כלבים שוטים ואנגלים

האייפוד האחרון ששרד אצלי תקוע דרך קבע במכונית. אינני מזיז אותו כסגולה נגד עין הרע וקריסתם הידועה מראש של המכשירים הללו לפני שהפכו לאייפון ולמעבד מזון. יש בו 15 אלף שירים, אבל בשנתיים האחרונות בכל פעם שאני מתניע את הג'יפ ודוחף את הווליום לרמה של הרעדת הסתימות בשיניים, בוקעים מהרמקולים יבבת הייאוש המאיים של מיק ג'אגר, צליל הגיטרה החורך והמשונן של קית' ריצ'רדס, היללה המדהימה של מרי קלייטון ואחרי כמה טקטים, התופים של צ'רלי ווטס. עם הישמע התופים של ווטס אני מרפה מההגה במהלך נהיגה בדרך 172 הצרה החולפת מול ביתי ומצטרף אליו בהקשה אינטואיטיבית, כולל זריקת מרפק בקצב המתבקש.

"Gimme Shelter" פותח את האלבום "Let It Bleed", והוא בעיניי אחד האלבומים הגדולים של כל הזמנים. לפעמים אני מתניע את המכונית במגרש חנייה עם אנשים בסביבה. קורה לא פעם שלמשמע צלילי הפתיחה המזוהים כל כך עבור בני דור מסוים, הם זוקרים אגודל לעברי ומתחילים להתפתל בקצב.

היום, ה־1 בנובמבר, יוצאת מהדורת יובל מפוארת של "Let It Bleed", אבל חוץ ממיקס חדש אין לסטונס מה לחדש לי. אין צורך.

"כמו ב־1969 כך גם עתה", נכתב פעם ב־VOX בהזדמנות החגיגית שבה דירגו את השירים של הסטונס, "אונס, מלחמה ורצח הם במרחק ירייה. האמת השטנית והאינטנסיבית הזאת, אכזרית ומדויקת היום כפי שהייתה ב־1969". "Gimme Shelter" היה במקום שני ברשימה. במקום הראשון היה "You can't Always Get What You Want". שניהם מאותו אלבום. לו זה היה תלוי בי, הייתי מחליף את הסדר, אבל למה להיות קטנוני. "Gimme" הוא השיר הראשון באלבום ו"You Can't" האחרון. איכשהו הפכה החבילה המוזיקלית כולה לשיר הנושא, להמנון האש הפנימית ולחומר הבעירה שלי. אינני חושב פעמיים כאשר אני עוזב את ההגה בשעת נהיגה כדי לתופף ומתחיל לרחף מעל מושב הנהג.

בשלוש לפנות בוקר, אחרי שהתייאשו מניסיונה של הזמרת בוני בראמלט (מדילייני ובוני) למצוא במשך שעות ארוכות את המפתח הנכון לצרחה שהיא לבו של "Gimme", החליטו הסטונס לפנות לזמרת הרקע מרי קלייטון. הזימון הלילי הבהול מהסטונס לא הרשים את קלייטון; היא הייתה בהריון מתקדם; היא לא ידעה מיהם הרולינג סטונס; והיא הייתה במיטתה עם רולים בשערה. בעלה לעומתה הכיר את הסטונס, והוא מי שגרר אותה לאולפן עטופה במעיל פרווה גדול מעל כותונת לילה ומטפחת קשורה על ראשה.

התמונה הזאת חשובה להבנת הנסיבות שמהן בקע אחד הקטעים הקוליים הגדולים בדורנו. חמישה אייקונים לבנים ופריבילגיים מאנגליה ואישה שחורה שמבקשים ממנה להשיב לצעקתו המעונה של ג'אגר "it's just a shot away" עם המילים "מלחמה, ילדים" ובהמשך "אונס, רצח". תגובתה הראשונה של קלייטון הייתה מה רוצים ממני ההונקיז המוזרים האלה, אבל היא הייתה זקוקה לכסף. קלייטון הקליטה שלושה טייקים, אחד מרעיד יותר מקודמו, והסטונס נעלו את הלילה.

