לאריק הניג הייתה נשמה טובה, ולא מעט חולירות ניצלו זאת

1."לא נולדנו ליהנות, נולדנו לגמור וללכת". את המשפט הזה כתב המחזאי חנוך לוין, שנפטר לפני שני עשורים. אריק הניג ז"ל, שהלך לעולמו בערב שמחת תורה, פשוט חי את מהות המשפט. הוא חי את החלום שלו ומיצה את המרב. אם לא בכל יום בחייו, אז ברוב הימים. הכרתי אותו כארבעה עשורים, ותמיד הוא היה - ואף יישאר - חידה לא פתורה בשבילי. עשרות שנים לא ידעתי עליו כלום. אם הוא נשוי או לא, אם יש לו ילדים או שאין, תמיד נראה היה שהוא חי את הרגע, וזה מה שחשוב בשבילו. היה לו כישרון לטאטא שאלות אישיות, וזהו.

עכשיו, אחרי לכתו, אפשר לספר שעליו המציא גל את הביטוי: "מוציא שם רע לחלטורה". זה קרה בלונדון לפני הרבה שנים. נסענו אז כעיתונאים לסקר את מכבי תל אביב בטורניר מקדונלד'ס בכדורסל. אריק היה אריק, יוסטון שייצגה את ליגת ה־NBA עבדה בשבילו שם. "את מי אתה רוצה לראיין, קוף?", הוא שאל, ואני רק צחקתי. כי בכסילותי לא האמנתי שהוא מסוגל להביא לי תותחים מהקבוצה הזו, ולא הפסקתי להסתלבט עליו. אבל הוא סיפק את הסחורה כמו תמיד.

היו בינינו ים של ויכוחים, ואין ספור רגעי צחוק וסתלבט. בתום אותו אירוע הזמין אותנו אריק למסעדה הולנדית בלונדון, כהכנה להמשך המסע לאמסטרדם. גל שאל מה פתאום הולנדית, ועוד בלונדון.

"מה אתה מבין באוכל", תמה הניג. "יש להם את הפנקייקים הכי טובים בעולם".
אז הלכנו אחריו. כולם לקו בווירוס מהפנקייקים הכי טובים בעולם, אבל גל גם פיתח בנוסף 40 מעלות חום. למחרת היינו צריכים לטוס הלאה, והבנאדם זרוק במיטה במלון ולא יכול לזוז.
"מה יהיה איתך, בנאדם, בחרת להתפגר לי דווקא כאן?", שאלתי אותו.
"קוף, אני חותך הביתה לתל אביב", הוא ענה, "נראה לי אני מת. אבל תיזהר מהניג, האיש הזה מוציא שם רע לחלטורה".
התפוצצתי מצחוק. הניג צחק פחות, אבל הביטוי הזה הפך למטבע לשון בשבילי.

עוד אנקדוטה מהטיסה לאמסטרדם, כי אני חייב פשוט לשחרר אותה מהמחסן בראש: המטוס רץ על המסלול לקראת המראה, האף שלו כבר באוויר, אבל דווקא באותה שנייה הניג התרומם ממושבו וביקש מהדיילת תה עם חלב. אני התמוטטתי מצחוק כאשר היא צרחה עליו, בהיותה רתומה למושבה בקדמת מחלקת עסקים: "סיט דאון, סר. נאווו". אבל אז הוא הביט בי ואמר: "נו, מה אתה אומר על המטומטמת הזו? אני מבקש תה, היא צורחת עלי. רק אל־על, קוף, רק שם נותנים לי יחס".

