זה לא "המנוח ואני". ממש לא. כלומר, תכף אתאר שוב בקצרה (מאחר שכבר עשיתי זאת כאן בעבר) את תפקיד המשנה הקטנטן, כמעט ניצב, שהועידה לי ההיסטוריה באותו ערב שבו הייתה כיכר מלכי ישראל לכיכר רבין. אבל קודם כל קצת אקטואליה. בטירוף החושים שהשתלט על השיח הציבורי (לפחות כפי שהוא משתקף ברשתות החברתיות), עלה השבוע רצח רבין לדיון. בהתקיימו בין מערכות בחירות ובין שימוע לכתב אישום, אך צפוי שיהיה בו הכל מלבד שכל ישר.
 
איני מתומכי בנימין נתניהו, ולא הייתי כזה גם בתקופות שבהן טרם ידענו שהמעון בבלפור הפך (לכאורה) לקן הקוקייה, אבל ההאשמה שלפיה הסית ראש הממשלה (אז ראש האופוזיציה) לרצח רבין מקוממת אותי ברמה האינטלקטואלית אף יותר משהיא מקוממת ברמה המוסרית. כראש אופוזיציה הוביל נתניהו בסקרים מול רבין - וכל מי שעיניו בראשו היה יכול להניח שהתקווה לשלום במציאות מדממת רק תגדיל את הפער הזה. האבסורד הוא שדווקא הרצח כמעט הוביל למפלתו של נתניהו בבחירות 1996. יגאל עמיר, ששאף בתחילה לחסל גם את שמעון פרס, כמעט שחיסל בטעות גם את הקריירה הפוליטית של נתניהו. במידה רבה הוא השפיע עליה עד היום, כשזרע השנאה לנתניהו מצד חלק ממתנגדיו נזרע באותו הלילה. 
צריך לומר שהעובדה שלא הסית לרצח אינה פוטרת את נתניהו מאחריות ציבורית עקיפה. אוהדי כדורגל יבינו על מה אני מדבר: קריצת יציע הכבוד ליושבים מאחורי השער. 
 

המיינסטרים רוחץ בניקיון כפיו: לא מקלל ובוודאי שלא מרים יד. רק שבשולי היציע כמה בריונים כבר מהלכים אימים על הקוון. אתה לא חלק מהם, אבל בסתר לבך אתה שמח שהם שם - הם שרים הכי חזק, הם מארגנים תפאורה מרהיבה ומלהיבה, ובעיקר מטילים מורא על אוהדי הקבוצה השנייה ועל השופט. אתה קצת סולד מהם, ובה בעת שמח שהם בצד שלך. 
 
מאז ומעולם התקיים הפלירט המסוכן הזה בין פוליטיקאים לבין קהלים שהם מקפידים לגנות באופן פומבי, עד כדי כך שהקריצה נראית למרחוק. נתניהו אהב את ההמון, וכמו רבים וטועים לפניו הוא הניח שיוכל לשלוט בו. הוא גם הניח באופן מוטעה שהאווירה הזאת תחולל מהפך לגיטימי ולא האמין שכל זה יסתיים ברצח, שיטביע אות קין גם במצחו שלו. 
 
העובדה שנתניהו ניצח אף שהרצח ליכד יותר מ־49% מהציבור סביב פרס, הפוליטיקאי הכושל בתולדות המערכת הפוליטית בישראל (כן, אני יודע שבשנים האחרונות הוא הפך לשם נרדף למדינאי עולמי, אבל האמת חייבת להיכתב), הפכה אותו מאז למען לשנאת כל אלה שמרגישים ש"גנבו להם את המדינה". 
בלי שום קשר לעבירות שביצע או שלא ומפורטות בתיקי החקירה המתנהלים נגדו, לנתניהו (שבכהונתו הראשונה השמיע אמירות מדיניות מתונות שאפילו בני גנץ לא היה מעז להשמיע כמותן היום) לא היה סיכוי להיחלץ מהלך הרוח הזה. כשם שיש לו מעריצים, ישנם לא פחות ישראלים שדי באזכור שמו לידם כדי לגרום להם להתעצבן. 
הנה חלקי בערב ההוא: הייתי מהוגי הססמה "שלום, עבודה של מרצ", שנועדה לפתוח את קמפיין הבחירות שהיו אמורות להתקיים בנובמבר 1996. הבריף היה להטמיע בקרב קהל הבוחרים שמתלבט בין העבודה למרצ את ההכרה שאלמלא השפעת האחרונה על הראשונה, לא היה בא לעולם תהליך אוסלו.
 
הצלחנו במשימה עד כדי כך שרבין ראה את השלטים, ויצא לו הג'ינג'י. התחושה שלו הייתה שרק הוא - ולא שולמית אלוני או יוסי שריד - משלם את המחיר האישי. כשהם הסתדרו על הבמה לשירת "שיר השלום", נראה רבין גוער ברן כהן ממרצ ותובע ממנו להסיר את הסטיקר. כהן הצביע על דש המקטורן שלו כאומר "הנה, הורדתי". 
 
מצחיק שדווקא לי, תומך נלהב של תהליך השלום באותם ימים ומי שהצביע בשני פתקים למרצ ולרבין, יצא להיות בין האחרונים שעוררו את זעמו של האיש במה שהיה בדיעבד הלילה האחרון שלו.
 
אף על פי שכור מחצבתי בשמאל, מעולם לא חלקתי על הנחת העבודה של הימין (עת כולנו משחקים ב"נדמה לי"), שלפיה רבין היה מתפכח מתהליך אוסלו המדמם ומפנה לבסוף עורף לערפאת - עת התברר שהמחלוקת היחידה בינו לבין ארגוני הטרור הקיצוניים היא על אופן חיסולה של מדינת ישראל. הגם שלעולם לא נדע את האמת, היא נראית לי סבירה בהרבה מהפנטזיה השמאלנית שבמסגרתה רבין החי זוכה לקדנציה נוספת ומכונן פה שלום לעולמי עד (הלוואי, כן?).
 
הקריירה הפוליטית של נתניהו לא חוסלה מהריקושטים שניתזו מגבו של רבין, אבל השנאה שמניעה חלק ממי שעוסקים־פוסקים בענייניו כעת החלה באותו הלילה, וסופה שאולי תביא את עידן נתניהו לקִצו, אולי אפילו תגרום למאסרו בגין עבירות שהיו לחם חוקם של חלק מקודמיו בתפקיד. 
 
הנה כי כן, מתברר שלגורל יש דרכים משונות להיות מי שצוחק אחרון.