כאילו כדי לתמצת את הישגי ההסכם שחתמה ישראל עם ירדן, ממש לפני 25 שנה, הודיע ביום שלישי השבוע שר החוץ הירדני איימן אל־ספאדי על החזרת השגריר הירדני בישראל ל"התייעצויות" בעמאן. ההודעה תורצה כמחאה על העובדה שישראל מחזיקה במעצר שני ירדנים החשודים במעורבות בטרור, אבל אין כמו הצעד הזה ונסיבותיו כדי להמחיש את כישלון הסכם "השלום" שחתמנו עליו עם שכנתנו ממזרח. הסכם שנחשב לאחד משיאי ממשלת רבין ופרס - ממשלת אוסלו, ומוכיח בפני עצמו את מופרכות אשליית השלום האמיתי נוסח השמאל הישראלי.
כיום, 25 שנה אחרי, אפשר להוכיח אמפירית שגם חזון השלום הירדני שמכרו לנו היה כוזב. חזון שהיווה חוליה נוספת במסכת ההזיות מהיוצרים של ההסכמים עם יאסר ערפאת. 25 שנה אחרי החגיגות מדושנות העונג של אז, התברר שמההבטחות, החתימות והחלומות הגדולים נותרו רק ביזיון ואסון. מההסכם לא נותר לנו דבר, פרט לאי־לוחמה דה־פקטו. אלא שאי־לוחמה שררה גם במהלך 27 השנים שקדמו לחתימה על ההסכם. ומאידך, לא שילמנו על זה דבר, בוודאי שלא בנוסח המחירים שאנחנו משלמים לירדנים מאז החתימה. מחירים שהולכים ומאמירים.
כך, בימים אלו אנחנו נאלצים למסור לירדנים את שטח המריבה המכונה "אי השלום". 800 דונם בנהריים, שמעובדים על ידי קיבוצי האזור קרוב למאה שנה, ועוד שטחים חקלאיים רחבי ידיים באזור צופר שבערבה. אלו שטחים שנכללו בתוך מדינת ישראל מאז 1948, ושרבין ופרס, ברוב איוולתם הסכימו להעביר לבעלות ירדנית, תוך חכירה ישראלית ל־25 שנה בלבד. עכשיו תמה תקופת החכירה ומרוב שלום הפרטנרים מסרבים לחדש אותה.
כך נותרנו גם עם התחייבות לספק לירדנים 50 מיליון מטר מעוקב מי שתייה בכל שנה, והתחייבויות להכפיל את הכמות הזו בקרוב.
כך אנחנו ממשיכים להקנות להאשמים מעמד מיוחד בהר הבית - זכות התססה והתערבות עוינת זרה בלב הבירה הריבונית של מדינת ישראל. זכות שבחסותה הקימו הירדנים מיליציה אנטי־ישראלית שמקננת בירושלים ומכונה "שומרי הווקף". מיליציה שהולכת ותופחת ללא סיבה, פרט לחתירה תחת עצם הלגיטימציה שלנו בירושלים. כך הירדנים ממשיכים להיות גורם עוין בזירה הבינלאומית, שמסית נגדנו בכל פורום בינלאומי.
מה עוד קיבלנו מהירדנים כתוצאה מההסכמים? הרבה שנאה. עד כדי כך שממש לא מומלץ לישראלי־יהודי לנצל את הזכות הפורמלית שמקנים ההסכמים ולבקר בירדן. ואכן, חצי יובל אחרי, פרט לחובבי פטרה וקצת חסידי מלונות עקבה, כמעט שאין ישראלים־יהודים ששמים את נפשם בכפם וחוצים את הגבול מזרחה. כך נגוזו גם הבטחות ניגוב החומוס ברבת עמון.
לנוכח הגישה הירדנית התוקפנית נגדנו, מסבירים לנו שהמלך עבדאללה "נאלץ" לפעול כך בגלל "דעת הקהל". פשוט כי רוב נתיניו שונאים אותנו ללא תקנה. אבל מרגיעים אותנו ואומרים שמערכת היחסים הביטחונית התת־קרקעית טובה. אז רצוי להזכיר, שמערכת יחסים ביטחונית, חמימה וחשאית שררה בין ישראל לירדן של חוסיין בשנים שקדמו לוויתורי הסכם 1994. אלא שאז לא נאלצנו לשלם מחיר כבד עבור תיאום ביטחוני חשאי. לא מסרנו קרקעות ולא מים, לא הסכמנו לקיום מיליציית ווקף עוינת בהר הבית ולא הותקפנו על בסיס יומיומי על ידי ממשלת ירדן.
