בלי ממשלה: אנחנו בלי ממשלה ומתחילים להתרגל. הלוואי שזה יהפוך למצב קבע. הלוואי שתהיה ממשלה בלי חברי ממשלה, ראשות ממשלה בלי ראש ממשלה וכנסת בלי חברי כנסת. זה מתנהל כמעט כך כבר כמה שבועות. שימשיך. שאת הכל ינהל מחשב עם טיפ־טיפה בינה מלאכותית. לא מוגזמת. המחשב יחליט, יחלק את התקציב, הוא בטח יקטין מסים, אפילו עם בינה מלאכותית מינימלית ניתן להבין שזה טוב. ייצא למלחמות וינצח, יעשה הסכמי שלום חובקי עולם ואת כל מה שהמנהיגים עושים. ככה ניפטר מהרעיון הנואל המיושן שבני אדם יכולים או רשאים לשלוט על בני אדם אחרים. המחשב ינהל אותנו וימשול, והוא גם ילך לבית סוהר בעצמו כשיגיע הרגע.
יום הסנדוויץ'
ביום ראשון השבוע היה יום הסנדוויץ' הבינלאומי. שאלתי את עצמי אם יש גם יום הסנדוויץ' התוניסאי הבינלאומי. בדקתי. אין. גיליתי תוך כדי כך דבר מעניין: לא כל הימים בשנה תפוסים. אנחנו יכולים להכריז על עוד הרבה ימים בינלאומיים.
אם לא נמהר, יחטפו לנו את הימים שנשארו. נוכל מיד להכריז על יום הפיתה הבינלאומי, הגפילטע פיש, הקוסקוס, או יום מרק עוף הבינלאומי. את יום החומוס כבר תפסו. לא תאמינו, אבל ב־13 במאי חל יום החומוס הבינלאומי. קביעת ימים לפי מאכלים היא מחשבה קצת עצלנית (מה עם יום העצלנים הבינלאומי?). לא הכל סובב סביב אוכל בעולמנו, אף על פי שמתוך צפייה בתוכניות הבישול זה נראה ככה.
בין הימים המיוחדים שהוכרזו בעולם יש אומנם בצד יום הסנדוויץ' גם יום הקרואסון הבינלאומי (ב־30 בינואר) וגם יום הקפה הבינלאומי (1 באוקטובר), אבל יש ימים גם לנושאים אחרים. יום פאי (לא פאי תפוחים. הכוונה לאות פאי, שמייצגת את המספר המופלא 3.14, והיום הזה חל ב־14 במרץ, תאריך שנכתב באמריקה כ־3.14). יש גם יום הג'ז הבינלאומי (30 באפריל) ואפילו יום הארי פוטר הבינלאומי (2 במאי) ויום האימוג'י הבינלאומי (17 ביולי).
אין עדיין יום ילד הסנדוויץ' הבינלאומי. וגם אין יום השיפודים הבינלאומי. אני מציע אותם מיד, וגם: יום החושבים עצמם מצחיקים הבינלאומי; יום האהבות הנכזבות הבינלאומי; יום הנכשלים במתמטיקה הבינלאומי; יום המחכים שישלמו להם כי עבר כבר שוטף פלוס 30 הבינלאומי; יום המחפשים חנייה הבינלאומי; יום הפטפטת הבינלאומי, המוקדש לכל הפרשנים; ויום הטיפשות הבינלאומי.
כמובן שלרשימת הימים הבינלאומיים חדרה פוליטיקה. ב־29 בנובמבר חל היום הבינלאומי לסולידריות עם העם הפלסטיני. זה אחד מהימים הבינלאומיים המוכרים על ידי האו"ם, וניתן לכנות אותו באותה מידה גם היום הבינלאומי לחיסול ישראל. אין יום הזדהות עם הכורדים, או עם דרום וייטנאם, או עם טיבט, או עם הקטלונים או הקלמיקים וסדרה ארוכה של עמים מדוכאים באמת. מובן שאין יום הזדהות בינלאומי עם שיבת ציון, אבל, רגע, אולי יש בעצם יום הזדהות עם זכותם של היהודים על ארץ ישראל, כי ב־9 באוגוסט חל היום הבינלאומי של הילידים המקוריים.
