לפני למעלה מעשר שנים הגיש חבר הכנסת (דאז) יוסי ביילין הצעה לפנות את חברון מיהודיה. הצעת הגירוש הגזעני הזה נוסחה כמובן בלשון משפטית זהירה. "פינוי האזרחים הישראלים" מחברון, היה כתוב שם. בתגובה, העתקתי את הצעתו של ד"ר ביילין מילה במילה, רק החלפתי את המילה "ישראלים" במילה "ערבים". המחלקה המשפטית של הכנסת קבעה שהצעת החוק שלי, דווקא שלי ולא של ביילין, היא "גזענית", ודרשה לפסול אותה. אחרי שעשיתי אותם לצחוק בפומבי, נסוגו מדרישתם. הסוף היה ששתי ההצעות, של ביילין ושלי, לא עלו כלל להצבעה.

נזכרתי השבוע ב"הצעות החוק" הללו כשקראתי כי חברת הכנסת תמר זנדברג (מי שלתקופה קצרה ירשה את כיסאו של ביילין כיו"ר מרצ) מתכוונת להגיש הצעת חוק לפנות את היישוב יצהר, וזאת כתגובה על המהומות המכוערות שבהן השליכו "נערי גבעות" אבנים על חיילי צה"ל ביצהר. הגינויים למעשי הבריונות הללו נשמעו מקיר לקיר. מראשי ההתיישבות ביו"ש וחברי הכנסת של האיחוד הלאומי - הבית היהודי, ועד לירכתי השמאל הקיצוני של מרצ.

רק שמשמאל נשמעו טענות שמדובר במעשי טרור וצריך להילחם בהם כפי שנלחמים בטרור (אגב, לא שמעתי קריאה כזו שלה המגדירה "מחבלים" פורעים ערבים המשליכים אבנים). מימין היו גינויים חריפים, הגדרת המעשה כבריונות עבריינית שיש לעצור את מבצעיה ולהעמידם לדין, והדגשה שלא מדובר ב"טרור" כי אם בהפגנה אלימה ולא חוקית. ממש כשם שמפגינים אלימים יוצאי אתיופיה שהשליכו אבנים על שוטרים אינם נחשבים טרוריסטים.

זנדברג. דפוסי ענישה טוטליטריים. צילום: הדס פרוש, פלאש 90
זנדברג. דפוסי ענישה טוטליטריים. צילום: הדס פרוש, פלאש 90


ואז, כאמור, הודיעה זנדברג כי היא מתכוונת להגיש "הצעת חוק" לפינוי היישוב יצהר: "האלימות שיוצאת משם היא מפירות הבאושים של הכיבוש. זה הזמן לפנות את ההתנחלות, הישיבה והמאחזים... יצהר היא אחת מהערוגות הפוריות ביותר לטרור יהודי, פעולות תג מחיר ועבריינות יומיומית. תשעת המאחזים שסביב להתנחלות משמשים כזרועות שלה; בישיבה שממוקמת בתוך יצהר צמח הספר 'תורת המלך' ויצאו פיגועי תג מחיר... כפי שצריך היה לפנות את היישוב היהודי בחברון אחרי טבח גולדשטיין, כעת יש לפנות את יצהר ומאחזיה".

על הצביעות של השמאל נכתבו כבר מיליוני מילים. אבל לא רק צביעות נחשפה בהצעה לגרש אלפי אנשים מבתיהם כתגמול על בריונות נוער. גם שורשיו האפלים, הטוטליטריים, של השמאל הישראלי. כזה שינק את מורשתו לא רק מהגליות ההמונים של סטאלין אלא גם מדפוסי הענישה הסביבתית של הפשיסטים. שתי התנועות הללו היו אולי שונות במדיניות הכלכלית שלהן, אך דומות מאוד ברמיסת זכויות אדם, ורצחנות המונים. הגליה של מיליונים כדי להשיג את יעדי הסוציאליזם הייתה נקוטה בברית המועצות. הריסת כפרים וחיסול תושביהם היו לחם חוקם של הפשיסטים של פרנקו במלחמת האזרחים בספרד בכל פעם שנמצא אפילו לוחם רפובליקני אחד בכפר.

תארו לעצמכם שמישהו היה מעז להציע לעקור את קיבוץ גן שמואל כי ממנו יצאו הבוגד אודי אדיב, שעמד בראש רשת ריגול וחבלה בישראל בשליחות המודיעין הסורי, ואחיו אסף, שהורשע בחברות בארגון הטרור הרצחני של נאיף חואתמה. תארו לכם שמישהו היה מציע להרוס את טייבה בגלל ריבוי מעשי הרצח שבה, או לגרש את התושבים הערבים מג'בל מוכבר שבירושלים, כי ממנה יצאו מחבלים רוצחים רבים.

