אין לי הרבה חברים מהתרבות “ההיא", המליצית, המתוחכמת, המצוטטת והפוליטית. הסיבה: יותר מ־20 דקות של בילוי או שיחה בחברת אנשים המדברים גבוהה־גבוהה מקשות עליי פיזית ומנטלית. אין לחברה הזו צבע, אל תשייכו אותה לאף מגזר או עדה. אלו יכולים להיות “האשכנזים" - אלו שילבשו טי־שירט מקושקשת משנות ה־80 שמצאו בדוכן נסתר בשוק הכרמל או המבוגרים יותר, המעונבים, אלו שיוכיחו אותך עוד לפני שישמעו את דעתך. זו גם יכולה להיות קבוצת “המזרחיסטים" - הם כבר ידברו על הקיפוח, יצטטו משיריהן של משוררות מזרחיות ויכניסו את המילה ג'נטרפיקציה בשלב כזה או אחר. אלו יכולות להיות גם קבוצות מגוונות יותר, של אהבה לאומנות באשר היא, בלי אמירה פוליטית או רצון בהתחלה של ויכוח כזה או אחר.
כך או כך, הקבוצות הללו, והאמינו לי שניסיתי, יפלטו אותי מתוכן מהר מאוד. בשלב כזה או אחר אני משתעממת, מתחילה להביט לצדדים ולקנא בשולחן שעל ידנו, שבו יש קצת יותר אלכוהול ופחות מילים, יותר צחוק ופחות ציטוטים, יותר אחיזות ידיים מהורדות ידיים. לפעמים אנשים סולדים ממני, הם מצפים לפגוש משהו אחר. מישהי מלנכולית, שקטה מאוד, תוגתית, כמו רוב כתביי. אבל כשאני זורקת את הבדיחה הראשונה, או מחבקת מיד, הם נסוגים, ההיפוך מהדמות שרקמו בראשם מבהיל מעט ורק כעבור דקה או עוד אחת הם מבינים שאני אדם כותב רק בבית, כשהתריסים מוגפים וחשוך. במציאות, כמו כל בת 29 אני מניחה, אני תאבה לחיים הטובים ובעיקר, ויותר מהכל, אוהבת לצחוק ולהשתטות.
לפני כמה שנים טובות קרא לי השחקן שמעון מימרן לבוא ולהופיע איתו בהצגה “שירים באשדודית", על פי ספר שיריו של המשורר סמי שלום שטרית. “אני אקריא מסמי שלום שטרית?", הצטנעתי ודחיתי את הזמנתו בתחילה. הייתי רק בת 23, לא מורגלת בבמה כמו היום, והרעיון של להקריא שירה מול קהל בוהמייני עורר בי פחד, בעיקר חששתי שאשגה בהגיית האותיות הגרוניות ובהטעמת המילים על פי הפיסוק. “קראי את הספר", הוא הפקיד אותו בידי, “ואחר כך תחליטי, בסדר?", הביט בי. “בסדר", הסכמתי.
בערב ישבתי בחדרי הקטן, אז בדירת שלוש השותפות ביפו, ופתחתי את הספר. הוא היה שונה מכל מה שהכרתי, הוא היה שכונה אל מול גלות, שורש אל מול הפרי שהבשיל, געגוע אל מול הכמיהה לעתיד. היה שם שיר אחד שנעץ בי את שיניו, פיזית, ומבלי משים זלגו אט־אט דמעותיי גם בפעם השנייה שקראתי אותו, ודווקא אמי, מכולן, עלתה בראשי. “פרחה שם יפה":
כשנולדה פרחיה בדר אל־בידה
קרתה אותה אמה פרחה
שיהיו חייה מלאים בשמחה
פרחה שם יפה,
אמרה פרחה שם יפה
***
פרחה! שמחה! בכל שיר חינה, סרט ערבי או אפילו שיר של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן מופיעה המילה "פרחה" בהקשר של יופי, של אור, של שחרור. אז מתי ובאמצעות מי הפך השם הזה לכינוי גנאי, לזונה, נהנתנית, כזו שנותנת מבלי שיבקשו? שמה של אמי, מרגלית, “מרגו" אם תרצו, אבן חן יקרה, זו שנוצרת בין צדפות הים ומוצאת ביניהן את מקומה בשלל גוונים. אבל בדיוק כמו השם “פרחה", בכל הסרטים הישראליים שהופיע בהם השם הזה “מרגו" כיכבו נשים מזרחיות כזונות. פעם הייתה זו השכנה שלא בוחלת באף גבר, פעם האישה הלא מוצלחת המנסה לפתות את בעלה דרך המיטה, פעם זונה שנכנסה לזינזאנה כשהיא מקללת את השוטר ואת אמ־אמא שלו.
