אם גנץ רוצה לטפל בבעיותיה של המדינה, אסור לו לחבור לנתניהו

הפיתוי של גנץ: עכשיו כשהתותחים רועמים וחברי הקבינט המדיני־ביטחוני חוזרים ואומרים שהמצב עלול להימשך מספר ימים, מתבונן גנץ בעיניים כלות בשעון החול האוזל שלו להקמת ממשלה. לפני מספר ימים הוא פיזז בחתונת בנו של ח”כ יעקב אשר מיהדות התורה וזכה לכבוד מלכים. הפיתוי להמשיך את הריקוד עם המפלגות החרדיות הוא רב. טעמה של תחושת ההקלה, במידה שייאות לשתף פעולה עם הליכוד והבלוק, בלחץ הזמן שנוצר, יהפוך למתוק.

אם ייאות להיכנס לממשלת הבלוק הימני הוא יצטייר כמבוגר אחראי, כמי שהציל את ישראל ממערכת בחירות נוספת, כמי שפעל לאיחוי השסעים. אולי כדי לא לחוש לבד, הוא אף יצליח לשכנע חלקים במפלגת העבודה להצטרף אליו לממשלה. אולי כדי לשוות לעצמו תדמית של נושא ונותן קשוח הוא יצליח לשכנע את ביבי להיפטר מחלקי “ימינה”. מה רע? הוא בוודאי חושב לעצמו, לשמש שר ביטחון ובעוד מספר חודשים להפוך לראש ממשלה?
 

בימים כתיקונם תסריט שכזה היה נשמע הגיוני. הבעיה היא שהימים שישראל מצויה בהם מזמן אינם ימים כתיקונם. גנץ הממלכתי פועל במגרש שבו כללי המשחק, לפיהם טובת המדינה והאזרחים היא תמיד מעל הכול, כבר מזמן לא קיימים. בתנאים הללו לא יעבור זמן רב ואת תחושת ההקלה המתוקה של הרכבת ממשלת אחדות עם הליכוד והבלוק הימני, תחליף תחושת החמצה מהדהדת ומרירה במיוחד. בבת אחת תאבד תדמיתו המנהיגותית מקסמה ואת מקומה תתפוס תדמית של טירון פוליטי. ביבי לא נותן למנהיגים לצמוח לצדו. אגב, אם גנץ זקוק לדוגמה טרייה, מספיק שיקשיב לפרסומים שלפיהם ערב כניסתו של בנט לתפקיד שר הביטחון ביבי דאג לתדרך נגדו, וזאת, לכאורה, על מנת לגדוע כל אפשרות שבנט יוכל להפיק הון פוליטי מתפקידו הרם. 

 

אבל היוקרה של גנץ היא לא הבעיה המרכזית. על הכף מונח כעת עתידה של מדינת ישראל. יומיים לאחר שהמדינה שותקה והאבק קצת מתחיל לשקוע, קשה למצוא מי שאין בלבו ספק ולו הקל ביותר שנתניהו תמרן את חזרתו של סדר היום הביטחוני למרכז העניינים. חיסול ממוקד אחרון בעזה - שלא במסגרת סבב לחימה - היה לפני יותר מחמש שנים (מוחמד אל־רול, אוגוסט 2014) . התמרון הזה עולה בקנה אחד עם שרשרת המקרים שבהם חצה נתניהו את הקווים: אין תחום שבו ראש הממשלה לא שבר מוסכמות דמוקרטיות וממלכתיות: הפרת מדיניות העמימות של פעולות צה”ל והמוסד, ערעור האמון במערכת המשפט, הסתה נגד עיתונאים, הפיכת ערבים ושמאלנים למוקצים, אי־החזרת המנדט לנשיא בבחירות הקודמות, הם רק דוגמאות. כל זאת עוד לפני שמזכירים את הצל הענק של כתבי האישום שלפיהם נתניהו סחר, לכאורה, באינטרס הציבורי תמורת טובות הנאה אישיות. 
 

המשך שלטונו של נתניהו גוזר על ישראל המשך התעסקות בשרידותו הפוליטית וכיפוף כל המערכות, האינטרסים ותשומת הלב הציבורית למשימה זו. רעיון הנבצרות הוא רעיון עמום וקשה להאמין ששועל פוליטי ממולח כראש הממשלה לא ידע לפצח אותו ולהבטיח את המשך ישיבתו בבלפור. אם גנץ רוצה לאפשר לכוחות הטובים שיש בישראל לטפל בבעיות הבריאות, התחבורה, הרווחה ולהצעיד את המדינה קדימה, הוא לא יכול לשתף עמו פעולה.