את עבודת השורשים הראשונה שהייתי צריכה להכין בכיתה ד' העתקתי מבת דודתי אפרת, שהשקיעה באיסוף חומרים ובעיצוב גרפי מרשים, ובסופו של דבר בלמינציה. היא גדלה ברמת השרון, ושם ניילון עבודות היה מעשה מוכר וידוע. מעולם לא שמעו על כך בשנות ה־ 80 בחולון, אבל אני הרווחתי וקיבלתי בזכותה 90.
את עשר הנקודות הנותרות המורה הורידה לי, מכיוון שסברה שלא הקדשתי מספיק זמן בתחקיר של הצד השני של המשפחה. למען האמת ניסינו, אבל נתקענו בדור השלישי אחורה, אף אחד לא ידע, ומי שידע לא רצה לדבר. ובסך הכל, כשמדובר בעבודת בית ספר, למי יש כוח או רצון לפתוח תיבת פנדורה או לפשפש בהיסטוריה שנראית סטנדרטית למדי, כזו שיש בכל משפחה ועוד לתלמידה ביסודי.
במחשבה שנייה, יש סיכוי טוב מאוד שהעבודה של אפרת עברה קודם כל אצל דנה אחותה הגדולה, ובסופו של דבר מצאה את עצמה, "יד שלישית מבת דודה" נוחתת אצלי בתיק. הנכדה השלישית, זו שהיו לה חיים ממש קלים (יחסית) לפחות עם צד אחד של המשפחה. כמעט אפס עבודה, ציון מקסימלי בהתחשב בנסיבות.
כיום ממרום גילי אני יכולה לומר שאני קצת מתביישת בחוסר העניין שהיה לי בילדות בהיסטוריה המשפחתית - ולו בשל העובדה שככל שהשנים חולפות וסקרנותי גוברת, אני מצטערת על כך שלא טרחתי לדבר עם הסבים והסבתות שלי על העבר הרחוק יותר. לתחקר, לשאול ולהסתקרן.
כיום אני צריכה לשלם הרבה מאוד כסף כדי לצאת למסע עולמי מרתק שיגרום לי להבין מאין באתי. ארבע משפחות שונות לחלוטין, שלכל אחת מהן הסתעפויות מרתקות בלתי נגמרות. לא משהו שאי־פעם אפשר לעכל מבחינת עוצמה וממדים של מידע. המסע הזה מרתק, והוא קיים אצל כולנו.
***
זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת כאן על פיסות שורשים משפחתיים. אני מודה שבכל פעם שהנושא צף אצלי בתודעה ואני מעבירה אותו לכתב - אני עושה זאת במעט חשש. עולה בי לא פעם המחשבה - כנראה שכמו לכל כותב אישי במדיה ציבורית - "את מי זה מעניין?", כי לכולנו יש סיפור משפחתי מרתק. זו לא קלישאה כשאומרים שכל אדם הוא עולם ומלואו, ובסופו של דבר השורשים של כולנו הם ההיסטוריה עצמה.
הטקסטים שאני הכי אוהבת לקרוא הם טקסטים אישיים. סיפורים משפחתיים אני גומעת בשקיקה. ואני מאמינה שאם משהו אישי ככל שיהיה בוער למישהו בפנים, אולי יש לו איזושהי מטרה אם הוא מתעקש לצאת דווקא בטקסט שמגיח מהמגירה.
ובכל פעם שאני מציינת כאן פרט קטן ממסע גילוי השורשים שיצאתי אליו בשנה שעברה בזכות הכפר הגלובלי המופלא שנקרא אינטרנט ורשתות חברתיות, אני מצליחה לגלות עוד ועוד קרובי משפחה רחוקים שקראו, שהשם שציינתי נשמע להם מוכר והם פונים אלי כמעט תמיד בחוסר נעימות, אבל מתוך תקווה גדולה לחשוף איזה חלק עלום באילן היוחסין שלהם.
לפני כמה שבועות זה הצליח לי פעמיים. פנייה אקראית ממישהו בטוויטר גילתה לי ענף שלם של משפחה שלא ידעתי על קיומו. זה קרה לי שוב כשהחלטתי ממש לפני החגים להתחיל בהליכים של הוצאת דרכון זר, מה שנמנעתי ממנו שנים ולו רק מתחושת אי־הנעימות המצפונית שליוותה אותי כשחשבתי על הוויה דולורוזה שעברו הסבים שלי. אלה שמאוד רצו לעלות ארצה, אלה שלא הייתה להם ברירה, ואלה שהוריהם כבר היו כאן כדי לבנות את המקום הזה.
ועדיין, אני מודה שבתקופה האחרונה זה התחיל לקנן בי שוב. אולי האופציה "שיהיה", היא משהו שיכול להרגיע אותי במקרה של מלחמה אטומית, או סתם היכולת לנוע בקלות בתורים במעברי גבול באירופה. והאמת היא שעד לפני כמה שבועות הייתי בטוחה שאני נכנסת להליך בירוקרטי רשמי שעולה הרבה כסף, ושסופו בכלל לא ידוע. אלא שבפגישה עם הילה עורכת הדין הנפלאה, היא הצליחה לחבר לי קצוות אבודים, לצייר לי בסקרנות אמיתית גדולה את מפת השורשים שהייתה חור שחור אחד גדול, ובעיקר לגרום לי לחקור, וגם ליצור קשר עם מישהו שמסתבר שהוא אוחז בכל סודות המשפחה העלומים, אדם שייתכן שלעולם לא הייתי פוגשת.
מאז החיים קיבלו פרופורציות אחרות. מה שמעניין עכשיו הוא לא רק המסע לדרכון, אלא גם המסע אל השורשים להיכרות אמיתית עם המובן מאליו: המשפחה. ואף על פי שאני דווקא מאלה שחושבות שצריך להביט תמיד רק קדימה, לא להתרפק על העבר וגם לא לבכות בגללו, את המסע ההיסטורי האישי הזה בזמן אני רואה כמשהו שיסייע לי לא רק להבין את עצמי אלא גם להכיר יותר טוב את האנשים שקראתי להם סבא וסבתא עד גיל 28, אבל לא ממש ידעתי באמת מיהם.
אז אם אתם קוראים עכשיו את הטקסט ואומרים לעצמכם שיום אחד גם אתם תעשו את זה. תעשו לעצמכם טובה, תתחילו כבר מחר.