הקמפיין שמזהיר מפני רצח נשים מבוסס על נתונים מופרכים

מספרי מוות: נמאס מהשרלטנות. נמאס מחוסר הרצינות. נמאס מההמצאות. נמאס מהקלות הבלתי נסבלת שבה כל מיני אינטרסנטים בעלי אג'נדות מצליחים למכור לנו סיפורי מעשיות, ולגרום לנו לנהל דיונים רציניים סביב נתונים מופרכים, שאף אחד לא טורח לבדוק. שמעתם השבוע, בעקבות הרצח של אסתר אהרונוביץ, שהשנה נרצחו 12 נשים, שחיי נשים בישראל הפכו להפקר, ושאם הממשלה לא תתעורר, המצב רק ימשיך להידרדר?

ובכן, נתחיל דווקא בשורה התחתונה. בישראל אין תופעה של רצח נשים על ידי בני זוגן. פשוט אין. יש מקרים בודדים כאלה, וכל מקרה כזה הוא איום ונורא, אבל המספרים אצלנו קטנים. מצבנו טוב ביחס לעולם הרחב, ומעבר לעובדה שצריך לעשות הכל כדי להציל את כל מי שאפשר להציל, כדאי ורצוי לפוצץ אחת ולתמיד את הבלוף שמנסים למכור לנו ארגוני נשים בעלי עניין, פמיניסטיות רדיקליות, וגם עיתונאיות ועיתונאים, שמהדהדים כל אמירה שיוצאת מפיהם בלי לבדוק כלום ובלי לערוך השוואה מינימלית.
 

הסיפור על 12 הנשים שנרצחו השנה הוא שקר, בדיוק כמו שהסיפור ששמעתם בשנה שעברה - במחאת הנשים הגדולה ההיא, על 24 הנשים שנרצחו אז רק בשל היותן נשים - היה שקר. מדינה שלמה הפגינה אז, בעידוד התקשורת, בעקבות נתון שהמציאו ארגוני הנשים. מעל כל במה, בכל הפגנה, נישא המספר 24. הוא הוזכר בכל מהדורת חדשות, הוא היה בכותרת כל ידיעה, הוא נמרח על שערי כל העיתונים עם פנים ועם שמות. עד כדי כך הוא הצליח להתקבע, שאפילו נתבקשנו על ידי יוזמות המחאה לעמוד דום במשך 24 דקות לזכר 24 הנרצחות.
 

ובכן, המספר הזה היה המצאה מארץ ההמצאות. הייתה שם, בין ה־24, אישה אחת שהייתה בכלל הרוצחת, ומישהו בחר לספור אותה יחד עם הנרצחת ולהציג את שתיהן כמי שנרצחו, כשבכלל לא ברור גם איך אישה שנרצחת על ידי אישה הופכת לקורבן של אלימות מגדרית. הייתה שם אחת שנפלה בבית, והמשטרה לא ידעה לקבוע אם מדובר בנפילה סתם או במעשה פלילי, אבל בשביל ארגוני הנשים זה הספיק כדי להכניס אותה לרשימה של קורבנות האלימות הגברית. הייתה שם בחורה שגופתה נמצאה ברכב כשלצדה גופת בן זוגה, והמשטרה לא ידעה להחליט אם מדובר בכלל באירוע פלילי ואם השניים נרצחו. היו שם נשים שנרצחו בלי קשר להיותן נשים. כולן נכנסו לרשימה במטרה לנפח את המספרים ולצייר את המצב כקטסטרופלי.
 