# # #

להניג הייתה נשמה טובה, ולא מעט חולירות ניצלו את טוב לבו. אם כל אלה היו מגיעים לחלוק לו כבוד אחרון, לא ניתן היה לקיים את הלוויה בחולון, אלא רק במדבר יהודה או בערבה, כי היו זקוקים לשטח עצום. הוא היה עונה לשיחות באמצע הלילה מישראלים שנתקעו בלי כרטיס למשחק בארה"ב, בכל אחד מהאולמות בליגה, ודואג לאותם חסרי ישע למקומות הטובים באולם. מאות אנשים הוא לקח איתו למשחקי האול־סטאר בכל פברואר, והם לעולם לא ישכחו את החוויה. לא רק בגלל האירוע המרהיב אלא גם כי ראו את הניג מנווט בזירה עם צוות טלוויזיה של הליגה שהקצה לו הקומישנר, ועושה כל מה שבא לו בראש. והוא היה היחיד בעולם שעשה את זה.

היו לא מעט פרשנויות על הדרך שבה הפך לנציג הליגה במזרח התיכון. היה לו קשר חברי אמיתי עם דיוויד סטרן, שהיה נציב הליגה שקידם אותה למותג־על בעולם. אחת מהפרשנויות התבססה על הקשר החם בין יצחק רבין הי"ד לבין סטרן, שבאמצעותו הניג הגשים חלום ילדות. את רבין, על פי סיפורים שהניג מעולם לא אישר אבל גם מעולם לא הכחיש, הוא הכיר בעבודתו כמאבטח טיסות באל־על. רבין אהב אותו כמו בן, דאג לו כשר ביטחון לחצי משרה כשדר בגלי צה"ל (בנתון הזה אני בטוח, כי אני החלפתי את הניג בשנות ה־80) ועמד לצדו כאשר נפטר אביו. לא רק עמד לצדו, אלא קיבל באופן אישי את כל אלו שבאו לחלוק כבוד אחרון לאביו של אריק.

לא הרבה הבינו את אריק הניג. הוא הכיר את כולם, כולם הכירו אותו, וחלקם חיקו את אופן הדיבור שלו: כאילו הוא מדבר דרך האף ומושך מילים. לא היה אפשר  לעצור אותו, כאשר החליט משהו. במאי 1995 הוא שידר את משחקי ה־NBA בערוץ 33. אבי נפטר אז, הוא הגיע לשבעה, חמוש בכובע של ניו יורק ניקס. "אני צריך שתשדר איתי בלילה. אתה באבל, אז אני אבוא לקחת אותך", הוא אמר לי בשקט.

"תגיד, מה נסגר איתך? אני בשבעה, רד ממני", נפנפתי אותו.
"אל תהיה דביל", הוא התעקש, "זה בלילה מאוחר, אף אחד לא יידע. אבא שלך היה מסכים. מה, הוא היה רבי? די עם השטויות שלך".
האמת שהוא הצחיק אותי גם אז. "אריק, מה לא יידעו? אנחנו על המסך, חתיכת מפגר. מה זה לא יידעו?".

אחרי תקופת מה שידרתי איתו. הוא היה מגיע עם המאזדה הלבנה הגדולה, שאותה רכש כי גם לדן שילון הייתה כזו. רק שהגלגל הימני באוטו של הניג היה גלגל רזרבי מוקטן, שהוא נהג איתו חודשים רבים. מתחת לצמיג עם הפנצ'ר בתא המטען היה מתלה ועליו חולצה לבנה, מקטורן כחול ועניבה צבעונית. לא היה שידור אחד בנווה אילן, שלא הייתי מתפרק בו מצחוק כשהוא היה מגיע עם התחפושת הזו ודורש מהמלבישה לגהץ הכל.

"מה אתה צוחק, דביל? יותר יפה להופיע עם חולצת ג'ינס? ב־NBA מופיעים עם חליפות, כי זה קונצרט", הוא היה גוער בי.

# # #
אם הזכרתי את סטרן ויחסו האבהי להניג, הסיפור הבא מסביר הכל. הקומישנר ואשתו הגיעו לביקור פרטי בישראל. אריק התעקש ואף הבטיח לו טלפונית שיבוא לקבל את פניו בנתב"ג כדי להסיע אותו למלון בתל אביב. הזוג סטרן יצא מחוץ לטרמינל, ואין אריק, רק עיתונאים שהגיעו כי הניג ביקש מהם לבוא לומר שלום לבוס שלו.

