איך קרה שהדיון הציבורי נשען על מונחים שנטמעים כשמות קוד, אף שחלק גדול מהציבור אינו באמת מבין מה עומד מאחוריהם? הם נורים לאוויר כאילו שכולם יודעים את פירושם, אבל זה בדיוק מה שמשאיר כר נרחב לאי־הבנה, שמנוצלת למניפולציות ולספינים. אז לצורך היציאה מהפלונטר הפוליטי שנקלענו אליו, מן הראוי שבמסגרת הדיון הסוער לפחות נדע על מה אנחנו מדברים.
מתווה הנשיא
מאז שצמד המילים הזה הוצג לראשונה לפני חודש וחצי וכוון במקורו להיות כלי למציאת דרך לאחדות, הוא הפך למונח בעל משמעות הפוכה. הקוד הזה משמש כיום בעיקר כתירוץ לכאורה מוצדק לכך שאין ממשלת אחדות. כמעט בכל ראיון עם חבר ליכוד חוזרת המנטרה של "אנחנו מוכנים למתווה הנשיא, וכחול לבן מתנגדים", ומשום מה אף אחד לא שואל: התואילו לפרט מהו אותו מתווה הנשיא שלו אתם מוכנים?
ובאמת, מהו בכלל מתווה הנשיא? מכיוון שכל ויכוח בימים אלה מבוסס על נרטיב, כדי להסכים על עובדות בסיסיות הכי קל לעשות חיפוש בגוגל. מתווה הנשיא, שהוצג מיד לאחר הבחירות, הציע פתרון לבעיה אחת בלבד: המצב המשפטי של ראש הממשלה. ריבלין הציע שנתניהו ייצא לנבצרות אם וכאשר יוחלט להגיש נגדו כתב אישום. הוא הציע לאפשר את זה על ידי כך שגנץ יחליף את נתניהו כראש ממשלה בפועל בזמן שהלה יעסוק בענייניו המשפטיים, ושבמקביל - חוק הנבצרות יתוקן ויאפשר נבצרות ליותר ממאה ימים.
את כל השאר הנשיא השאיר לכחול לבן ולליכוד לפתור לבד - מי יהיה ראשון ברוטציה, אם בכלל תהיה רוטציה? אילו מפלגות יהיו בממשלה, פרט לשתיים הגדולות? וכמובן שלא נאמר דבר לגבי גוש כלשהו שהליכוד מתעקש לנהל כל מו"מ קואליציוני בשמו.
אבל הנה עבר לו חודש וחצי, וזיכרוננו הקצר כבר מתעתע בנו בעזרתם האדיבה של אינטרסנטים למיניהם, וגם של עיתונאים שמדברים בקודים ויוצאים מתוך הנחה שכל הציבור, בדיוק כמוהם, מעורה בכל הפרטים. מישהו בכלל מדבר היום על מבנה הנבצרות או על מתווה הנשיא האמיתי?
ממשלת מיעוט עם ערבים
זה לא שאין בעיות עם חברי הכנסת הערבים מהרשימה המשותפת. יש, ברוך השם. אבל במסגרת השיח המניפולטיבי, במקום לדבר על הבעיות האמיתיות אנחנו רק משחררים קיטור באופן עיוור. זו אכן דרך בדוקה להיתקע בפלונטר ולהתחפר.
אז מהו הרעיון מאחורי ממשלת מיעוט? אופציית ממשלת מיעוט שתוקם על ידי כחול לבן ותיתמך על ידי הרשימה המשותפת מבחוץ, עשויה להצטייר כמו חלום בלהות וקריסת החזון הציוני. מצד אחד, הציבור שומע את מתייפייפי הליברליזם חוזרים על המנטרות שמתמקדות בכך ש"אסור לדבר ככה על חמישית מאזרחי המדינה". מהצד השני מגיבים במנטרות אחרות, שמתלבשות על כל הפחדים הקיומיים של הישראלים: כאילו המשמעות היא השתלטות עוינת של האזרחים הערבים על הממשלה, כשכל מה שמעניין אותם הוא זכות השיבה, הקמת פלסטין וחיסול ישראל כמדינה יהודית.
הקטע הוא שבשתי הטענות יש מן הצדק, אבל הן לא רלווטיות. הליברלים צודקים, משום שנבחרי ישראל חייבים למצוא דרך להפסיק לדבר באופן גזעני ומכליל על האזרחים הערבים, והשמרנים צודקים, משום שכל עוד הח"כים מהמשותפת מתבטאים כפי שהם נוהגים להתבטא, זה מונע כל אפשרות להכניס אותם לקונסטלציה של ממשלה ציונית. אבל רעיון ממשלת המיעוט הוא שונה לגמרי. בעצם מדובר בקומבינה פוליטית שמטרתה להקים ממשלה ציונית במאה אחוז, ואולי אפילו ממשלת אחדות אמיתית.
