השיתוק הכללי שאחז בנו בחודשים האחרונים הגיע עכשיו גם למערכת הביטחון. כבר שבועות שישראל נמצאת בהמתנה לפעולה איראנית. אבל אם אז, בימי "ההמתנה" ההיא, היה "נאצר מחכה לרבין" - עכשיו זו ישראל שמחכה לקאסם. סולימאני הוא שמכתיב זה שבועות מספר את קבלת ההחלטות בישראל. הוא, ובמידה מסוימת גם הפרחח מעזה, בהאא אבו אל־עטא. 
האסטרטגיה של נתניהו מול איראן, שנשענה כולה על מי שהתגלה כקנה רצוץ, קרסה. איתה נעלמה גם היומרה הישראלית (המוצדקת) להשפיע על המציאות שסביבנו ולעצבה. החולשה האמריקאית גורמת לישראל להתכנס בתוך עצמה ולהשאיר את היוזמה בידי הצד השני. על הדרך אנחנו גם מפגינים חולשה ומתפשרים על מה שבעבר הוגדר קווים אדומים. בשבוע שעבר ירתה סוללת נ"מ של חיזבאללה טיל לעבר מטוס ישראלי. פריסה של טילי קרקע־אוויר בלבנון נחשבה עד כה לקו אדום מבחינת ישראל. מדיניות חיל האוויר עד עכשיו הייתה להשמיד כל משגר המאיים לפגוע במטוסיו. הפעם כבר הייתה התלבטות. היה ברור שאם יותקף המשגר, ייהרגו גם אנשי חיזבאללה שמפעילים אותו - וזה כבר יגרור ירי של הארגון הלבנוני לעבר ישראל וסכנת הסלמה. 
בימים שבהם אנחנו ממוקדים בחשש מפני ירי איראני מסוריה או מעיראק, אין טעם לפתוח חזית נוספת - טענו בצה"ל. ומאחר שחיזבאללה לא פגע במל"ט ה"זיק", הם המליצו להבליג, ורה"מ אישר. הטיעונים האלה אינם משוללי יסוד, אבל התוצאה היא שבהיעדר תגובה, ישראל מזמינה את הירי הבא ומקבלת את העובדה שחיזבאללה מפעיל סוללות טילי קרקע־אוויר בלבנון. בפעם הבאה הם יכולים גם לפגוע. 

אותו כיווץ הוא שהכתיב גם את התגובה המוגבלת מול עזה בסוף השבוע שעבר. בישראל עוקבים זה זמן מה אחר הכוונות של הג'יהאד האסלאמי לחדש את הירי, ובערב שבת הם מימשו אותן. נכון שלא היו נפגעים בגוף, אבל היו לא מעט נפגעים בנפש. שוב הסבירו בצה"ל שלא נכון לפתוח עכשיו חזית מול עזה, כשהעיניים נשואות לצפון, והמליצו על תגובה מוגבלת מול חמאס ולא מול הג'יהאד. גם זה מזמין את הירי הבא, וגם בדרום הוא עשוי לפגוע בפעם הבאה.
אבל גם מול איראן תקף אותנו שיתוק. היא ממשיכה להתבסס בסוריה - באנשים ובאמצעים - אבל אצלנו משכו את ההנדברקס ועצרו את התקיפות בסוריה כבר לפני חודשיים. בהתחלה, התירוץ היה חוסר רצון לקלקל את ימי החגים. עכשיו ההסבר הוא שאנחנו ערוכים לתגובה כאשר יחליט קאסם שמתחשק לו לשגר את הטילים שלו לכאן.
ברקע, איראן עושה מדי חודש צעד נוסף לקראת חידוש תוכניתה הגרעינית. הצעד האחרון שעשתה - חידוש העשרת האורניום במתקן התת־קרקעי בקום - הוא הנועז מכולם עד כה. מאז יום רביעי חזרו הצנטריפוגות של פורדו להסתובב ובקרוב הן יתחילו לפלוט אורניום מועשר. את זה היא עושה במתקן בונקר ממוגן, חסין מתקיפה אווירית, בהתרסה בוטה מול העולם כולו, שבתורו שותק.