"בשיר על אלימות, אנרכיה והרס חברתי" נכתב ב"ניו רפבליק", "גבר לבן מנבא את בואה של סערה גדולה שתביא לשינוי היסטורי גדול. אבל אישה שחורה מתארת את המהפכה במונחים אלימים ברורים לכל נפש, המגדירים את ניסיונה האישי ומתארים את אמריקה שהיא מכירה". הסטונס תמיד החמיצו את החוויה האמריקאית במטר אחד לפחות.

שני השירים הללו מצליחים לגעת במציאות רלוונטית לחיינו כפי שהייתה לפני 50 שנה. פעם הם היו אלגוריה אפקטיבית לעווית המוות של הסיקסטיז. היה ברור לכל בר דעת שהחיוך המטופש שהיה על פני הדור שדהר בספרינט מקיץ האהבה של 1967 לוודסטוק ב־1969, יפגוש סוף מר. זה היה ברור מ"איזי ריידר", מבחירתו של ניקסון, מהמלחמה בווייטנאם ומצ'רלי מנסון. זאת הייתה המציאות המרה שעטפה בועה ורודה והיא נועדה להתפוצץ. זה לא מפתיע שאת שני השירים שבמרחק הקצר ביניהם מונח הסיפור העצוב כולו, כתבו ג'אגר וריצ'רדס. הם תמיד חלמו לכבוש את אמריקה ו"Let It Bleed" היה כרטיס הכניסה שלהם.

"אלה שני שירים", כתב גרייל מרקוס ב"רולינג סטון", "שאי אפשר להימלט מהם. הדימויים ומצב הרוח שהם מציגים מטשטשים את הפער ההיסטורי בין יהירות לבוז. היה ברור שמתישהו יהיה על הסטונס לנקוט עמדה נגד הסדר הישן. ג'אגר הבין את זה כאשר שר: הלכתי להפגנה / לספוג את חלקי בעלבון...".

בין שני השירים המגדירים את האלבום שרים הסטונס את "Love In Vain" של רוברט ג'ונסון, וכורכים על ידי כך את גורלם עם גורלו של זמר הבלוז שעשה עסקה עם השטן. יש שם גישת קאנטרי משעשעת של "נשות שעשועים" הנקראת "Country Honk". וכמובן "Midnight Rambler". "Let It Bleed" קרץ בכפל משמעות (כאילו) עם מילים שהרדיו לא הצליח לעכל באותם ימים. ריף הגיטרה של ריצ'רדס ב"Gimme" הוא מסוג הצלילים והרגעים החד־פעמיים שאתה רוצה לקחת איתך, לאן שתלך, כמו את הפתיחה של "ליילה". בלי אקדח לרקתי, "Gimme" שיר טוב יותר.

***

"You Can't" היה של מיק ג'אגר. זה היה המגנום אופוס שלו, והוא חשב עליו במונחים גרנדיוזיים. שיר שהתחנן לטיפול מלכותי. שפתיחתו האקוסטית הצנועה נועדה להסתיר את שיאו האפי. הוא היה השיר האחרון שבאלבום כפי שהיה השיר האחרון של הסטונס בסיקסטיז, והוא אמור היה לנעול את העשור של הלהקה כשם שהתיימר לנעול את העשור כולו. היה ברור שלסיקסטיז חייבים יהיו לעשות סוף. הן איימו להמשיך לנצח, מה שלא בא בחשבון. אחרי הקיץ היה ברור שאידיאליזם לא יעבוד, במיוחד אחרי פרץ מכוער של אלימות, אגומאניה ותאוות בצע.

ענן שחור וחומצי תלה מעל סתיו־חורף 1969. האופטימיות התחלפה בברוטליות. היה מסוכן בחוץ, ואנשים חכמים נשארו בבית. הסטונס יצאו למסע הופעות שאפתני באמריקה. הגדול ביותר שלהם. בדרך הם גמרו להקליט את "Let It Bleed" והקליטו שירים חדשים ל"Sticky Fingers" שיצא ב־1971.

