מיהי השופטת לימור מרגולין־יחידי? עד לפני שבוע לא הכרנו את שמה. הוא לא הלך לפניה. יכולנו לחשוב שלקראת פרישתה ממערכת המשפט החליטה שנמאס לה מאלמוניותה וגם לה מגיע לככב ולהיזכר בדברי ימי המשפט של מדינת ישראל, אבל זה לא בדיוק ככה. כשהחלה השופטת לכתוב את פסק הדין האחרון שלה בפרשת ראש עיריית אשקלון לשעבר איתמר שמעוני, היא עשתה זאת תחת צו 8. במעשה החורג מן השגרה, במקום להתמקד בהכרעת הדין הנוגעת לתיק שבפניה, היא החליטה להטביע חותם בתיק הרבה יותר מעניין, תיק 4000.

הסעיף העוסק בסיקור תקשורתי חיובי כשוחד היה השולי ביותר במכלול האישומים שבהם הואשם שמעוני. הוא גם היה הסעיף היחיד שממנו הוא זוכה. במצב רגיל היה הזיכוי הזה, כמו זיכויים אחרים הבאים לצד הרשעות, מקבל אזכור שולי, אם בכלל, במסגרת הדיווח על פסק הדין, שהוא עצמו היה נזרק בימים טרופים אלה לתחתית עמוד 17. היות שמדובר בזיכוי, גם לא היה כל מקום להיכנס לניתוח תיאורטי מלומד של הסוגיה התקדימית: כיסוי תקשורתי כעבירת שוחד. אתה לא יוצר תקדים עולמי, אם הוא אינו נדרש לצורך הכרעת הדין, אלא אם כן אתה מונע משיקולים זרים וברצונך להעניק מתנת פרידה לחניכות שלך בפרקליטות כלכלה ומיסוי בתל אביב, ובראשן בת טיפוחיך ליאת בן ארי.

כשנפוליאון כבש עיירה, נהגו תושביה לקדם אותו בצלצול פעמוני העיר. בעיירה אחת לא צלצלו הפעמונים לכבוד נפוליאון. יצאו אליו פרנסי העיר, וראש העיירה שלף בידיים רועדות מסמך ובו 14 הסברים למחדל המסוכן. הנימוק הראשון, אמר בקול רועד, הוא שאין לנו פעמונים. עצר אותו נפוליאון ואמר: אם כך, כל שאר 13 הנימוקים האחרים אינם רלוונטיים.

כאמור, לא כך נהגה השופטת לימור מרגולין־יחידי בפס"ד שמעוני. אותה לא עניין מדוע לא צלצלו הפעמונים, אותה עניינו הנימוקים. גם את התקשורת לא עניין שמעוני, ולא אם הורשע או זוכה. עניין אותה רק המאמר הארוך והמיותר שהשופטת הדביקה באופן מלאכותי לפסק הדין, ללא כל צורך משפטי ובניגוד למקובל, שמסקנתו הייתה כי בתנאים מסוימים סיקור אוהד יכול להיחשב שוחד.

צריך להסביר ללא משפטנים עד כמה המעשה שעשתה השופטת חריג וצורם. במשפט שבו קיימת שיטת התקדים המחייב מבחינים בין שני סוגי קביעות משפטיות, כזו שהובילה להכרעת הדין ולכן מהווה תקדים, הקרויה רציו. קביעה כזו המובילה לתוצאה חייבת הנמקה מלאה. הסוג השני הוא קביעה בעניין שעלה בדיון אך התברר במהלך הדיון כי אינו מעלה ואינו מוריד ביחס להכרעת הדין.

סוג התבטאות שיפוטית שכזה נקרא אוביטר, ובא מהביטוי הלטיני Obiter Dictum, שמשמעותו: נאמר דרך אגב. באמירות אגב נהוג להסתפק בהערה כללית קצרה ובלתי מחייבת, בלי לרדת לעומקה של הסוגיה. היות שהשופטת ממילא זיכתה את שמעוני מאשמת השוחד בסעיף זה, ודאי הייתה פטורה מן הצורך לנתח באופן פרטני סוגיה זו. לכן, העומק והפירוט שבהם נכנסה לסוגיה חשוד וזועק דרשני, ומהווה תרומה צנועה של השופטת מרגולין־יחידי לחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט.

יד רוחצת יד

כל מי שקורא את כל ששת הפרמטרים שקבעה השופטת בסיכום המאמר הפסול שאותו הגניבה שלא כדין לפסק הדין שלה, אכן מבחין בנקל כי אינם רלוונטיים כלל למסכת העובדתית של האישום שהיה בפניה של השופטת, ובאופן תמוה, תואמים אחד לאחד לכתב החשדות נגד נתניהו. כל אדם סביר והגון לא יכול שלא לשאול את עצמו אם השופטת הייתה טורחת לכתוב את המחקר המעמיק והתקדימי הזה אלמלא הייתה מחוברת בטבורה לבן ארי, שאותה חנכה בפרקליטות מיסוי וכלכלה.