דפוס דומה של יחסים שורר כיום בינינו לבין סעודיה וחלק ממדינות המפרץ, אף על פי שלא שילמנו להן דבר. דווקא מערכת היחסים עם המפרציות מלמדת עד כמה אסור לשלם עבור תיאום ביטחוני, לצד חיבוקים בין המנהיגים במחשכים. בוודאי שלא להחליש את עצמנו ביטחונית ולמסור חלקי מולדת. באופן פרדוקסלי, ההסכם עם ירדן מוכיח שדווקא החתימה על מסמכים ריקים שכותרתם "הסכם שלום" פוגעת במערכת היחסים התקינה והטבעית בין הצדדים, מאלצת את הממשל הערבי להצטדק ולהפגין כלפינו עוינות.
בכלל, הסעודים ודומיהם הפכו לסוג של חברים חשאיים שלנו לא משום שנתנו להם שטחים אלא משום שהם מפחדים מאיראן והשיעים. כי הם יודעים שהמשענת היציבה היחידה באזור היא ישראל, והם מקווים שנעזור להם ביום סגריר. השלטון הירדני, אגב, חולק את אותה תפיסה אבל מפגין כלפינו נבזות ועוינות דווקא משום שהוא חתם מולנו על הסכם "שלום" פורמלי.
לקח חשוב היינו אמורים להסיק מהסכמי אוסלו, בייחוד עד כמה אסור להקשיב למי שמטיף להתאבד לאומית מול ארגון טרור בוגדני כמו אש"ף. אבל הלקח הירדני מאלף עוד יותר, הוא מדגים עד כמה טועה מי שטוען שניתן להשיג שלום נוסח גרמניה וצרפת עם הערבים, וכדאי לשלם על כך מחירים כבדים־קיומיים. ההסכם מציב הוכחה אמפירית לצורך שלנו להישאר חזקים ככל הניתן ולוותר על מקסם השווא של ניגוב החומוס בבירות ערב.
פרספקטיבת חובה
מי שרוצה לקבל קצת פרספקטיבה לגבי מאזן ההישגים של ההרפתקה הציונית, מומלץ שייקח ליד את הספר החדש יחסית של אלי עמיר - "נער האופניים". זו צלילה לנבכי האוטוביוגרפיה של עמיר בנערותו באמצע שנות ה־50, שמספרת את הסיפור של כולנו. סיפור ההתמודדות הבלתי אפשרית של מי שנקלעו לארץ הקודש בראשית ימי המדינה והותכו יחדיו, עד שבאמת היו לאומה אחת.
בימים האלו, כשאנחנו מורטים את שערות ראשנו ובטוחים שמעולם לא היה לנו רע כל כך, הספר של עמיר הוא התרופה המושלמת למי שהתבלבלו ובאמת מרגישים כך. עמיר מזכיר למי ששכח מאיפה באנו, ומגולל לעיני מי שאף פעם לא ידע את הסיפור של המדינה הצעירה הזו בשנותיה הראשונות. 600 אלף איש שנדרשו לקלוט עוד שניים־שלושה מיליון בתוך תקופה קצרצרה. ללא כסף, ללא ידע ותכנון מתאימים, תוך כדי גיבוש והקמת מוסדות של מדינה חדשה לחלוטין.
הסיפור האישי והמשפחתי של אלי עמיר מציג את העולים החדשים מארצות ערב שהובלו למעברות, ונקלעו למצוקה קיומית ומנטלית. נזרקו לתוך חברה בלתי מוכרת, שלא הבינה אותם ולא הכירה בערכם. הוא מגולל את המפגש בין החברות והתרבויות, ובגלל קורות חייו המיוחדים מצליח לחשוף גם את הגישה של מי שנחשב לצד השני - המעוול, כולל דוד בן־גוריון והסביבה שלו.
הספר נוגע בשורה ארוכה של פצעים ישנים, כולל מחלוקות בין היישוב הישן למובילי המדינה הצעירה ובין מפא"י לרביזיוניסטים. והכל מתוך סיפור עלילה מרתקת של נער צעיר, יוצא עיראק, שנע וחי בין העולמות השונים. למרות הביקורת והנגיעה במורסות הכואבות של אז, עמיר משרטט ביד אוהבת כמעט את כל הצדדים השונים, אפילו את אנשי חרות, אף על פי שהוא עצמו גדל בערוגות בן־גוריון.
"נער האופניים" הוא ספר חובה לבתי הספר התיכוניים, לחיילים וסטודנטים צעירים, לכל מי שרוצה להבין מאין צמחנו ולאן הגענו. העיסוק במציאות של אז ממחיש יותר מכל את גודל ההישג שלנו. איך למרות הקשיים הבלתי אפשריים להכלה הצליחו רסיסי העם להתחשל לאומה אחת. כיצד הגיע קיבוץ הגלויות לתוצאות מושלמות. ספר שמחמם את הלב.