המאבק בהסכם הגרעין היה גולת הכותרת של מדיניות נתניהו בעשור האחרון. הוא יצא מגדרו להילחם בנשיא אובמה ובתגובה קיבל הסכם גרוע, על אפו ועל חמתו. הוא דחף את הנשיא טראמפ לסגת מהסכם הגרעין ובתמורה קיבל את איראן חוזרת למסלול הגרעיני. שנה וחצי אחרי שביטל טראמפ את הסכם הגרעין, מצבה של ישראל מול איראן הורע משמעותית. הסכם הגרעין, גרוע ככל שהיה, העניק לישראל משהו שאיננו יכולים להשיג בעצמנו. אין לישראל היכולת להרחיק את איראן 15 שנים מפצצה גרעינית. חיל האוויר יכול לעכב את תוכנית הגרעין האיראנית לכל היותר בשנתיים. 
# # #
הנסיגה מהסכם הגרעין הייתה הגיונית אילו גובתה בנחישות אמריקאית ובהפגנת עוצמה שתאלץ את איראן לחזור למו"מ על הסכם חדש. לנוכח החולשה שמפגינה עכשיו ארה"ב, איראן מרגישה משוחררת ובעוד זמן לא רב תתחיל לצבור מחדש חומר בקיע באיכות גבוהה יותר. כבר עכשיו איראן מתייצבת בעמדה שתאפשר לה לדרוש הסרה מוחלטת של הסנקציות כתנאי פתיחה לחידוש הדיאלוג עם ארה"ב.
ההשלכות מבחינת ישראל קשות. מעבר לצורך המיידי לחדש את ההשקעות באופציה הצבאית מול איראן, ישראל חייבת להפנים שהיא עשויה להיוותר לבדה במאמץ לבלום את הגרעין האיראני. זה דורש לנסח תפיסת ביטחון שהיא רלוונטית מול האתגר הזה, תפיסה המגדירה מה ההישגים שישראל רוצה וגם יכולה להשיג, ולהביא בחשבון את האפשרות שניכשל ונמצא עצמנו מול איראן גרעינית. 
היסודות הטובים שיצק ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון לתפיסת הביטחון הישראלית ב־1953 עדיין תקפים. הם מבוססים על ההנחה שישראל לא תוכל לעקר את כל מקורות האיבה נגדה, ותידרש לא אחת לעמוד בסבב של לחימה. לפי התפיסה הזאת, המטרה של צה"ל היא להרחיב ככל שניתן את הרווח שבין סבבי הלחימה ולהעניק לישראל זמן יקר לשגשוג ולהתעצמות. זו התשתית של תפיסת ביטחון המבוססת על יוזמה - הן בתחום הצבאי לפעולות הרתעה וסיכול, והן בתחום המדיני, בחתירה מתמדת להסכמי שלום עם כמה שיותר מהמדינות שסביבנו.
בשנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת הוסיף דן מרידור כמה נדבכים חשובים ומעודכנים לתפיסה, שכבר התחשבו בשינויים שחלו באופי האיום הצבאי. עכשיו נדרשת ישראל לעדכון משמעותי נוסף מול איראן, מעצמה אזורית עולה ולה שאיפות התפשטות והתעצמות גרעינית. האינטרס הישראלי העליון הוא למנוע מהרפובליקה האסלאמית להצטייד בנשק גרעיני, ומשני לו הוא בלימת התפשטותה באזור. ישראל חייבת להגדיר לעצמה איך משיגים את זה ולהתעלות מעל הדיונים הטקטיים על מה תהיה התגובה על ירי טיל של סולימאני.
אם אנחנו בפתחה של מערכה עם מדינה של 80 מיליון בני אדם, בעלת יכולות טכנולוגיות וכלכליות, המרוחקת מאיתנו 1,300 ק"מ, התשובה אינה יכולה להיות רק ברכש של חימושים נוספים לחיל האוויר ובעדכון תקציב האימונים. זו מערכה שצריך לרתום אליה משאבים לאומיים רבים ולחזק את החוסן שלנו לא רק בהיבט הצבאי, אלא גם בהיבטים החברתיים והכלכליים. זה אפשרי. כבר הוכחנו בעבר שאנחנו יודעים להתגייס לקראת אתגר כזה ושיש בנו הכוחות הדרושים לכך. זה דורש גם מנהיגות שתדע לרכז ולמקד את העוצמה הישראלית ולא לפצל אותה, לחזק את האמון של הישראלים במדינה ובמוסדותיה ולא לערער אותו.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13