באוזנו הפנימית שמע ג'אגר מקהלה גדולה ברקע של "You Can't". הוא הוכיח זה מכבר את יכולתם של הסטונס לייצר סימביוזות של רוק, בלוז, נשמה ורית'ם אנד בלוז. היה חסר לו אקורד סיום של הרכב קלאסי מהליגה הראשונה. מסייעת קלאסית שתספק אש רתק ללהקת הרוק המושחתת ומשולחת הרסן בתבל. המחשבה עשתה לג'אגר נעים בגוף. ממנה הוא דילג למקהלת באך של לונדון, שנוסדה ב־1876 וחבריה היו חובבים מוכשרים. את המקהלה הזאת ששרה בחינם, 40 זמרים וזמרות, דחק ג'אגר לאולפני אולימפיק. הגברים הגיעו בחליפות ועניבות והנשים בשמלות חגיגיות. ג'אגר היה מנומס, נעים הליכות ובמיטבו בחיקוי מרשים של בוגר קולג' יוקרתי. הוא ניצח על המקהלה בהתנהגות מיטבית אבל עמד על שלו.

תאום־הניאון ריצ'רדס שהביט מהצד, קבע שזה היה "שילוב נפלא". היו ויכוחים על דיקציה, כי ג'אגר שאף להגשה יותר אמריקאית. קשה היה לצפות כיצד כל זה יעבוד, ההרמוניה הקולית הגוברת והממריאה של המקהלה לצד המאמץ להגות את המילים הלא אופייניות להם באפקטיביות, אבל זה עבד. זה שיר ענק שאינו מזניח את המילים לטובת המנגינה המהפנטת.

זה שיר המדבר על מוות בלי לאיים. והוא משעשע, כי אין מישהו שמאמין שג'אגר לא מקבל כל מה שהוא רוצה. לסטונס היה ביד את שיר הנעילה של העשור וכל האלמנטים השתלבו באיזון חד־פעמי נדיר. לא במקרה זה גם השיר המתנגן בלוויה של אלכס בסרט שנקרא על שמו בעברית ו"The Big Chill" במקור.

***

ב־6 בדצמבר 1969, יממה אחרי צאתו של "Let It Bleed", קיימו הסטונס את הבטחתם לקונצרט חינם בחוף המערבי. אחרי שאתרים מועדפים כמו הגולדיין גייט פארק ואחרים התגלו כלא זמינים, נדחקו הסטונס לאלטמונט: חלקת אדמה שטוחה שהזכירה באפרוריותה את הצד האפל של הירח ביום רע.

בהמלצת הגרייטפול דד, שקיימו קשר פרברטי ועסקי עם מועדון אוקלנד של "מלאכי הגיהינום", הופקדה אבטחת המופע בידי המלאכים. אותו מועדון שאת חבריו האלימים תיאר הנטר תומפסון בספרו המצוין על "מלאכי הגיהינום" שראה אור שנים ספורות קודם לכן. למארגנים היו 24 שעות בלבד להכין את המופע. אנרגיה רבה הושקעה בבניית במה נמוכה מדי ובהצבת מגברים ותאורה ללהקות שהתנדבו להשתתף. זה היה אסון בהתהוות שבחשו בו ידיים רבות וחמדניות מדי, בעיקר של עורך הדין המפורסם מלווין בליי והאיש שהאדמה הייתה שייכת לו והיה מסוגל לספק עשרת אלפים מקומות חנייה לקהל שמנה כ־300 אלף צופים.

לא היה זדון מצד הסטונס. הם נקלעו למלכודת המוות שהייתה אלטמונט מתוך שגיאה גסה בהבנת הנקרא ועל סמך המלצה חמה של ג'רי גרסיה וחברים. מרטי בלין, הסולן של ג'פרסון איירפליין, הוכה קשות ונחבל, ואילו הדד - שהגיעו כמו כולם במסוק - נבהלו ממפלס האלימות ונטשו את האתר בלי לנגן.

קשה היה לנחש מראש שהסיקסטיז יבחרו להתאבד במרחץ דמים - ארבעה הרוגים ו־850 פצועים - דווקא בבירת האהבה בחוף המערבי, בחצר האחורית של להקות כמו הדד, קסנ"י וסנטנה. אבל זה היה הימור סביר שהעשור המרתק, היצירתי וגם האלים, ימצה את שארית החסד שנותרה לו ויבחר להתפוגג באקט כזה או אחר של אלימות. הסטונס הגיעו אליו על גבו של אלבום קודר כמו הלוויה בניו אורלינס. למרות הדימוי הנרגן שלהם לא היו הסטונס להקה בעלת אוריינטציה פוליטית. אפילו לא ברמה הנאיבית של ג'ון לנון או בדמותו של בוב דילן הצעיר.