עברתי השבוע על רשימת הנשים שנרצחו השנה, כפי שהופיעה במקומות שונים, כשבין כלי התקשורת, צריך לציין, נתגלתה מעט שונות ברשימות. בוואלה פרסמו לאחרונה תחת הכותרת "אף אישה לא חסינה" את סיפוריהן של "12 קורבנות לרצח נשים מתחילת השנה". האחריות לרצח הזה הוטלה בכתבה הזו, כמו ברבות אחרות, על הממשלה, על ה"קיפאון במערכת הפוליטית" ועל הרשויות ש"למרות המחאות הרבות בנושא, הזניחו את הטיפול בסוגיה". ומי מופיעות ברשימה העצובה הזו, של 12 הנשים שנרצחו השנה? מופיעה שם, לדוגמה, איה מסארווה. איה נולדה בבאקה אל־גארבייה, אלא שהיא לא התגוררה כאן איתנו, אלא נדדה אל מלבורן, אוסטרליה, כדי ללמוד שם. יום אחד, בדרכה חזרה מבילוי, פגע בה אוסטרלי בן 20, אנס אותה ורצח אותה. אביה, שהגיע לאוסטרליה אחרי האסון, פנה אל ממשלת אוסטרליה, כך דווח בכלי התקשורת, וביקש שתעשה יותר כדי להגן על אזרחיה, ובעיקר על הנשים. נחדד שוב: איה גרה באוסטרליה, איה נרצחה באוסטרליה, הרוצח של איה הוא אוסטרלי, ולמרות כל זה היא מופיעה בישראל ברשימת הנשים שנרצחו, יחד עם הנזיפה לרשויות שלנו שלא עושות מספיק כדי להגן על שכמותה.

נספרות גם בחו"ל
 

רגע. זו רק ההתחלה. ברשימות שפורסמו השבוע בכל כלי התקשורת אפשר היה למצוא גם את האחיות לילי פרג ופרחיה סרוסי. פרחיה גרה בישראל. לילי, אחותה, גרה באוסטרליה, שם שימשה כמרצה באוניברסיטת סידני, ושתיהן נסעו לביקור אצל בנה של סרוסי בארגנטינה. שבועיים אחרי שהגיעו לארגנטינה, נמצאו גופותיהן של שתי האחיות באזור שבו התגורר הבן, שנעצר כחשוד ברצח. טרגדיה עצומה, אין מה לדבר. אבל איך, לכל הרוחות, החליטו כלי התקשורת שלנו לספור את לילי ואת פרחיה במניין הנשים שנרצחו השנה בישראל? הרוצח חי בארגנטינה. הרצח בוצע בארגנטינה. אחת האחיות בכלל מתגוררת ועובדת באוסטרליה. איפה בדיוק פוגש הרצח הזה את הרשויות בישראל? האחיין הארגנטינאי רצח בארגנטינה את דודתו האוסטרלית, משום שבישראל לא אישרו תוכנית חומש למלחמה באלימות נגד נשים?
 

הלאה. עוד נרצחת שנספרה בכל הרשימות השבוע היא סיואר קבלאווי, סטודנטית ישראלית לרפואה שלמדה וגרה בטורקיה. כולנו זוכרים את התמונות המזעזעות של אביה ואחיה גוררים את גופתה, לאחר שככל הנראה נדחפה ממרפסת דירתה. משטרת טורקיה, כך דווח אצלנו, הודיעה כי "האב הודה כי מות בתו לא היה התאבדות אלא רצח על רקע מה שמכונה כבוד המשפחה". כאמור, קבלאווי התגוררה ולמדה בטורקיה, וגם הרצח בוצע בטורקיה. מישהו יכול להסביר איך בדיוק היא השתרבבה לרשימת הנרצחות בישראל? ועל מה בדיוק הביקורת של ארגוני הנשים בעניין הרצח הזה? הייתה להם ציפייה שמשטרת ישראל תערוך פטרולים סביב דירתה בטורקיה? שמערכת הרווחה הישראלית תשלח עובדות סוציאליות לאיזמיט כדי שישמשו אוזן קשבת למצוקתה, אם בכלל היו סימנים מוקדמים למצוקה הזו?
  

ושלא תחשבו שמדובר בטעויות שמקורן ברשלנות. טעות רשלנית יכולה להתרחש פעם אחת. לא על בסיס קבוע. לא כשמדובר בקמפיין שנתוני השקר שמאכילים אותנו בהם, משמשים אותו. יש כאן מאמץ מרוכז ועקבי של יותר מדי גורמים לצייר את ישראל כמדינה שבה מסוכן להיות אישה, ושבה נשים חיות בסכנת חיים מתמדת, רק משום שהן נשים.
 

