מדינה בבונקר: כיפת ברזל הפכה לסם ממכר, ומערכת הביטחון והממשלה הפכו לנרקומניות

1

האגדה מספרת שסמוך לעיר חלם זרם נהר רחב ידיים שמעליו הוצב גשר עץ. בחלוף השנים, ובעקבות עומס העוברים עליו, הלך הגשר והתבלה, ובכל שבוע עוד כמה מהקרשים שלו החלו להתנדנד. הראשון שנפגע היה ילד שקיבל מכה ברגלו, אחר כך נפל אפיים ארצה אחד התושבים, ולאחר שהבא בתור צנח לתוך הנהר ונפצע, התכנסו חכמי חלם והחליטו להקים מתחת לגשר בית חולים. עם הזמן, ככל שעלה מספר הפצועים שנפגעו מהגשר ונהרו אל בית החולים, השתכנעו החלמאים יותר ויותר כמה נחוץ היה בית החולים במקום הזה וכמה נכונה הייתה ההחלטה להקים אותו.

מדינת ישראל מצאה את עצמה לפני יותר מעשור בבעיה. זמן קצר אחרי שברחנו מגוש קטיף מפחד ארגוני הטרור השתלט חמאס על רצועת עזה, התחמש, פיתח יכולות ושיפר את אמצעי הלחימה שלו, ועם הזמן הגדיל עוד ועוד את יכולותיו לפגוע בעומק ישראל.

לפני מדינת ישראל, ממש כמו לפני חכמי חלם, עמדה אז הברירה: לתקן את הגשר המקולקל או לבנות בית חולים מתחתיו, ובתרגום לענייננו: להילחם עד חורמה במי שיורה עלינו או לצאת מנקודת הנחה שהירי הזה הוא גזירת גורל, ולכן לא נותר לנו אלא לנסות להתגונן מפניו באמצעות כיפת ברזל, כדי להיפגע ממנו כמה שפחות. מאז אנחנו שולחים מדי פעם את הנגרים שלנו לתקן בורג רופף כזה או אחר בגשר, אבל בשאר הזמן התרגלנו לסמוך בעיקר על הרופאים המצוינים בבית החולים למטה, שיידעו לפתור כל בעיה ולטפל כראוי בכל מי שייפול אל הנהר.

אחרי ההשוואה הזאת צריך כמובן להסתייג. מדינת ישראל איננה חלם, ומערכת כיפת ברזל איננה עוד בית חולים. מערכת זו מצילה חיים, חוסכת כסף ומאפשרת לקברניטים להגיב בשום שכל, בזמן ובתנאים שנראים להם נכונים. הבעיה מתחילה כשמעבר לכל אלה מתגלה כיפת ברזל כתקלה אסטרטגית של ממש - לא מפאת חסרונותיה אלא מפאת חסרונותיהם של מי שנשענים עליה.

כיפת ברזל הפכה לסם ממכר, וממשלת ישראל ומערכת הביטחון הפכו לנרקומניות שמכורות לה. אין לנו עוד צורך לנצח את האויב, אין לנו עוד צורך להרתיע אותו, די לנו שהוא יורה על ערינו ועל אזרחינו וכמעט שאינו פוגע כדי להניח לנו להרגיש ניצחון. אין כאן המלצה לוותר על הכלי הזה, אבל לצורך הדיון תארו לעצמכם לרגע מה היה קורה אילו לא הייתה לנו הכיפה והאויב העזתי היה יורה על שדרות ועל ראשון לציון ועל תל אביב רק כמה עשרות טילים, שהיו הורגים 20־30 אזרחים ומחריבים 20־30 בתים. סיטואציה כזאת, ולא צריך להיות גאון כדי להעריך את זה, הייתה מרימה לשמיים את חיל האוויר כולו והופכת בתוך כמה שעות את מעוזי החמאס והג'יהאד האסלאמי לערימה של גרגירי אבק.

היעדרה של כיפת ברזל היה מכריח אותנו לעשות את מה שכבר מזמן שכחנו איך עושים. לנצח. להכות באויב בעוצמה, בלי פלפולים משפטיים, בלי התלבטויות ובלי "הקש בגג". ישראל בלי כיפת ברזל הייתה נאלצת להעביר לצד הנגדי מסר שאינה מוכנה לקבל ירי. פשוט לא מוכנה. כמו כל מדינה נורמלית. למה כלום מזה לא קורה היום? כי מי שמנהלים את המערכה אינם חושבים שיש בכך צורך.

שהרי אם מאות טילים עפים לעברנו ואינם הורגים, אז למה לנו להשתולל בתגובה? למה לנו לקבוע תג מחיר לכל טיל כזה? וכך, למרבה המבוכה, כיפת ברזל, לא פחות ממה שהיא שומרת עלינו, היא שומרת על חייהם של העזתים. הם יודעים טוב מאיתנו שאלמלא הכיפה הזאת הם היו צריכים לבחור אחת משתיים: או להפסיק לירות או להפסיק להיות. הכיפה פוטרת אותם מההתלבטות בין שני אלה.