הנעליים והתרבות
אני מתחייב בפני קוראיי האהובים שהתמונה שאני מתאר עכשיו מתרחשת ברגע זה ממש בכמה וכמה נקודות על פני כדור הארץ, ולפחות פעם בשבועיים בארץ. בתיאטרון קטן כזה או אחר, בקבוצת שחקנים, בחוג דרמטי, בהכנות להצגת סוף השנה בבית ספר, בסרט סטודנטים או באלף אירועים דומים אחרים מגיע השלב שבו מתקיימת שיחה כזו: עכשיו אנחנו מגיעים לשלב התלבושות. מה לובשים?
זאת אומרת, השלב שבו החזרות התקדמו ומתחילים לתכנן את ההופעה או את הצילומים. מדובר בסצינות שאינן מתרחשות בימינו, סצינות שכדי לגלם אותן לא מספיק ג'ינס. רוב החומר המועלה בהצגות במה, החל מחוגי מתנ"ס וכלה בהצגות תיאטרונים קטנים, הוא חומר שמחייב תלבושת תקופתית כזו או אחרת. הבעיה נפתרת תמיד איכשהו. פה שמלה של סבתא, שם מעיל מחנות יד שנייה, חרב עץ מצופה בנייר אלומיניום, כתר מחנות טריקים. אפילו זקן ושפם משיגים איכשהו, או אז מגיעים לשאלה: ומה עם נעליים?
אוי. כאן מתנפצת כל יוזמה אומנותית על סלעי המציאות. בארון הנעליים של תושבי ארצנו, וחלק גדול מן העולם, יש תמיד יותר זוגות נעליים מהנחוץ. אבל רובן נעלי ספורט שאי אפשר לנעול בסצינה תנ"כית או שייקספירית, או בכל תמונה אחרת שזמן התרחשותה לפני שנות ה־70. גם נעליים אחרות הן בעלות סוליות גומי נפוחות, או סנדלים שלא היו מוכרים למי שחי בתקופה שבה מתרחשת העלילה. בגד אפשר לשאול מדוד או מסבתא, אבל נעליים הן בעיה, כי צריך שיהיו במידה המתאימה.
וזה מה שאני רוצה להציע לכל שחקן, או לכל מי שאי־פעם ירצה להופיע על במה: שיהיה לו בארון זוג נעליים מסורתיות עם סוליות עור. לא אגזים ואבקש משחקן גבר להחזיק גם זוג מגפי עור. אם הייתי מנהל בית ספר למשחק, הייתי נותן עצה כזו לכל תלמיד, ביום שבו הייתי לוחץ לו את היד בטקס הסיום ונותן לו ביד השנייה את התעודה: שחקן חייב לצאת מבית ספר למשחק עם נעליים.
פינת השלולית
בעוד אני תוהה על דברים שמתרחשים בשלולית, אני נתקל בשיחה כזו, ותודה לדויד פרץ, שתיעד במדור הטיולים של “ישראל היום" משפטי שיחה שהוא שמע בפסטיבל המוזיקה “אינדינגב" במצפה גבולות. ב"אינדינגב" השתתפו אומנים רבים, ביניהם זמרים ידועים כמו פורטיס ורונה קינן, וביניהם פחות מוכרים כמו להקת הבנות “סוס מביט". בין ההופעות פטפטו שם שתי נסיכות ואמרו זו לזו: “אני באמת לא יודעת, כדאי להמשיך איתו או שלא? הוא פשוט כל כך ליד כזה". “אז מה את מתלבטת?", תמהה השנייה. “כי הוא לומד פסיכולוגיה, זה מלא עתיד... אבל אני לא בטוחה שהוא יגיע עד הסוף". חשבה הנסיכה השנייה וענתה: “חכי עד בחינות הסמסטר, ואז תקבלי החלטה". אני, במקום הצפרדע, הייתי מקבל החלטה מיד, ולא למדתי אפילו שיעור אחד של פסיכולוגיה. ואת השיחה הזו צריך להלחין. אולי הבנות מלהקת “סוס מביט"?
משהו: הליך משפטי הוא הליך טוב, במיוחד כאשר לצד השני יש פחות כסף. (גנבתי מ"סוּטְס" עונה 2 פרק 4)