כל הסיפור הוא דרך להתיר את הפלונטר ולשים קץ להצגה חסרת התוכן של "שיחות המו"מ בין הליכוד לכחול לבן" שלא באמת מתקיימות. ייתכן פשוט שהפלונטר לא יותר בפעימה אחת, אבל כן יותר בשתי פעימות. כלומר: בפעימה הראשונה תוקם ממשלת מיעוט, והמשותפת אכן תתמוך בהקמתה מבחוץ, אבל לא תיקח בה חלק. לכולם ברור שממשלה כזו לא תוכל להאריך ימים, כי למרבה הצער עמדות המשותפת אינן מאפשרות שיתוף פעולה אמיתי. אבל ברגע שתהיה ממשלה ויוחלפו השרים ותשתנה המוזיקה - גם המציאות הפוליטית תשתנה. העמדות והאינטרסים ישתנו, כי משהו יזוז על לוח המשחק.
יש מי שמפחד שהמשותפת תשתק כל אפשרות לפעילות ביטחונית, אבל זה לא נכון. המשותפת אומנם תתמוך בהקמת ממשלת מיעוט, אבל לאחר מכן לא תוכל להפיל אותה בקלות, משום שהצעת אי־אמון כוללת, מאז 2014, את ההכרח להציג ממשלה חלופית. קשה להאמין שגם נוכח מבצע מקיף בעזה, המשותפת תגיש הצעת אי־אמון שבמסגרתה תמליץ על ממשלה חלופית בראשות נתניהו וסמוטריץ'. מה שכן - המשותפת תוכל להפיל את ממשלת המיעוט אם תמנע העברת תקציב ברוב של 61 עד 31 במרץ 2020, ובכך תגרום לממשלה להתפזר. אבל עד 31 במרץ תוכל כחול לבן לצרף מפלגות אחרות לממשלה לאחר שהמפה תשתנה, ולהגיע לממשלה ציונית של לפחות 61 חברי כנסת במסגרת הפעימה השנייה. אפשר להתווכח אם זה תסריט אפשרי ומהי הסבירות שלו, אבל לפסול אותו בגלל התדמית שיוצר שם הקוד "ממשלת מיעוט עם ערבים" זה בטח לא מהלך שמקדם אפשרות לממשלה מלאה וציונית.
חסינות
קשה להתווכח עם העובדה שהפכנו לחברה שממהרת לצלוב ולהאשים בעבירות לפני שיש ראיות או כתב אישום, רק בגלל נטייתנו הפוליטית. אבל הפתרון לא טמון בהפיכת ישראל למדינה שבה חסינות נבחרי ציבור משמשת כעיר מקלט למושחתים ולעבריינים. גם אם יש ביקורת על מערכת החוק, שמירה על ההליך המשפטי לפי הספר כשכולם שווים בפני החוק, ללא הנחות, גם אם יזוכו בסוף, היא עיקרון שלא ניתן בשום אופן לוותר עליו.
עזבו רגע את חסינותו של אמיר אוחנה או נתניהו. קחו לדוגמה את הח"כים מבל״ד. הרי הם הרשו לעצמם להיפגש עם משפחות מחבלים ולשוט בכיף על המרמרה בחסות החסינות. אבל לכל חסינות יש גבול, ועל כך יעידו באסל גטאס, שישב בכלא כי הבריח טלפונים לאסירים ביטחוניים, ועזמי בשארה, שלא ידע איפה עובר הגבול - וברח לקטאר אחרי שהואשם בריגול. כל נושא חסינות נבחרי ציבור עבר השטחה מפחידה, שמונעת מהציבור להבין עד כמה שברירי הדבר, ועד כמה מדובר בחרב פיפיות.
הפילוג בעם
כשכולם מאשימים זה את זה בפילוג ובהסתה, קצת קשה להגיע לאחדות. אבל התקשורת, שלכאורה כל כך משוועת לשיח מאחד, צריכה בעניין הזה להתבונן בעצמה במראה. כמעט כל תוכניות האקטואליה מבוססות על דיונים שלכאורה מביאים "את שני הצדדים". אבל בפועל, קיימת העדפה לדיון בין שני קטבים עם נרטיבים הפוכים, ולא בין הגוונים העדינים יותר שמרכיבים את המיינסטרים ויכולים להגיע להסכמות. קצת הזוי להתנהל כך ולדבר גבוהה־גבוהה על הצורך באחדות. הרי החוסן הלאומי שלנו נגזר מהיכולת לחיות יחד וליישב מתוך מחלוקת, ולא מהיכולת לריב על המסך ולקרוא לזה "דיון", בעוד כל מה שקורה שם הוא התנצחות.