"איפה השלימזל?", שאל אותם הקומישנר סטרן, שהמשיך לשוחח עם המדיה ונתן יופי של חומר על הליגה.
פתאום הניג הגיע בריצה: "דיוויד, דיוויד, הנה אני, הגעתי. גררו לי את האוטו, אל תשאל איזה צרות".
סטרן חייך בהבנה, ורפי נאה, עורך הכדורסל הוותיק של "ידיעות אחרונות", הסיע את הזוג למלון.

יש אין ספור אנקדוטות של הניג וגם עליו. הכרנו את הדמות, אבל לא הכרנו אותו. ידענו שבשנים האחרונות סבל ממחלות שונות, אבל אצל אהרל'ה ובבתי הקפה בשכונה הוא רק הסתלבט איתנו על מצבו, והבטיח שהוא עוד יגיע ללוויות של כולנו. זה לא קרה. אומרים שלכל אחד יש תחליף, אבל לא נראה לי שמישהו יגיע להישגים האישיים שלו - סתם בנאדם מחולון, שהגשים חלום ילדות ונגע בתקרה של הכדורסל המקצועני בעולם. חוצפה ישראלית במהותה זה כבר מוצר שלא מעריכים יותר מדי בעולם. זהו, היה אדם ואיננו עוד.

2. במקביל למשלוח הודעה על מותו של הניג שלח לי גל גם תזכורת על יום השנה ה־25 לפיגוע הנורא בקו 5, שחל ב־19 באוקטובר. 22 בני אדם נרצחו אז ו־100 נפצעו באחת מהזוועות הגדולות שידעה תל אביב.
התזכורת פגעה בי כמו חץ. "וואו, מה שעברנו מאז", השבתי לו.
"אתה זוכר שכיסית את האירוע?", הוא שאל.
"בטח", עניתי. "אני זוכר כמו היום את שמעון וילנאי רץ עם הטייפ מקול ישראל - שהייתה אז בקריה בתל אביב - מתעלף לי בידיים, ליד רחוב אסתר המלכה. גם את עובדיה הנהג של האוטובוס אני זוכר כמו היום, ישוב על כיסא הנהג - מת".
"כן, קוף, היו זמנים בהוליווד", הוא סיים.

אז הוליווד זה בטח לא היה. גל היה ראש מערכת החדשות של "הארץ", ואני גרתי ברחוב רנ"ק בתל אביב, 200 מ' מהפיצוץ. ישנתי, שמעתי בום אדיר, אבל המשכתי לישון, כי תמיד הייתי טוב בלהדחיק. אבל הוא התקשר עד שעניתי לו, והכריח אותי לצאת לזירה.

אם יש גיהינום, אז באמת שכבר נכחתי בכמה מהמדורים שלו, לפני ואחרי אותו אירוע מזעזע בחומרתו ובהשפעתו. חלקי גופות היו פזורים ברחוב, בתוך החנויות ועל ענפי העצים. היה מסביב סוג של שקט מקפיא שאצר את הקולות. נעלתי אז מרטנס, והסוליה נדבקה לשלוליות העצומות של דם הנפגעים בכביש.

שלד האוטובוס היה מפויח, אבל זק"א לא פינו את הגופות עד שחוקרי מז"פ סיימו את עבודתם. אחר הצהריים הגעתי למערכת. גל ישב במשרדו, על השולחן היו מגשי פיצה טריים וקופסאות של גלידה האגן דאז. "יאללה, קוף, תאכל משהו, כי אסור להיות רעבים ביום כזה, ותן לי 1,500 מילה", אמר, "צריך למלא 'סדין'. רק בלי עצב, קוף, ספר פשוט מה שראית שם".