הורתו ולידתו של האוביטר הזה בחטא הקדמון של מערכת המשפט, שהינו יד רוחצת יד. הורתו ולידתו בחטא הקדמון של אהרן ברק, שיצר שיטת עבודה הבנויה נדבך על נדבך של מסרים פוליטיים, כביכול תמימים, שהונחו כסוכנים רדומים, והפכו לאקדחים שירו במערכה השלישית. מה שמעמיק את התמיהה הוא הודעתה החפוזה של השופטת מיד לאחר פסק הדין על פרישתה באופן מיידי. זוהי הודעה מאוד לא שגרתית. נדיר ביותר שגזר הדין נכתב על ידי שופט שלא ישב בדיון כולו. אם ידעה שדחוף לה לפרוש מתפקידה ללא דיחוי, מדוע התעקשה לכתוב מיני מחקר, כלומר לבזבז חודש־חודשיים על עבודה מיותרת בנושא שאינו רלוונטי לשמעוני אבל מאוד רלוונטי לתיקי נתניהו, במקום להשאיר זמן למתן גזר הדין טרם פרישתה?

התשובה, כמובן, ברורה. לולא הלינקג' שהפרקליטות פמפמה כל העת לתיק 4000, על ידי אמירות לתקשורת בנוסח "4000 לא יהיה תקדים עולמי, כי קדם לו כתב אישום נגד שמעוני באותו עניין", היה הסיפור של קניית מקומון באשקלון מעניין את הציבור בערך כמו שהשאלה מדוע לא צלצלו הפעמונים שלא היו עניינה את נפוליאון.

בגלל הלינקג' לתיק 4000 נחלץ הסיפור ממעמקי עמוד 17. דווקא הזיכוי וההנמקה המפורטת והלא מקובלת הזניקו את הכרוניקה הזו לכותרות העיתונים, בעוד ההרשעה עצמה, שהיא בדרך כלל העיקר, נדחקה לשולי הידיעות ובחלקן לא הוזכרה כלל.  היעדר הפרופורציה בהבלטת הסיקור הוא לא המרכיב ההזוי היחיד בסיפור הזה. מי שישווה בין הכותרות שנתנו כלי התקשורת השונים למשמעות ההחלטה של השופטת יתקשה להאמין שמדובר באותה החלטה. 
"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" הבליטו את הזיכוי. בצדק. בסופו של דבר, הפרקליטות קיוותה ליצר תקדים עולמי של הגדרת סיקור עיתונאי חיובי כשוחד, עוד לפני הגשת כתב אישום כזה בתיק 4000, וכשלה. במקום זה היא קיבלה כאמור מאמר מלומד שהשופטת הדביקה לפסק הדין באופן מלאכותי. מאמר שהוא אמירת אגב, שאין לה כל משקל משפטי מחייב.

"גלובס" דיווח בכותרת הראשית של העיתון: "בית המשפט קבע שסיקור חיובי יכול להיות שוחד", אך מיד סייג ושאל: "איך יכול להיות שגם ראש הממשלה וגם הפרקליטות מפרשים את הפסיקה לטובתם?". העיתון שהתעלה על עצמו, ושכרגיל בדיווחים הנוגעים לנתניהו רמס ברגל גסה כל כלל של סיקור עיתונאי הוגן, היה "הארץ".

הכותרת הראשית של העיתון לאנשים חושבים זעקה באותיות קידוש לבנה: "לקראת ההכרעה בתיקי נתניהו: בית המשפט קבע באילו תנאים הטיית סיקור עיתונאי תיחשב שוחד". לא פחות ולא יותר. בית המשפט קבע. שמעוני, הרשעתו והעובדה שבעניין המדובר הנאשם בכלל זוכה, נדחקו לאותיות הקטנות. כותרת משנה בעמוד 4 חשפה את התפרים הגסים שבהם חיברה השופטת מרגולין־יחידי את ההתייחסות שהרנינה את לבו של עיתון "הארץ". בכותרת הזו השתין העורך מהמקפצה את הסוד הכמוס: "לכולם מתייחס מנדלבליט בכתב החשדות נגד נתניהו". אכן, צירוף מקרים מופלא.

בנסיבות אלה אין פלא שרבים וטובים מצטרפים לדעתם של שר המשפטים לשעבר משה ניסים, פרופ' רות גביזון והשופט אורי שטרוזמן, שבאווירה שנוצרה אין סיכוי שנתניהו יקבל משפט הוגן. בהנחה שרוב מכריע של השופטים פותחים את היום בקריאת "הארץ", ושופטים הם רק בני אדם, אני מוצא עצמי מצטרף באי־רצון ובכאב לדעתם.