יש, אגב, דרך שלישית. איננו חייבים להכריע בין תיקון הגשר לבין הקמת בית החולים שמתחתיו, או לענייננו: בין כיפת ברזל לבין מלחמה עקשנית באויב. אפשר גם וגם. הרי זו הייתה הכוונה המקורית. כיפת ברזל תציל חיים ותאפשר לנו לתקוף כשמתאים לנו, ואנחנו, עם זאת, לא נשכח לעשות את זה. כי במלחמה, ממש כמו בכדורגל, כשאתה משחק בונקר - יש שתי אפשרויות: או שאתה חוטף גול למרות הכל, או שאתה מחלץ תיקו. כל אחת משתי התוצאות הללו, במקרה שלנו, מגלמת הפסד.

הדבר הנורא ביותר שקרה לנו במרוצת השנים הוא ההתרגלות. אומת הסטארט־ אפ, המדינה המתקדמת, המעצמה הצבאית החזקה באזור, פשוט התרגלה לחטוף. אין מדינה הגיונית בעולם שהייתה מוכנה לספוג מאות טילים על מרכזיה האזרחיים מדי כמה חודשים, אבל אנחנו? אנחנו התרגלנו. אפילו איננו זוכרים שאפשר גם אחרת. הרי אצלנו סופרים רק הרוגים. אז נפלו פה כמה מאות טילים. אז ארגון טרור השבית לנו חצי מדינה. אז אזרחינו ישבו יומיים בממ"דים. אז מה? מתרגלים. וכך צה"ל יכול לדברר את האירוע הזה בתור הצלחה מסחררת, לספר שכיפת ברזל יירטה 90% מהטילים ולצפות למחיאות כפיים.

ובהקשר הזה חשוב להזכיר בפעם האלף שבניגוד למה שנדמה לנו לפעמים, הטרור אינו מבקש להרוג סתם. הטרור מבקש להטיל עלינו אימה ולשבש את הסדר הטוב. במובן הזה - גם אם בסבב הזה, לראשונה אחרי זמן רב, השבנו מלחמה - כשאזורים גדולים מושבתים ממלאכה ומלימודים וכשארגוני הטרור אינם חוששים לירות עלינו מאות טילים, זה ניצחון של הטרור והוכחה להיעדר הרתעה.

אז כן, אזרחי ישראל יודעים שהם חלק מתורנות ארוכת שנים של נשיאה בנטל. פעם אלה היו תושבי קריית שמונה, אחר כך תושבי יהודה ושומרון, ועכשיו תושבי עוטף עזה. כישראלים אנחנו חייבים לדעת לשלם מחיר, אבל אסור לנו ואסור להנהגה שלנו להתרגל לכך.

2

כמו אחרי כל אירוע ירי נרחב על ישראל שוב עלו השבוע השאלות על השלכות ההתנתקות על מצבנו הביטחוני. האמת? די מדהים לראות בכל פעם מחדש את אותם גנרלים בדימוס המנסים לשכנע את עצמם ואותנו שההתנתקות רק שיפרה כאן את הביטחון. כיוון שלעמדה המוזרה הזאת כבר ניתנו בעבר אלף פעמים התשובות הראויות, נסתפק כאן בכמה הערות קטנות.

לפניהן, חשוב להזכיר לרגע את הבסיס. גם אם הימצאותנו בגוש קטיף הייתה בעייתית מבחינה ביטחונית (ההפך הוא הנכון) וגם אם הישארותנו בגוש קטיף הייתה עולה לנו ממון רב (עלות ההתנתקות, ההשקעות הביטחוניות שהשקענו מאז והנזקים מכל סבב לחימה גדולים הרבה יותר), את המעשה הציוני לא בוחנים לא בכסף ולא בדם. יש מי שיטען שהיה בטוח יותר שלא להקים כאן את מדינת ישראל. יש מי שיסבור שהיה זול יותר שלא להשקיע בפריפריה.

ואחרי שאמרנו את זה, כמה הערות בעניין הביטחוני:

מכירים את הטענה כי הקסאמים והפצמ"רים לא נולדו עם ההתנתקות, והפלסטינים ירו אותם עוד כשהיינו שם? ובכן, נכון שחייו של איציק מגני טל שווי ערך לחייו של דוד מתל אביב. ועדיין, כשהיינו בגוש קטיף, הירי הפלסטיני גרם, במקרה הכי גרוע, לתושבי נצר חזני להסתגר בביתם; השבוע, לעומת זאת, הורה פיקוד העורף לכל תושבי גוש דן לא לצאת לעבודה, לא לפתוח את העסקים ולא לשלוח את הילדים ללימודים.