"צריך להקים קבינט חברתי, שיפעל להילחם ברצח הנשים", ניסתה השבוע חגית פאר, יושבת ראש נעמת, ללבות את הבעירה. "נשים ממשיכות להירצח, וממשלת ישראל נותרת אדישה. תקציבים לשתי מערכות בחירות יש בשפע - תקציב לתוכנית חירום למאבק באלימות נגד נשים אין".
 

והיא עוד הייתה עדינה. נשות ארגון ויצו פרסמו השבוע מודעה משלהן, ותחת הכותרת "בחני את עצמך" ציירו תרשים זרימה שמסייע לאישה לגלות בזמן את התשובה לשאלה הרת הגורל: "האם נשקפת סכנה לחייך מידי בן זוגך?". התרשים שואל איפה אתם גרים, האם לבן הזוג שלך יש השכלה אקדמית, האם הוא מרוויח מעל לממוצע, האם יש ברשותו נשק והאם יש לו עבר פלילי, אבל השורה התחתונה היא שהתשובות לשאלות הללו לא משנות דבר. מה שלא יהיה, ומי שלא יהיה בן הזוג שלך, תגיעי לאותה נקודה: "נשקפת סכנה לחייך".
 

צריך להבין שלכל אחד מהשותפים לתעמולת הכזב הזו יש האינטרסים שלו. אצל חלק מהארגונים מדובר בהבנה שככל שהמצב יצויר כגרוע יותר, כך יגדלו התקציבים שיוסטו לטובתו. עם החלק האחר נמנים מי שמנסים להוביל מהלך עומק שמטרתו לצייר את המשפחה כמקום מסוכן, כמלכודת לנשים וכסוג של מבנה פל קל שלא בטוח להיכנס אליו, ואת הגברים במבנה הזה כחבורה מסוכנת ששומר נפשו יחשוד בה תמיד. מדובר בקמפיין הרסני לחברה, שמטרתו איננה לחזק את יסודות המשפחה אלא לערער אותם מהיסוד.
 

כדי להשלים את ניתוח סיפוריהן של מי שמופיעות ברשימת הנשים שנרצחו השנה על רקע היותן נשים, ואחרי שדיברנו על הארבע שכלל לא נרצחו בישראל, נציין שברשימה הזו יש עוד שלוש נשים שאומנם נרצחו כאן, אבל לא על ידי בן זוגן. זה לא הופך את האובדן לקל יותר, אבל העובדה שבן רוצח את אמו לא הופכת את הרצח הזה לרצח על רקע מגדרי. לא כל אישה שנרצחת, נרצחת על רקע היותה אישה, משום שאם כך היה הדבר - היינו צריכים לשאול איך זה שגברים לא נרצחים אף פעם משום שהם גברים.
 

הנה קצת מספרים. בישראל, מסתבר, נרצחים בכל שנה הרבה אנשים מהרבה מאוד סיבות. רצח נשים על ידי בני זוגן מהווה אחוז קטן בלבד בתוך קבוצת הנרצחים הזו. ואם חשוב לנו לשמור על חיי אדם באשר הוא אדם, גם אם הוא גבר, אז כדאי לדעת שלפי נתוני המשטרה, בשנת 2014 נרצחו בישראל 116 בני אדם, מהם 22 נשים (המספרים לא כוללים את הבודדות שנרצחו על ידי בני זוגן, ושאליהן נגיע בהמשך). ב־2015 נרצחו 111 בני אדם, מהם 28 נשים. ב־2016 נרצחו 104, מהם 26 נשים. ב־2017 נרצחו 121, מהם 21 נשים, ב־2018 נרצחו 116, מהם 20 נשים. מה אומרת הרשימה הזו? שיש כאן רוב עצום של נרצחים גברים, שבאופן לא ברור כנראה מעניינים אותנו פחות.
 

