לרגע אחד, ישראל וירדן הראו אחת לשנייה שאפשר גם אחרת

במבצע בזק, שארך שבוע בלבד, הצליחו הירדנים לחלץ ממעצר בישראל שני עצירים ביטחוניים שהוחזקו כאן בהליך מינהלי. העציר המשוחרר עבד אלרחמן מרעי אמר מיד עם שובו כי עוצמת הכיבוש נשברה. חברתו, היבה אל־לבדי, הודתה למלך על מאמציו. שניהם זכו לקבלת פנים חמה אך מאופקת. יד נעלמה, כנהוג שם במקרים כאלה, הקפידה מבעוד מועד לרסן את השמחה.

ח"כ אבי דיכטר גילה במליאת הכנסת כי השניים גויסו בידי חיזבאללה וחמאס לבצע פיגועים בישראל. זו הייתה פרשייה ביטחונית מראשיתה, אף שהתפוצצה בערוץ דיפלומטי, וכך היא גם תימשך. תימשך ולא תסתיים, כי במרתפי המודיעין הירדני צפויים השניים להמשך חקירתם. יש להניח כי ראש השב"כ, שניהל את ההסדר עם עמיתיו במודיעין הירדני, קיבל מהירדנים הבטחה לחלוקת מידע בתיק הזה גם לאחר השבתם לעמאן. עם כל הכבוד לרחוב הזועם, שני העצורים אינם בעייתה של ישראל בלבד. חיזבאללה וחמאס הם איום על הסדר הציבורי הירדני.
 

בישראל עשו חישוב של רווח והפסד, והגיעו למסקנה שכדאי לחתור להסדר שחרור מיידי. לא בגלל השגריר הירדני שנלקח. כאשר מדינה מחזירה את שגרירה הביתה, זו בעיקר בעייתה שלה. היא מוותרת על כלי עבודה חיוני, על שליח מטעמה שיאסוף מידע עדכני על המתרחש במדינת היעד ויקדם את ענייניה מול הריבון. השיקולים בירושלים נגעו להיבט הביטחוני של התיק ולמשמעות המדינית. שניהם נכרכו זה בזה. 
 

אל־לבדי בילתה חודשיים במעצר מינהלי, אף שנשלחה לפרק זמן של חצי שנה. בזמן שבו שהו כאן היא ועמיתה מרעי ועד לסערה שהתחוללה, היה לחוקרי השב"כ מספיק זמן כדי לחלץ מהם את הפרטים על נסיבות גיוסם, דרכי הגיוס ומי הפעיל אותם. עצם מעצרם שרף אותם וסיכל את תוכניות מפעיליהם.

לישראל הם לא יורשו להיכנס יותר, גם לא לגדה. ואף שמעתה ואילך תגן עליהם דעת קהל סוערת, עשויות חקירותיהם בירדן להניב מידע נוסף. יש להניח כי בסיכומים בין הצדדים התחייבו הירדנים כנגד שחרורם לחלוק את המידע עם עמיתיהם בישראל. בסך הכל, בראייה ישראלית, מדובר ביוזמה של מפעיליהם שנכשלה, חלקית או במלואה, ובחשודים שהמידע על אודותיהם ימשיך לזרום מן העמיתים הירדנים.
 

בצד כל אלה, בולט סיפורה האישי של היבה אל־לבדי. מנהלת החשבונות בת ה־32 מעמאן הצליחה, בגיבוי מסע ציבורי קולני בארצה, לכופף שתי ממשלות. ממשלת ירדן לא הייתה פועלת למענה בצורה כל כך נחושה אלמלא המכבש הציבורי עליה. וישראל בוודאי לא הייתה משחררת אותה ואת מרעי אלמלא הלחץ הירדני. השניים שוחררו לא משום שהם אזרחים ירדנים. להפך. הם נשלחו למעצר מינהלי אף על פי שהם אזרחים ירדנים, והוצאו ממנו הודות לדעת הקהל, שהארמון התקשה לעמוד בפניה.
 

לו התעקשה ישראל להותירם במעצר, היא הייתה מעמידה את הארמון במצוקה רבה מול הציבור. אל־לבדי גילתה עקשנות מדאיגה בשביתת הרעב. אף שאיבדה 13 קילוגרם ממשקלה, היא הסכימה להפסיקה רק ביום שני השבוע, בתום 41 יום, כאשר התבשרה על השחרור. אם הייתה מתה במעצר בישראל, היה הארמון מוצג במלוא קלונו מול הציבור, וחושף את עצמו להפגנות אלימות. את כל זה החליטה ישראל לחסוך מעצמה ומידידיה בעמאן, ביודעה כי ההתעקשות איננה מצדיקה את המחיר. לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות בירושלים עמדו גם היחסים המתוחים ממילא עם ירדן. זו מתיחות סבוכה ונפיצה, שנוצרה במשך כמה שנים נדבך על משנהו, במידה רבה הודות לבעירה בהר הבית. בישראל רוצים לסלקה, אבל מתקשים למצוא את הדרך. בשחרורם של השניים הפסידה ישראל לשני העצורים ולמעריציהם בממלכה, אבל ניצחה את חיזבאללה. ולמרות זאת, המנצח המוחלט בסיפור היה השכל הישר.
 

