר אימפקט פוליטי. את כל הדברים האלה אמר השבוע נשיא ארצות הברית של אמריקה. האיש מכרזת הבחירות ההיא של "ליגה אחרת". ההוא מ"רמת טראמפ".
חשוב להדגיש: בכל הקשור לנושא הפלסטיני, טראמפ אכן מפגין מדיניות פרו־ישראלית מובהקת. הכרזתו בעניין ירושלים הייתה חביבה, אך נטולת אימפקט מדיני ממשי. ירושלים הייתה בירת ישראל לפניו ותהיה בירת ישראל אחריו. הוא לא הכיר במזרח העיר ולא במקומות הקדושים. הוא לא הנהיר אחריו גל של מדינות שיצטרפו להכרה. לעומת זאת, ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על רמת הגולן הייתה מהלך אסטרטגי חשוב. רק בשבילו היה שווה לחוות את הגועל נפש הנשיאותי הזה שלוש שנים.
הבעיה היא, מה עושים עכשיו? איך מתמודדים עם האיום האיראני ללא מבוגר אמריקאי אחראי? איך משקמים את הברית עם המפלגה הדמוקרטית? איך מצילים את היחסים החיוניים עם יהדות ארה"ב? איך מחזירים את הפרופורציות למתנחלים, שמשוכנעים שתיכף ומיד עומדת הממשלה לספח את כל השטחים, להכריז על יוסי דגן כמלך השומרון ולהקים מחדש את בית המקדש?