מעבר לטרוניה הנכונה והמובנת מאליה כלפי התוכנית "המתחזים" (קשת 12) על כך שהיא כותשת אנשים על הספקטרום הנפשי, שהפכו את התחזותם לאומנותם, ואינה אמיצה דיה לטפל בעושקים הגדולים באמת, שאפילו לא נזקקים למסיכה כדי להערים עלינו - אני רוצה לתהות דווקא על קנקנם של המתחזים הקטנים וקורבנותיהם התמימים.
   
שמתי לב, לדוגמה, שרוב המתחזים מאמצים לעצמם עבר ביטחוני, כאילו שימשו כאנשי מוסד, כאנשי שב"כ או כחוקרים במשטרה, ושהם טווים את רשתם בשלבים מסודרים אל עבר המטרה: לשתות את חייו של הקורבן. זה יכול להתחיל בסיפור אישי מדומיין אך קורע לב (יש לי סרטן בגזע המוח; הבן שלי מאושפז מאז שנולד; אמי סיעודית; אבי נטש עם חובות וכו'); זה ממשיך בשלב החדירה האובססיבית לחיי הקורבן (לא דיברת איתי כל הבוקר; אני מודאג, כבר 10; דבר איתי, דבר איתי, דבר איתי, פליז דבר איתי, אתה קורא את ההודעות?).
 
זה עובר לבקשות גבוליות תמוהות (נתקעתי בתור לפלאפל וחסרים לי 300 שקל, ואני עם בני חולה הסרטן, ואמי הסיעודית ואבי שנטש, הם רעבים. יקירה, אשמח אם תעבירי לי בביט את הכסף, פליז... כמובן שמחר אחזיר לך. דברי איתי. דברי איתי. את קוראת את ההודעות?).
 

כשהקורבן חש (סוף־סוף!) שמשהו לא בסדר, ומנסה לפרום מעליו את הרשת, אז המתחזה מתקשח ומשתמש במניפולציות רגשיות שלקוחות מטלנובלות טורקיות כדי לגרום לצד השני להבין שזה ממש לא הזמן להתנתק (עכשיו אתה זונח אותי? דווקא כשעברתי לשלב 4 בסרטן? עכשיו אתה עושה לי את זה, דווקא כשאמי הסיעודית נפטרה? כעת אתה נוטש אותי, בזמן כשבני התאבד בתלייה יחד עם דודתי האהובה חפציבה, שדאגה לי לכל מחסור? אני לבד בעולם. דבר איתי. דבר איתי. אתה קורא את ההודעות?)
דבר נוסף שמחבר בין כל המתחזים הוא השפה. כולם מקפידים על עברית נכונה מדי (לעתים לוקים אף גם בהיפר־קורקציה בלתי נסבלת). כלומר, הם מתאמצים לדבר יותר מדי נכון. זכורה במיוחד האישה בעלת השם מעורר האמון, מקימי אינדיג, שהערימה בין השאר על שרון גל ואריק סיני, וכתבה להם בוואטסאפ ניסוחים כמו: אתה לא רוצה בקשר עמי? דיברת עמי בזמנו על עזרה. עכשיו הנני זקוקה לך יותר מכל. דבר עמי. דבר עמי. מדוע אתה לא מדבר עמי? 
 
המתחזה בפרק האחרון ששודר פנתה לקורבנותיה בפניות נרגשות, כשתמיד היא מקפידה על שימוש באותיות אית"ן בגוף ראשון עתיד. "אשמח אם תעבירי לי את הכסף", "אוסיף את החוב לסכום הקודם", "אודה לך אם הכסף יהיה בחשבוני". בתחילת כל התכתבות היא גם פונה במשלב לשוני גבוה, "היי יקירה, מה שלומך?". הסגנון הלשוני נותן למתחזה ארומה יעני־אינטליגנטית, ומשחק על פער שנוצר אצל הקורבן, וגורם לו לחמול על הדמות הכאילו אמינה, שמדברת מאיגרא רמא, אך נפלה לבירא עמיקתא.  
 
לא ברור לי מי האנשים שאינם מזהים את תמרורי האזהרה. עזבו תמרורים, פרוז'קטורים ענקיים עם צ'קלקות זועקות בליווי זמבורות צורמות אוזן, שכולם חורטים בענק על כל מקום: "עובדים עליך!". מוזר שדווקא התכונה שהישראלי הכי פוחד שייחסו לו, "יצאת פראייר", היא כנראה הכי נכונה לגביו. 
 
עוד ועוד אנשים, משפחות, נשים וגברים, נופלים קורבן למעשי הונאה של מתחזים דמיקולו, שממציאים לעצמם שמות וקורות חיים נטולי קשר למציאות. המתחזה האחרונה הגיעה לבית קורבנותיה במדים של שוטרת שקנתה בחנות תחפושות ואזיקים שעלו שני שקלים, כדבריה.  
 
כל אדם סביר שואל את עצמו: אז איך הם נופלים? איך הם מכניסים לביתם טיפוסים הזויים, בלתי אמינים ועוד תולים בהם כל מיני תכונות עילאיות כמו "היא מאוד כריזמטית", "הוא פשוט הפנט אותי", "היא אינטליגנטית בצורה בלתי רגילה", ומנחמים את עצמם שזה יכול לקרות לכל אחד. אז ממש לא. 
 
אני יכול להגיד בצורה חדה וברורה - לי זה לא יקרה. כשמישהו מספר לי סיפור, אני קודם כל לא מאמין. אם מבקשים ממני 300 שקל, אני אומר שאין לי מזומן. כשאני רואה מסמך, אני חושד שהוא מזויף. כשאני שומע סיפורי גבורה, אני תמיד מפקפק. אז נכון, זה גורם לי לחיי בדידות וחוסר אמון בכל בני האדם, אבל עליי לא יעבדו. ואם כן - למה שאספר על זה בטלוויזיה?