מי שאינו מבין את ההבדל, יש לו בעיה. ובהקשר הזה גם ספירת ההרוגים אינה רלוונטית. עם כל הכאב על כל הרוג והרוג, בתאונות דרכים איבדו את חייהם בשנה שעברה 316 בני אדם. זה מספר עצום. ועדיין, שום תאונה כזאת, כואבת ככל שתהיה, לא שיתקה את המדינה ולו לדקה אחת. גם ערב ההתנתקות, כשהפלסטינים ירו על יישובי גוש קטיף, שגרת היומיום של ישראל לא הופרעה. השבוע, כאמור, נסגרו בתל אביב כל משרדי עורכי הדין, החנויות ודוכני הפלאפל.

שאלה נאה שאל השבוע, בהקשר הזה, ידידי עמית סגל: "האם יש אדם בר דעת אחד שהיה תומך באוסלו או בהתנתקות, לו ידע שב־2019 הכיתוב על מסך הטלוויזיה יבשר על אזעקות בתל אביב ומצב חירום בירושלים?".

גם ביהודה ושומרון יש מחבלי חמאס. גם ביהודה ושומרון יש טרוריסטים מהג'יהאד האסלאמי. גם ביהודה ושומרון, ממש כמו בעזה, רוצים כל אלה לפגוע בנו. ולמרות זאת, מיהודה ושומרון, מאותם מקומות שאליהם אנחנו יכולים להיכנס בלילה ולקטוף מהמיטה את מי שבא לנו, לא יורים טילים. חומר למחשבה. אל הביטחוניסטים שמסבירים עכשיו שההתנתקות לא הרעה את מצבנו, כדאי להתייחס בעירבון מוגבל מאוד. חלק מהם הסבירו לנו בעבר שהסכם אוסלו יביא להטבה ביטחונית. חלק מהם הסבירו לנו שההתנתקות תביא לשקט. חלק טענו  שנסיגה מרמת הגולן תוליד שלום ושלווה. את מי בכל זאת ראוי לצטט בהקשר הזה? את היחיד שעמד בפני כולם, העריך מה יקרה, וגם דייק.

וכך כתב האלוף יעקב עמידרור בתצהיר שהגיש לבג"ץ לחיזוק עתירה של תושבי גוש קטיף נגד ההתנתקות: "היציאה של צה"ל מעזה היא בעלת פוטנציאל של ממש להחמרת המצב הביטחוני, ולו רק משום שאשקלון תיכנס באופן מיידי לתחום הרקטות המצויות בידי הפלסטינים כיום. הנסיגה החד־צדדית גרועה שבעתיים, כי היא נותנת הכל בלא לקבל דבר, אפילו לא הבטחה להילחם בטרור. באופן אבסורדי תהיה הרשות, תחת חוטמו של צה"ל, אחד המקומות היחידים בעולם שבהם יהיו חמאס והג'יהאד האסלאמי מוגנים. ולזה קוראים מציאות ביטחונית טובה יותר"

.

למי שטוען שהמצב היום אינו גרוע מהמצב שהיה ערב ההתנתקות צריך להזכיר עניין אחד קטן. ההתנתקות, שבמסגרתה יצאנו מגוש קטיף, והסכם אוסלו, שבמסגרתו ייבאנו לישראל ארגון טרור ואפשרנו לו להתחמש, בתקווה שיהיה טוב, לא היו אמורים להשאיר את המצב כפי שהוא. הם היו אמורים להיטיב אותו. כך הבטיחו לנו. שהרי לא עקרנו את גוש קטיף ולא הענקנו סל קליטה לארגוני הטרור שהגיעו מתוניס רק כדי להישאר באותו מקום, נכון?

ובהמשך לסעיף הקודם, טוב עושה מי שמזכיר לבנימין נתניהו את הבטחתו למוטט את חמאס. עם זאת, אסור להתעייף מלהזכיר שוב ושוב עוד כמה הבטחות של קברניטים שהוליכו אותנו שולל. כדאי להזכיר את יצחק רבין, שהבטיח לנו ב־1994 שמעזה "לא הייתה עוד אף קטיושה, ולא תהיה קטיושה". כדאי להזכיר את שמעון פרס, שתקף את נתניהו מעל בימת הכנסת וגער: "אני מציע לימין להפסיק עם ההפחדות, עם הבהלות, עם הליגיונות, עם האסונות... תפסיקו לדבר שטויות".