מעשי ענישה סביבתית חסרי הבחנה כאלו אינם צודקים ואינם מוסריים בטייבה כמו ביצהר. אם יש "נערי גבעות" פורעים ביצהר (רובם, אגב, אינם תושבי המקום), יש לחקור, להעמיד לדין את האשמים ולכלוא את המורשעים. אבל בהצעת זנדברג לענישה קבוצתית המונית ניתן לזהות השפעות של שיטות הפעולה הסטאליניסטיות או של הטרור הסביבתי הפשיסטי. כנראה שהצעתה של זנדברג לגירוש המוני היא מסוג "התהליכים מעוררי החלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, לפני 70, 80 ו־90 שנה", שעליהם דיבר חברה לסיעה יאיר גולן. זוהי אכן, מחשבה מעוררת חלחלה.

מאוטופיה לטרור

זנדברג יודעת כמובן שמדובר ב"הצהרת חוק" נבובה. לו הייתה מציעה לפנות את כל ההתיישבות היהודית מיו"ש, מרמת הגולן וממזרח ירושלים, כי להבנתה מדובר ב"כיבוש" לא חוקי, המהווה מכשול לשלום - ניחא. מדובר כמובן בעמדה פוליטית המאפיינת את השמאל הקיצוני בארץ, ומשותפת לו ולארגוני הטרור הערבי. אבל ההצעה לא הועלתה כתוכנית פוליטית אלא כמעשה תגמול.

דרישה כזו היא גם מורשת ישירה של הלוגיקה שהניעה את השמאל הרדיקלי במערב בשנות ה־60 של המאה שעברה. זו שהצדיקה טרור נגד אזרחים, מוסדות המשפט ומוסדות השלטון כמחאה וכענישה "מוצדקת" בעיניהם על חטאי הקפיטליזם, הקולוניאליזם ועוד כמה וכמה "איזמים" אמיתיים או מדומים. ארגוני שמאל כאלו כתבו מחדש את מושגי המוסר והצדק.

דן ורד, מי שהיה שותפו של אודי אדיב ברשת הריגול והחבלה בשנות ה־70, למד באוניברסיטת מיאמי, הושפע מתנועות המחאה נגד מלחמת וייטנאם ומהמאבק לשוויון זכויות של השחורים בארה"ב. כך מצא את דרכו לארגוני סטודנטים של השמאל הרדיקלי, שחלקם עסקו בטרור בארה"ב. פעילי שמאל אלו אולי אפילו לא שמו לב כיצד הם מאמצים תיאוריות ודפוסי פעולה פשיסטיים מובהקים. מצדיקים מעשי רצח וטרור, כמעט כל תועבה, ובלבד שהיא תהיה "פעולה", בניגוד ל"חיבוק ידיים" המאפיין את אלו היודעים על העוולות בחברה אך אינם מוכנים ליטול נשק בידם כדי להרוס את החברה המושחתת ולבנות תחתיה עולם מתוקן.

השאיפה ל"פעולה", הקריאה ל"תנועה", הפכה בעיניהם לערך בפני עצמו (כפי שהייתה גם לפשיסטים ולקומוניסטים) ולא רק למכשיר להגעה ליעד מוגדר. גם בהיעדר כיוון מוגדר, כל שינוי היה טוב בעיניהם מהיעדר שינוי. כך הפכו נערי פרחים תמימים, "מתקני עולם" אוטופיסטים - לטרוריסטים צמאי דם. כאשר הגיעו השקפות אלו לארץ, הן מצאו אוזניים כרויות בקרב צעירים שנטו אל ססמאות "השמאל החדש" מאירופה וארה"ב. כך קמו גם בארץ תנועות שמאל רדיקלי, שבודדים מבין חבריהן גם הגיעו לבגידה ממש, לריגול ולחבלה.

זנדברג שלפה את הרעיון "לפנות את יצהר", כי רצתה כותרת. שידברו עליה. שיזכרו שיש מרצ, או שמאל בישראל, כי איש אינו מתעניין בהם לאחרונה. הכוונה הייתה שקופה, גם מקובלת למדי בפוליטיקה של מפלגות השוליים. אבל גם מאחורי ניסיון פתטי להיות רלוונטית מסתתרת שכבת עומק המאפיינת את השמאל. אותו צורך עמוק ב"פעולה", שאותו אימץ השמאל מהפשיזם ומהקומוניזם. הפשיזם והקומוניזם בזו לערכי המוסר המנוון של תרבות המערב, וידעו כי "כשחוטבים עצים ניתזים שבבים" או "את העולם הישן עדי יסוד נחריבה" (תרגום מילולי, לא ה"נחרימה" היפהפה של שלונסקי). לעומתם מתיימר השמאל הישראלי להיות צודק ומוסרי. והנה, תוך כדי ניסיון שגרתי לתפוס כותרת נחשפו שורשי השמאל הישראלי בגיהינום המרקסיסטי ובזוועות הפשיזם.