אז אחרי שאמרנו שארבע מתוך הנרצחות השנה נרצחו בחו"ל, ושעוד שלוש לא נרצחו על ידי בן זוגן וככל הנראה יהיה לנו קשה להתייחס אליהן כאל קורבנות רצח על רקע מגדרי, נחזור אל המשך הרשימה עוד מעט. קודם לכן, ואולי כהקדמה לכך, צריך לדבר על ההבדל בין רצח נשים על רקע היותן נשים במגזר היהודי, לבין רצח כזה במגזר הערבי. נתחיל שוב במספרים.
 

לא מכבר פנה ארגון "בוחרים במשפחה" למשטרת ישראל וביקש לקבל את הנתונים באשר לנשים יהודיות ונשים ערביות שנרצחו על ידי בני זוגן בשנים האחרונות. במשטרה העדיפו לספק רק את מספרי הנרצחות היהודיות, והטבלה מלמדת שבין השנים 2013־2019 נרצחו בישראל 36 נשים יהודיות על ידי בן זוגן (נתוני המשטרה אומנם לימדו על 34, אבל מאז שהחומר נשלח נרצחו גם מריה טל ואסתי אהרונוביץ ז"ל). בממוצע, מדובר על 5.14 נשים לשנה. נכון, חשוב להדגיש בפעם המיליון שכל אישה היא עולם ומלואו, וכל רצח הוא רצח אחד יותר מדי, אבל תודו שנוכח הקמפיין שמלווה אותנו כל העת ומעניק את התחושה שנשים נקטלות כאן על ידי בעליהן בקצב מטורף, הנתונים האלה, בוודאי בהשוואה למצב בעולם, שמים את כל הדיון במקום קצת אחר.

מגזרים שונים - רקעים שונים
 

רגע, תשאלו, אבל מה עם הנרצחות הערביות? ובכן, כאמור, צריך לדבר על ההבדלים בין רצח בחברה היהודית לרצח בחברה הערבית. לפני הכל, הסתייגות קלה. יש בהפרדה הזו לשתי קבוצות משום הכללה שבמקרים מועטים חוטאת לאמת. למה? משום שלצד רצח על רקע תרבותי בחברה הערבית, יש גם מקרים שבהם הבעל הערבי רוצח את אשתו על רקע סכסוך ביניהם, באופן זהה למה שמתרחש בחברה היהודית. בלי תרבות. בלי כבוד המשפחה. סתם אלימות רצחנית. המקרים המועטים האלה, כמו זה שבו נרצחה סוזאן וותד מבאקה אל־גרבייה על רקע קנאה של בעלה (כך לפי כתב האישום), צריכים לקבל יחס זהה למקרים המקבילים להם בחברה היהודית, כאמור משום שהרקע להם הוא אותו רקע.
 

איפה מדובר ברצח אחר שצריך לקבל התייחסות אחרת? הנה דוגמה. אחת הנשים שנרצחו השנה היא נג'לאא אל־עמורי, בת 19 מלוד. נג'לאא נעלמה בחודש אפריל וגופתה אותרה כעבור שבועיים בשטח פתוח סמוך ליער בן שמן. חודשיים עברו לפני שהמשטרה הודיעה שאחיה בן ה־30 הוא החשוד ברצח. בכתב האישום שהוגש נגדו צוין שעשה מה שעשה "בשל התנהגותה, אשר לתפיסתו הכפישה את שם המשפחה".
 

נג'לאא אינה היחידה. ברשימת הנרצחות השנה נמצאת גם דיאנה אבו קטיפאן, בת 18 מלוד. דיאנה נורתה למוות יום לפני חתונתה, וב"הארץ" דווח בידיעה על  הרצח כי "ברקע עומדת ההתנגדות שתי המשפחות לשידוך, במיוחד לנוכח העובדה שהצעירים עשו זאת על דעת עצמם. אבו גאנם ואבו קטיפאן הן משפחות חמושות היטב שמוכרות לרשויות אכיפת החוק, וההיסטוריה שלהן כתובה בדם - בין היתר בדמן של לא מעט נשים".
 

