סערת מופע ההתרמה של הרב פירר הביאה לעיסוק ציבורי אינטנסיבי, ולא במקרה. המופע זיקק אליו את מסלול ההתנגשות המתרחש בימים אלה בחברה הישראלית ופרש בפנינו את שני החזונות השונים שרואים לפניהם ציבורים שונים עבור המדינה. חזונות שהפערים ביניהם הולכים ומתרחבים. סוגיית הדרת הנשים נוכחת בשיח הציבורי מזה זמן ובהקשרים רבים. היא מבטאת בו זמנית הן את ההקצנה ההלכתית שחלה בחברה הישראלית והן את תהליך כניסתם של חרדים וחרד”לים אל מוסדות שהיו עד כה בעיקר מנת חלקם של חילונים. בין שזה באקדמיה, ביחידות קרביות ובמופעי בידור ציבוריים, החיכוך בין הערכים הליברליים לערכי ההלכה הפך בלתי נמנע.
כפי שעבור דתיים רבים האיסורים אינם ניתנים לכיפוף, כך עבור החילונים הדרת נשים היא לא עניין להתפשר עליו. לא מדובר בדווקנות לשמה. מדובר בעניין עקרוני שעומד ביסוד המחשבה הליברלית: ראיית כל אדם כסובייקט בפני עצמו. הדרת נשים לא רק שמקבעת את האישה דרך התייחסות לגופה ולהשלכות האפשריות שלו על הגבר, היא מקדמת את תפיסת האישה כמי שאינה עומדת בפני עצמה אלא רק ביחס אליו, ובהמשך לכך מוכפפת לכללי המשחק שהוא מכתיב.
חשוב גם לזכור שכל מקרה של הדרה מתכתב עם שרשרת ארוכה של הדרות נוספות מהן סובלות הנשים כדבר שבשגרה: בכנסת, בממשלה, בתקשורת, אפלייתן המובנית בשכר והסבל שהן סובלות מהטרדות מיניות ומקרי אונס.
הרב פירר מסייע כבר שנים לאנשים רבים ואין אלא להעריכו על כך. אלא שבצד ההערכה הגדולה כלפיו, חשוב לזכור שבמדינה מתוקנת, עם שירותי רווחה משוכללים, אנשים חולים הזקוקים לדיאגנוזה והכוונה רפואית אינם אמורים להסתמך על מעשי התנדבות הרואיים של איש, טוב וישר ככל שיהיה. שירותי בריאות במדינות מפותחות צריכים להינתן למכלול האזרחים בזכות ולא בחסד. איש לא צריך, כפי שתואר, לשכב בשק שינה מול משרדו של הרב כל הלילה כדי לזכות באבחנה רפואית מצילת חיים.
במדינת ההייטק שישראל מתיימרת להיות אין סיבה שהרב לא ישתף פעולה עם מוסדות המדינה ויאפשר לידע שלו לזרום באופן מסודר באמצעות מערכות ממוחשבות. זה לבטח יהיה חסכוני ויעיל יותר ואף יוריד את העומס מכתפיו. קשה לשפוט אנשים חילונים שהסתייעו ברגע קריטי בחייהם ברב פירר וחשים כעת חובה מצפונית להגן על תכתיביו למופע ההתרמה, גם במחיר ויתור על אחד הערכים שהם מאמינים בו. הוויכוח הוא עקרוני וצריך להתנהל מול מי שמנותק רגשית מהרב ואינו רואה בעיה מהותית במכירת זכויות הנשים תמורת נזיד של מעשה התנדבותי.
כפי שעבור דתיים רבים האיסורים אינם ניתנים לכיפוף, כך עבור החילונים הדרת נשים היא לא עניין להתפשר עליו. לא מדובר בדווקנות לשמה. מדובר בעניין עקרוני שעומד ביסוד המחשבה הליברלית: ראיית כל אדם כסובייקט בפני עצמו. הדרת נשים לא רק שמקבעת את האישה דרך התייחסות לגופה ולהשלכות האפשריות שלו על הגבר, היא מקדמת את תפיסת האישה כמי שאינה עומדת בפני עצמה אלא רק ביחס אליו, ובהמשך לכך מוכפפת לכללי המשחק שהוא מכתיב.
חשוב גם לזכור שכל מקרה של הדרה מתכתב עם שרשרת ארוכה של הדרות נוספות מהן סובלות הנשים כדבר שבשגרה: בכנסת, בממשלה, בתקשורת, אפלייתן המובנית בשכר והסבל שהן סובלות מהטרדות מיניות ומקרי אונס.
הרב פירר מסייע כבר שנים לאנשים רבים ואין אלא להעריכו על כך. אלא שבצד ההערכה הגדולה כלפיו, חשוב לזכור שבמדינה מתוקנת, עם שירותי רווחה משוכללים, אנשים חולים הזקוקים לדיאגנוזה והכוונה רפואית אינם אמורים להסתמך על מעשי התנדבות הרואיים של איש, טוב וישר ככל שיהיה. שירותי בריאות במדינות מפותחות צריכים להינתן למכלול האזרחים בזכות ולא בחסד. איש לא צריך, כפי שתואר, לשכב בשק שינה מול משרדו של הרב כל הלילה כדי לזכות באבחנה רפואית מצילת חיים.
במדינת ההייטק שישראל מתיימרת להיות אין סיבה שהרב לא ישתף פעולה עם מוסדות המדינה ויאפשר לידע שלו לזרום באופן מסודר באמצעות מערכות ממוחשבות. זה לבטח יהיה חסכוני ויעיל יותר ואף יוריד את העומס מכתפיו. קשה לשפוט אנשים חילונים שהסתייעו ברגע קריטי בחייהם ברב פירר וחשים כעת חובה מצפונית להגן על תכתיביו למופע ההתרמה, גם במחיר ויתור על אחד הערכים שהם מאמינים בו. הוויכוח הוא עקרוני וצריך להתנהל מול מי שמנותק רגשית מהרב ואינו רואה בעיה מהותית במכירת זכויות הנשים תמורת נזיד של מעשה התנדבותי.
חשוב יותר, הוויכוח צריך להתנהל מול ראשי המדינה שדרדרו אותה לכדי התפרקות מתפקידיה היסודיים, והפכו את תרבות התרומות לחלופה לשירותים בסיסיים וממלכתיים. ישראל לא הוקמה כדי לשחזר את חיי העיירה היהודית במאה ה־18. החזון הציוני היה להקים מדינה מודרנית שתספק לאזרחיה באופן בלתי מותנה שירותים ותקיים שוויון זכויות מלא.