ברדתו מהמסוק חטף ג'אגר אגרוף בפה מצעיר שצעק לעברו "אני שונא אותך!". זה היה הקטע הרגוע של הערב. אל־אס־די רע גרם לעימותים קשים. בקהל החלו לצוץ צופים שפשטו את בגדיהם והחלו עושים את דרכם לכיוון הבמה. המלאכים הציבו סביב הבמה את האופנועים המטופחים שלהם שאבוי למסכן שייגע בהם. מסע ההופעות של הסטונס באמריקה תועד בסרט "Gimme Shelter" של האחים מייזלס, והמצלמות הרבות שלהם הנציחו את האלימות באלטמונט. המלאכים היו חמושים במקלות ביליארד, ואחרי כמה היתקלויות מינוריות נסקה האלימות לשמיים.

באחד מרגעי היצירתיות הגדולים שלו, ניחש יאן וונר, עורכו הצעיר של "רולינג סטון" בן השנתיים, שמשהו גדול עומד להתרחש באלטמונט, וציוות לקונצרט צוות גדול במיוחד של המגזין, כולל את גרייל מרקוס, רוק סקאלי ורלף גליסון, מבקר הג'אז המבוגר שאיתו ייסד את העיתון ושהסטונס לא ליקקו אצלו דבש.

מרקוס שמע את הסטונס מתחילים לנגן את "Gimme Shelter" וחשב לעצמו שמעולם לא שמע מוזיקה חזקה יותר בחייו. הוא שכב על האדמה והאזין כאשר הסטונס ניגנו על הבמה המאולתרת כאחוזי דיבוק. הם קברו את עצמם במוזיקה, לכאורה המקום הבטוח היחיד באלטמונט. קולו של ג'אגר היה חד ונחוש, ללא הערבסקות הרגילות שהוא מתקשט בהן לפעמים. פניו היו קפואים ומבטו אטום. הוא סירב להפנים את מה שראה מהבמה: רוע אמיתי שהתבונן בו חזרה. בני מוות אלימים וממונעים רקדו לפניו, והפחד הפך לקטליזטור גדול.

ג'אגר לא יכול היה שלא לראות שני מלאכים שישבו על הבמה ליד השושנים האדומים שאותם היו אמורים להשליך על הקהל בסוף ההופעה. המלאכים השליכו את הפרחים באמצע השיר. מול ההשתוללות הגוברת דעכו הסטונס והפסיקו לנגן כמו סרט הקלטה בסלואו מושן. ג'אגר שאל את הקהל אם הכל בסדר.

אף שהתרחש מול עיניהם, לא ראו הסטונס את רציחתו בדקירה של מרדית' הנטר, נער שחור בן 18. מדוע הביא איתו הנטר אקדח לקונצרט רוק? האם משום שהיה בחברת נערה לבנה וחשש לשלומו? מדוע שלף את האקדח באמצע ההמולה? אלן פסארו, מלאך בן 22, ראה את האקדח בידו של הנטר ודקר אותו למוות בסכין גדולה. הוא עמד לדין באשמת רצח, אבל עורך הדין שלו מיקד את תשומת לב המושבעים באקדח בידי הנער השחור. פסארו זוכה בטענה כי פעל מתוך הגנה עצמית. "אף אחד לא אשם לבדו במה שקרה באלטמונט", כתב רלף גליסון, "כולם אשמים, גם אני".

היה זה קית' ריצ'רדס, חד כדרכו, שהאמת שלו האירה את הקונצרט האומלל שחתם את שנות ה־60 באור הנכון. "אלטמונט היה יכול לקרות רק לסטונס", אמר ריצ'רדס, "בואו נאמר אמת: זה לא היה יכול לקרות לפאקינג בי־ג'יז, וזה לא היה קורה לקרוסבי סטילס ונאש. זה קרה לנו".

ועדיין, כל פעם שהמכונית נדלקת: "אוווו, סערה מאיימת על חיי היום / אם לא אמצא מחסה, אני אתאדה.... מלחמה, ילדים, זה במרחק ירייה".