כדאי להזכיר את אריאל שרון, שהבטיח למתפקדי הליכוד: "תוכנית ההתנתקות טובה לביטחון. לישראל יהיה חופש פעולה רחב יותר מאי־פעם לפעול כנגד ארגוני הטרור. כל ראשי מערכת המודיעין מעריכים כי בעקבות תוכנית ההתנתקות הטרור יפחת". כדאי כמובן להזכיר את ראש לשכתו, דב ויסגלס, בהתבטאותו הבלתי נשכחת ההיא שפסקה: "יש לנו בעיה של החפצים המעופפים. במונחים של ניהול סיכונים לאומי היא איננה פקטור משמעותי".

אין לשכוח את אהוד אולמרט, שהתמודד בדרכו עם הטענה כי הטרור יגבר אם נעזוב את רצועת עזה ותהה: "כמה עוד יכול הטרור להתגבר ביחס למה שכבר יש שם? לא מספיק מה שיש?". כדאי לא לשכוח את הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שהבטיח: "אנחנו נשלוט מבחינה ביטחונית על הנעשה ברצועת עזה מהיבשה, מהאוויר ומהים, ולא נאפשר פעילות של טרור נגד אזרחי מדינת ישראל בכל מקום מתוך רצועת עזה".

וכדאי במיוחד להזכיר את סגן ראש השב"כ לשעבר עופר דקל שנשאל בזמן אמת אם ההתנתקות טובה לביטחון, והשיב: "היא טובה מאוד לביטחון. זה טוב ליהודים. בפירוש, כן... לבוא ולהגיד שההתנתקות תייצר מצב גרוע יותר מזה של היום? זו כפירה בעיקר. ההתנתקות תפחית את היקף הטרור. בהיעדר יישובים ברצועה - מטרות התקיפה שלו כבר לא תהיינה זמינות... אם יירה טיל אחרי ההתנתקות, לצה"ל תהיה יותר לגיטימציה להיכנס לשטח מאשר יש לו היום". ובמקום אחר הוא הוסיף: "לחמאס לא תהיה לגיטימציה לירות על שדרות... ואילו לצה"ל תהיה לגיטימציה להיכנס לעזה כדי להגיב על הפרות".

מן הראוי להזכיר גם כיצד ויתרנו על השליטה בציר פילדלפי, שממנו זרמו אמצעי לחימה אל ארגוני הטרור, ולהסתפק בציטוט אחד בלבד מהדוח השנתי של השב"כ לסיום שנת 2005, שלושה חודשים וחצי אחרי ההתנתקות: "יציאת צה"ל מציר פילדלפי, עם השלמת הליך ההינתקות בספטמבר 2005, הביאה לעלייה משמעותית בכמות הברחות האמל"ח שבוצעו לרצועה לעומת שמונת החודשים הראשונים של שנת 2005, ולהפיכתו של ציר הרצועה לציר מהיר ובטוח יחסית להברחות המועדף על ידי מבריחים, על רקע אוזלת ידם של המנגנונים הפלסטיניים לסיכול הברחות האמל"ח.

החל מה־12 לספטמבר (היום שלמחרת נטישת צה"ל את הרצועה - ק"ל), הוחדרו ממצרים לרצועה מעל ל־5 טון חומר נפץ, כ־200 מטולי נ"ט וכ־350 טילי נ"ט, כ־5,000 רובי סער, עשרות אקדחים, מעל למיליון פריטי תחמושת נק"ל ומספר מצומצם של טילי נ"מ". שנתיים אחר כך, בקיץ 2007, הופיע בכנסת סגן ראש השב"כ יצחק אילן ודיווח שבפרק הזמן שעבר מאז ההתנתקות זרמו לרצועה דרך הגבול 80 טונות חומר נפץ, ובחודש אחד בלבד הוכנסו 150 מטולי RPG.

הערה אחרונה: מכירים את החוכמולוגים ששואלים: "נו, אם ההתנתקות הייתה כל כך גרועה, אז למה ממשלת הימין לא חוזרת לגוש קטיף?". התשובה פשוטה. לפעמים, כשאידיוט אחד זורק אבן לבאר, מאה חכמים לא יצליחו להוציא אותה. אם מישהו יזרוק אותי ואת משפחתי מהבית ויושיב לי במטבח את מפקדת החמאס, ובחדר השינה את זו של הג'יהאד האסלאמי, ואז ישאל אותי אם בא לי לחזור הביתה, אשיב לו בשלילה. כן, לצערנו המצב השתנה.

לא דין לפני כדין אחרי. כך, בדיוק כפי שברור לגמרי שההחלטה של יצחק רבין להעלות לישראל ארגון טרור מחומש הייתה החלטה נוראה, שעלתה לנו בחייהם של אלפי יהודים. אז למה איננו לוקחים עכשיו את כל הטרוריסטים האלה וזורקים אותם חזרה לתוניס? כי יש מהלכים רעים שקשה עד בלתי אפשרי להחזיר אותם אחורה, גם כשמבינים כמה הם היו רעים.