תשמעו סיפור שקרה במזרח התיכון: בית הדין הרבני העביר את המשמורת על הילדים לאביהם, לאחר שהאם חזרה בשאלה. זה לא קרה בסעודיה, לא במצרים וגם לא באיראן. זה קרה כאן אצלנו, בישראל של שנת 2019. התקשורת לא רעדה, וגם מסיבת העיתונאים המיוחדת שכינס השבוע שר המשפטים אמיר אוחנה לא עסקה בנושא הזה.
כשנתקלתי בידיעה בנושא שחשף אהרון רבינוביץ' בעיתון "הארץ", קראתי את הכותרת כמה פעמים כדי להיות בטוחה שהבנתי נכון. ככל שצללתי לפרטים נדהמתי לגלות שהמקרה חמור אף יותר. בית הדין בחיפה בחר להתעלם מהמלצת גורמי הרווחה להשאיר את הילדים אצל האם, על אף הרשעות קודמות של האב באלימות וחוות דעת מקצועית שלפיה הילדים מתנגדים למגורים עמו. לא רק שהדיינים החליטו להעביר את הילדים לחזקת אביהם, הם אף הורו להקפיא את הסדרי הראייה של הילדים עם אמם, וככל שיתקיימו מפגשים ביניהם הם יקרו במרכז קשר תחת פיקוח של עובדת סוציאלית.
טענותיו של האב היו שהילדים מקבלים טיפולי שחייה הידרותרפיים בהדרכת אישה, ושהאם אינה מקפידה על כשרות כנדרש. האם אלו הקריטריונים שלפיהם נבחן מעתה את טובת הילדים בישראל? הייתכן שניתן להלכות ולסוגיות כשרות לגבור על שיקולים מקצועיים, המגובים בתסקירים של גורמי רווחה?
זו אינה הפעם הראשונה שבית הדין הרבני פועל בניגוד לחוק המנחה את בתי המשפט האזרחיים. כך היה גם במקרה שבו שלל בית הדין הרבני ברחובות את זכויות הקניין של אישה שבגדה בבעלה על מחצית מהדירה המשותפת, וזאת בניגוד לחוק יחסי ממון.
מבחינת הדיינים, הם אינם חורגים מסמכותם. כשהם מנהלים את הסוגיות העומדות על הפרק בהליך הגירושים, הם מושפעים מהמשפט העברי ומשיקולים הלכתיים. עיקר הבעיה טמון בהליך "מרוץ הסמכויות", שלפיו אם תיק נפתח לראשונה בבית הדין ולא בבית המשפט האזרחי, אין לבית המשפט האזרחי אפשרות לערער או להתערב בהחלטות שהתקבלו, ולהפך. אם ירצו לערער, יפנו לבית הדין הרבני הגדול ולאחר מכן לבג"ץ, שברוב המקרים נמנע מהתערבות במאבק המתמיד בין הפסיקות ההלכתיות לפסיקות האזרחיות.
בכך למעשה מתיר החוק לבית הדין הרבני לפעול על פי אמות המידה ותפיסת העולם הדתית וההלכתית, ומעניק לו את הלגיטימציה לפרש את טובת הילד בראייה דתית ולא אזרחית.
קו הסיום
ממחקר מקיף שערך לפני כשנה ד"ר נרי הורביץ עולה כי תופעת היציאה בשאלה התרחבה בשנים האחרונות בהיקף של כ־20% בכל החוגים (חסידים, ליטאים, ספרדים). כאלף איש חוזרים בשאלה בכל שנה, כך שסביר להניח שמקרים כאלה ימשיכו לקרות אם לא יהיה שינוי בחוק.
לצד העובדה שלרבנות יש מונופול במדינת ישראל על נושא הנישואים, הגיעה העת לבחון את צמצום סמכויותיו של בית הדין הרבני בכל הנוגע לסוגיות הליבה של הגירושים. נושאים כמו משמורות והסדרי ראייה, מזונות וחלוקת רכוש חייבים להיות מנותקים מהטיה הלכתית ודתית, ויש לבחון אותם רק על פי החוק האזרחי ולוודא שטובת הילדים היא מעל הכל.
עו"ד בתיה כהנא דרור מארגון "מבוי סתום" וארגונים נוספים הניחו כבר לפני יותר מעשור, וגם בכנסת האחרונה, הצעות חוק ברוח זו - שקוראות לבטל באופן מוחלט את "מרוץ הסמכויות" ולמנוע את המאבק שהפך לסיוט בחייהם של הזוגות המתגרשים ומקשה על ההליכים המשפטיים, שהם גם ככה מהקשים, האמוציונליים והמורכבים ביותר. ההצעה נתקלה כצפוי בהתנגדויות חריפות של המפלגות הדתיות, שראו בה פגיעה בסטטוס קוו. וכך, המצב הבלתי נסבל המאפשר תפיסת סמכות על גב הילדים נמשך, למרות הנזקים החמורים העלולים להיגרם להם.
הגיעה העת לערוך רפורמה אמיתית וכוללת בדיני המשפחה, וראוי שהממשלה החדשה שתקום תאמץ את הצעת החוק בנושא. זו קובעת כי במקרה שהצדדים לא יגיעו להסדר מוסכם, ברירת המחדל להגשת כתב תביעה תהיה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, ורק בהסכמת כל הצדדים, באישור שופט, ניתן יהיה להגיש את תביעת הגירושים לבית הדין הרבני.
בינתיים נקודת האור הגיעה מכיוונו של בג"ץ, שפסק לפני כחודש כי גם אם אחד ההורים הגיש תביעת מזונות לבית הדין הרבני יחד עם תביעת גירושים, להורה האחר ולילדים יש זכות להעביר את הדיון במזונותיהם לביהמ"ש לענייני משפחה, וזו תגבר על התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני. נותר לקוות שזוהי הסנונית הראשונה שמבשרת את סופו המיוחל של הליך מרוץ הסמכויות וצמצום סמכויות בתי הדין הרבניים.