בלילה, כשחזרתי הביתה, לקחתי שקית זבל גדולה, התפשטתי וזרקתי את הבגדים והנעליים לתוכה, והנחתי בתוך הצפרדע. קרצפתי את עצמי באמבטיה, אבל את הריח האיום לא שוכחים; הוא תמיד נוכח ברקע, בכל פעם שעוברים בדיזנגוף פינת אסתר המלכה, או בזירות אחרות של פיגועים, שאתה חולף בהן והזיכרונות צפים. אף אחד לא יודע, רק אתה.

בהמשך יהיו עוד טרגדיות איומות, כמו הפיגוע בצומת דיזנגוף-קינג ג'ורג', שם איבדנו חבר מערכת, דני טברסקי ז"ל, שרק הוציא כסף מהבנקט, אבל זו הייתה הפעולה האחרונה בחייו. שוב אותו נוהל: פיצות־פלוס־גלידה, כתיבה והשלכת הבגדים. מתרגלים לכל, מה שלא מחסל - מחשל.

# # #
חסדי ה', הסתיימה אותה תקופה איומה של פיגועים ועברנו לאיומים אחרים. רק דיירי אגם הדרעק וקולקציית האפסים שמנהלת את הלהקה פועלים כרגיל, ממשיכים לשקר לציבור.

בשני הקמפיינים האחרונים של הבחירות הבלתי נגמרות כאן סיפר לנו מלכנו, ביבי הראשון לשמו, עד כמה מצבנו הביטחוני והכלכלי יציב ומצוין. אבל כאשר לא הצליח לנצח בבחירות, הוא נאלץ לספר לנו סוג של אמת לשעתה: הביטחון על הגבות, והגירעון העצום עלול לגרום לקריסת הכלכלה. לא חשבתי אחרת. כשדייר באגם הדרעק, כל דייר, מוציא שבב קול מפיו, הוא באופן אוטומטי מתייחס למציאות ולאמת כאל המלצה בלתי מחייבת.

"אמת לשעתה", הם מגדירים את השקרים. ואז רובם צמים 26 שעות ומשכנעים את עצמם שאלוהים מחל להם. אז זהו, שממש לא. מה קורה עם אלוהים אין לי מושג, אבל הציבור לא סולח ולא יסלח, לעולם. עכשיו השקר החדש שמנסים עלינו הוא "בשעה קשה זו רק ביבי יכול להיות ראש ממשלה". הבדאי התורן שהצהיר את המשפט הזה הוא אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד בראיון לגל"צ אתמול בבוקר. שואל את עצמו האדם הסביר, ששומע מהעבריין הצדיק שכבר הורשע בעבר, מה הולך בקיבינימט הביטחוני־מדיני, ואוטומטית הוא מתחיל להתגרד, כאילו להקת פרעושים קפצה עליו.

בתוך הבלוק הימני־חרדי יש נכון לרגע זה שלושה מנהיגים שממתינים לכתב אישום בעבירות חמורות. כולל אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד, שהוא גם חבר בקיבינימט. איך יכול הציבור לסמוך על ביבי ודרעי, שעסוקים בהגנה על חפותם, שיקבלו החלטות נכונות לטובת הציבור? במקרה של דרעי, אם יהיה שר, הוא מחויב להתפטר בעת החלטה על כתב אישום. במקרה של ביבי, הוא ייאלץ להיות נוכח בבית המשפט כדי להתגונן בפני שלושה כתבי אישום, גם אם יוסר סעיף השוחד בתיק 4000. איך בדיוק אדם שנמצא בבית המשפט וטרוד במלאכת ההגנה יכול להתפנות לניהול מדינה? על מה בדיוק מדבר דרעי? איך זה אמור להתבצע בפועל?