הדגשנו פה את הדברים בעבר, אבל יש צורך לחזור עליהם שוב. בישראל קיים מגזר אחד שבו מתרחשים מעשי רצח מטעמים שלא קיימים בדרך כלל בעולם המערבי. כך בכל מה שקשור לרצח על רקע חילול כבוד המשפחה. כך בכל מה שקשור לרצח במסגרת נקמות דם. להתייחס אל רצח מהסוג הזה כמו אל כל רצח, רק כדי לא לדרוך על מוקש הפוליטיקלי קורקט, זה לא רציני. בחברה היהודית אין רצח על רקע תרבותי. בחברה היהודית רואים באדם שרוצח את אחותו רוצח שפל. מנגד, בדואי שירצח את אחותו, בטענה שחיללה את כבוד המשפחה, יזכה בסביבתו לכבוד.
 

אבל לא רק זה. משפחה בדואית שבתה "חיללה" את כבודה, ואף אחד מבניה לא יטפל בה, תיתפס כמשפחה חסרת כבוד. ולכן, בהרבה מקרים המשפחה כולה יודעת מי מבניה רצח את האחות, אבל איש במשפחה לא יסייע למשטרה כשזו תחקור את הפרשה, ומובן גם שבני המשפחה לא יקימו סוכת אבלים כדי להתאבל על המנוחה. ממש כך. מזעזע ומטלטל כמו שזה נשמע. ועוד עובדה אחת כדאי להביא בחשבון: בחברה הבדואית יש נשים שלא מופיעות כלל בסטטיסטיקות, פשוט משום שהן "נעלמות". אין גופה, אין מידע על מה שעלה בגורלה, יש רק סיפורים שמלמדים שהיא עשתה דברים שלא כיבדו את המשפחה.
 

ולכן, לספור את המקרים האלה יחד עם הרצח של אסתי אהרונוביץ במושב תלמי אליהו זו התעלמות מכוונת מההבדלים. אלף מרכזי סיוע ומיליארדי שקלים מתקציב המדינה לא יגרמו למשפחה ערבית שחושבת שכבודה חולל, למחול על הכבוד הזה. רוצים לקחת את המגזר הערבי כפרויקט, ולטפל בו כדי להילחם בכל זה? רעיון מעולה. אני אומנם לא מאמין שאפשר לעשות משהו משמעותי כל עוד קיימת תרבות הרצח הזו, שבה אין ערך לחייה של נערה שהתנשקה עם הבחור הלא נכון. אבל אם מישהו יטען שיש דרך לשנות את המצב, אתמוך בו, ואהיה מוכן להרים יד בעד כל תקציב שיושקע בזה. כל מה שאפשר לעשות כדי להציל את חייהן של נשים שמשלמות את המחיר היקר מכל, רק משום התרבות שהן גדלו בה. חובה לעשות.
 

כל מה שאפשר להשקיע כדי להציל אזרחים ערבים חפים מפשע, שנרצחים במסגרת מנהגי נקמות הדם רק משום שנולדו למשפחה שכרגע הגיע התור שלה לשלם, צריך להשקיע. אבל כדי שזה יקרה, צריך להפסיק להתחבא, להפסיק לטשטש ולהתחיל לקרוא לבעיה בשמה. יש לנו כאן שתי חברות. האחת, שמקדשת את החיים, האחרת, שמקדשת אותם מעט פחות. וכשאנחנו מפרידים את נתוני רצח הנשים בחברה היהודית מנתוני רצח הנשים בחברה הערבית, אנחנו נשארים עם שורה תחתונה שמלמדת באופן הכי ברור שאפשר שאין בישראל תופעה של רצח נשים על רקע היותן נשים. יש מקרים בודדים של רצח נשים על רקע היותן כאלה, במגזר היהודי, ויש בעיה כללית ביחס לחיי אדם - גברים כנשים - במגזר הערבי, שהרוב המוחלט של הרוצחים והנרצחים נמנים עם בניו.

###

אז עם מה נשארנו בסופו של דבר? עם חמש נשים שנרצחו השנה על ידי בני זוגן. זה קשה. זה נורא. זה איום, אבל זה רחוק מאוד מהציור ההיסטרי שמנסים לצייר לנו כל בעלי האינטרסים למיניהם.