מי שטרם ביקר במובלעת נהריים עוד יכול לנצל את היממה שלפנינו כדי לדרוך בפעם האחרונה על אדמתה באישורם של הירדנים. מחרתיים, 10 בנובמבר, תיחסם הכניסה לישראלים לאחר 25 שנות שימוש. ביום שני פרסמה סוכנות הידיעות הירדנית הרשמית תמונות מביקור מפקד הצבא הירדני בצדה הירדני של נהריים. הגנרל יוסף חונייטי צולם שם במחיצת חייליו כאב משגיח ודואג. הוא נשא בפיו הבטחה מפי המלך, כך נכתב בידיעה, כי תנאי שירותם ישופרו. ביקורים מהסוג הזה מאפיינים מפקדים בכירים באזורי לוחמה, ולא צבאות במצב שלום. כמה שעות אחר כך פתח הצבא הירדני בתרגיל צבאי באזור, שכלל ירי תחמושת חיה. 
 

שני האירועים הללו היו מופעים נדירים. צבא ירדן אינו מבצע באזור תרגיל על רטוב כדרך שבשגרה, ומפקדיו לא דרכו שם שנים ארוכות. והנה, שישה ימים לפני המועד הקובע, הירדנים משקשקים בנשקיהם מול פנינו. בירור קצר בעמאן גילה כי בצמרת הירדנית שורר חשש שמא ישראל תיזום תרגיל, וברגע האחרון תסרב להחזיר את המובלעת. הדאגה היא בעיקר משפטית. ישראל תפנה לבית הדין הבינלאומי ותתבע שיורה לירדנים לעכב את ההחזרה. עד שתתברר התביעה, כך חרדים הירדנים, יחלפו כמה שנים. בינתיים, תישאר המובלעת בידי ישראל. החשש הזה שורר בחלונות הגבוהים שם. כל כך גבוהים, עד שלצורך העברת מסר לישראלים גויס, לא פחות ולא יותר, החייל מספר אחת.
 

מי שמכיר את חקלאי אשדות יעקב יודע כי אין בלבם מחשבות על תביעה בינלאומית או פרובוקציה מסוג זה, בין שהיא מוצדקת ובין שלא. כל שאפשר למצוא אצלם הוא בעיקר צער על חלום שנגוז, געגוע לאדמה, ואולי גם קשיי פרידה מחמזה, מפקד הבודקה הירדני, וחייליו. החשש הירדני נשען על מעמדה המשפטי של מובלעת נהריים. מדובר בשטח של 800 דונמים, שחלקם מצויים בבעלות של קיבוץ אשדות יעקב. הם ואבותיהם עיבדו את הקרקע עשרות שנים, עוד לפני הסכם השלום. הירדנים אינם רשאים לקחת מהם את הבעלות על האדמה, אלא רק למנוע מהם להיכנס אליה.

המצב הזה מעיד עד כמה יצירתי היה הפתרון שהגו בזמנו היועצים המשפטיים של ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין. בשל המעמד המיוחד של החקלאים הישראלים באדמות אלה, נקבע בהסכם כי ישראלים יוכלו לבקר באדמת המובלעת, ובלבד שיוגדרו כאורחיהם של בעלי הקרקע הישראלים. וכך יצא, שכל אורח ישראלי שביקש לבקר נלקח לשם ברצונו הטוב ובליווי אחד מחקלאי הקיבוץ. עתה חוששים הירדנים כי ממשלת ישראל או החקלאים באופן פרטי ינצלו את מעמדם המשפטי בקרקע כעילה לעיכוב המסירה. לא כך המצב במובלעת צופר בערבה התיכונה. שם הקרקע כולה היא בריבונות ירדנית. 
 

המתיחות שמתחת לפני השטח בנהריים מעידה על חוסר האמון השורר בין המדינות. ישראל הודיעה לעמאן, בצינורות דיפלומטיים, כי בכוונתה לסיים את השימוש במובלעת. למרות זאת, בממלכה מטילים בכך ספק, ומבין שלל מסרי הדאגה והאזהרה שאפשר לשגר לכאן, הם בחרו בחריף מכולם. 

בעוד יומיים יהפכו שני הצדדים דף ביחסיהם. התחושה היא שסיפור המובלעות לא נשלם, וכי העתיד עשוי לספק הפתעות חיוביות. המלך הותיר את שני הקלפים הללו בידיו. דבר אינו גזירת שמיים, ואם שני הצדדים יגלו רצון טוב זה כלפי זה, הם ימצאו את הדרך להשיב את המצב לקדמותו. בינתיים, לכו בקרו בנהריים גם אחרי 10 בנובמבר. נתח ממנה אומנם נלקח, אבל רוב שטחו של האתר ההיסטורי נותר פתוח לישראלים.