את זה עוד לא הבנתי, וכנראה גם לא אבין. אבל כשהוא דיבר על אמונתו בחפותו של מנהיגו, הבנתי הכל. האמונה תציל, ולעזאזל המציאות. אי לכך ובהתאם לזאת, בני גנץ לא יצליח (לתפיסתי המוגבלת) להקים כאן ממשלה. אז במרץ 2020 נלך שוב לבחירות, עניין של עוד 2 מיליארד שקל לזבל, וכלום לא ישתנה. אגב, גנץ, שהבטיח לנו "ממשלה חילונית וליברלית", כבר הסיר את המילה "חילונית" מנאומו בעת קבלת המנדט להרכבת ממשלה מהנשיא ריבלין. 12 דקות הוא נאם, ועשה אותי עצוב, נורא. עוד מעט קט גם המונח "ליברלית" יעוף לעזאזל. תנו זמן לזמן, וזה יקרה.

כלום לא ישתנה כאן, במקרה הטוב ביבי לא ינהל את המדינה אחרי מאי־יוני 2020. אבל היעלמותו לא מבטיחה כלום לאזרח, רק הבטחות ריקות מתוכן מציאותי, ושקרים פשוט המון שקרים, כי העגלה נוסעת, אין עצור.

# # #
שום שלטון שלא יהיה כאן לא יחליט על פינוי יצהר למשל, רק כדי שחיילים ומפקדים בכירים יפסיקו להתבזות שם אצל התושבים המשיחיים וההזויים. כי גזענות היא נכס אלקטורלי. צעירים שהם כבר בני 50 כיום, נולדו ובגרו לתוך הכיבוש, והם לא יודעים שכיבוש משחית כל ערך אנושי בסיסי, אם רק מאמינים שלהיות יהודי זה קדוש. סא"ל דרוזי כמו איוב כיוף הוא לכל היותר עבד בשבילם. הרי גם חוק הלאום מגדיר אותו כאזרח סוג ז', משהו בין אתיופי לשב"ח. עוד לא החליטו על ההגדרה המדויקת.

אף פעם לא הבנתי מדוע צה"ל חייב לשמש כחברת שמירה על אוסף המאחזים, סוגיה פשוטה שמתבטאת בכ־5 מיליארד שקל בתקציב הביטחון. מדוע גדס"ר של גולני, שהוא כוח לוחם, חייב לבצע משימות שיטור באיו"ש? מדוע לא מוציאים את העבודה הזו לחברות אבטחה פרטיות?

עכשיו שלחו לשם את מג"ב. אבל זה לפרק זמן קצוב, ויהיו שם גם כוחות של שוטרים בשירות חובה. זה לא מספיק טוב, כי אם היו משרתים שם רק שוטרים בקבע, מבוגרים ומנוסים יותר והלוואי שגם בני מיעוטים, הם היו עושים עבודה מול האספסוף של הכיפעלך.

מפקד פיקוד המרכז בעבר, גדי שמני, התראיין השבוע ברדיו 103 והעריך כי לא רחוק היום שבו חייל יירצח כתוצאה מפעילות טרור של האספסוף באיו"ש. הוא אמר שהציבור אינו יודע כלום על כמות האירועים שבהם האספסוף פוגע בכוחות הביטחון; והוא הדגיש: "כוחות הביטחון, פשוט כולם".

אבל ההנהגה של המתנחלים מבטלת את דבריו בבוז. הבוס שלהם יוסי דגן אמר בתגובה: "זה פשוט קומץ, אפילו חופן של פורעי חוק. צריך לטפל בהם במסגרות חינוכיות". המסגרת שאני ממליץ היא כלא אופק. שלוש־ארבע שנים שם הם יתחנכו יופי.

אז לא גנץ, ולא ביבי, ולא חונטת הרמטכ"לים מכחול לבן, ולא ימינה ולא שמאלה, ישנו כאן את סדר העדיפויות שלפיו הרוב מממן את המיעוט המשיחי באיו"ש. זה מה יש. וזה מחזיר אותנו לחנוך לוין, שהבין את הסיפור ממש מזמן. "לא נולדנו ליהנות, נולדנו לגמור וללכת".