אמי לא הייתה כזו, נכון, גדלה בלוד, נכון, הקלפים שניתנו לה ולמשפחתה לא היו מהטובים, אבל סבי וסבתי לא הניחו לאף אחד מהם. היא קנתה תקליטים של חוה אלברשטיין, שנסונים צרפתיים, שירי להקות צבאיות, אריק איינשטיין, הייתה האישה הראשונה בשכונתה שהתגייסה לצה"ל, אחר כך עבדה כבכירה בממן ואף שברה לבבות של כמה בני משפחות אצולה שהתלהבו מהיופי הצפון אפריקאי שלה, מהפזיזות, מהשנינות ומהתחכום. אבל בכל פעם שאמרו שלבת זוגם קוראים “מרגו", גיחכו חבריהם ושאלו “הכרתם בבורדל?". עד שפגשו אותה, כמובן, ומאז לא העזו.
טלפנתי לשמעון. “אני אקריא", אמרתי, ושלושה ימים אחר כך מצאתי עצמי יושבת למרגלות הבמה הגדולה בבית היוצר בתל אביב ומקשיבה לשמעון מקריא את “פרחה שם יפה" כששקט מופתי באולם. מיד אחריו עליתי, הקראתי סיפור קצר משל עצמי, משהו על אהבה, פשטות ולימונדה מתוקה. מהבמה הגדולה הבטתי על הקהל, זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להגיע לאירוע שירה. אבל הקהל, כמו ישב איתי בליל הסדר, כמו חגג איתי את ימי ההולדת שלי, כמו טעם אוכל הישר מידיה של סבתי. הכרתי את כולם, ולא היה להם גוון מסוים, לא צורת לבוש, ובאותו הרגע לא השתייכו לאף קבוצה. כולם ידעו שפרחה זה שם יפה, כולם ערגו לחוות את אותו סיפור האהבה שהקראתי, וכולם דמעו כשהקריא שמעון את השיר שנכתב על ידי הילד שבגר ונסע אל הגלות לכבוד אמו שמחכה במולדתו על המרפסת.
***
בסוף הערב, כשהצטלמתי עם אנשים, התחבקתי והתחלתי לחבב מעט את הפרסום. ניגש אליי איש גבוה, בריא, שחום ובעל חיוך שובה לב. “מרסל?", שאל בקולו העמוק. “כן?", חייכתי אליו והבטתי עמוקות אל תוך עיניו. הוא גדול ממני ביותר משני עשורים, אבל איכשהו ידעתי שבאדם כזה קלה הדרך להתאהבות. “אני סמי", הושיט לי את ידו. “אנחנו מכירים?", לא קלטתי תחילה. “סמי שלום שטרית, זה המשורר!", הפציע שמעון. ניסיתי לכבוש את בושתי, הרגשתי איך הדם אוזל מפניי. “אתה לא עיוור?", הופתעתי.
“את מתבלבלת, העיוור זה ארז ביטון".
שתקתי. “זה מה שקורה כשמפלרטטים עם המורה לספרות במקום להקשיב בשיעור", מלמלתי, ופתאום פרצנו שלושתנו בצחוק, באותו רגע הפכנו לחברים. כותב, כותבת, ואחד שממחיז הכל. מאז ולפעמים, אני שותה עם סמי יין טוב, אנחנו מדברים על חיי האהבה, על מונוטוניות, על יצירה, על עייפות ואפילו סתם, בסופר, על איזו גבינת שמנת טובה יותר. אולי פעם אספר לו שמאז התוודעתי לשיר שלו מתחשק לי להיות פרחה. עולצת, שמחה, אוהבת אדם, שמתחשק לי שחיי יהיו ספוגים באושר, בצחוק, באלכוהול, באהבות, בטיולים ובקערות של קוסקוס. במהלך חייה שינתה אמי את שמה ל"אליה". אני זוכרת אותה עומדת בתור במשרד הפנים ומחכה לפקידה שתמחק את זהותה במחשב ותיתן לה חדשה. אמי אמרה שזה בכלל לא קשור לעניין הזנות, פשוט איזה רב אמר לה ש"מרגלית" מתחיל באותיות “מר" ואולי בגלל זה מעט רע לה בחיים. “את תראי שכשאשנה לאליה, יחול שינוי", אני לא יודעת אם האמינה בזה באמת או לא, אבל שתקתי, היא שינתה את השם והלכנו לשתות קפה.
בדרך פגש אותה מישהו מהעבר. “מרגו!", אמר, “היית ונשארת יפה". היא החליפה איתו כמה מילים, הביטה בי ואמרה “אין, אני תמיד אהיה מרגו, מה רע בזה בעצם?", והבטיחה שתשוב למשרד הפנים לשנות בחזרה.
בלילה, במיטתי, חשבתי שגם שמי “מרסל" מתחיל ב"מר" אבל אלוהים, אם קשיי הפעוטים והזניחים הם המר שנותנים לי החיים, אז שיישאר כך לנצח. ואם יום אחד אחליט לשחק קצת בשמי, אוסיף את השם “פרחה". מרסל־פרחה־מוסרי־הרמן. אמרו לי, היש קיבוץ גלויות גדול יותר מזה?
שבת שלום.