בשנתיים האחרונות תיארתי כאן פעמים רבות את המגעים הסבוכים בין עזה לירושלים. כתבתי שבין יחיא סנוואר לבנימין נתניהו, על אף שהם אויבים, נרקמת מערכת יחסים. אולי אינם עושים זאת במודע, ואומנם דרך מתווכים, אבל השניים הללו בהחלט מחזקים את הקשר. עם הנוקשות המתבקשת, תחת ערפל של שנאה, ולעתים תוך שימוש בכוח הדדי. כזוג נשוי שאינו יכול להיפרד, אבל מתקוטט קצת לפעמים. 
 
אין זה סוד כי בעוד אבו מאזן רוצה לראות את נתניהו אזרח פרטי, סנוואר מייחל להמשך כהונתו. לא מאהבה אלא מתוך פרגמטיות, ואף על פי שנתניהו שלח את מטוסיו להחריב מטות חמאס לעשרותיהם בשנתיים האחרונות. הג'יהאד האסלאמי ניסה לסכסך בין השניים, ויחד הם קיפדו את ראשו. וכי מה ראינו בשבוע שעבר בעזה? בין כל השאר, גם תיאום ביטחוני בין ישראל לחמאס נגד צד שלישי. 
 
סנוואר נטש מזמן את החלום לראות בקריסת ישראל. הוא יודע ששלטון חמאס עלול להתמוטט הרבה קודם אם לא ימלט אותו מהסגר. שעון החול אוזל, ולכן הוא חותר להסדר. מאחר שישראל מהססת, הוא נוקט אמצעי כפייה. בחזונו, ישראל תסיר את הסגר, בתמורה תקבל ביטחון, ומאותו רגע תיסלל הדרך ליחסי שכנות תקינים עמה. לא שלום היסטורי ולא אהבה לוהטת, אלא שכנות עניינית. בדומה לאנואר סאדאת, שהציע שלום תמורת נסיגה מסיני, ומשלא קיבל אותו, כפה אותו בכוח. סנואר אינו מתעב את ישראל כמו שהוא מתעב את מציאות חייו איתה. והוא יודע כי אם תוכניתו תצליח והסגר יוסר, תבוא על עזה צמיחה. 
 

ממשלת ישראל חוששת, מסיבות פוליטיות וביטחוניות, להסיר את הסגר ביום אחד. לכן היא מסירה אותו לאט ובהדרגה. כל יום משילה עוד בגד ועוד אחד, עד שתתפשט מאיסוריה. עוד קצת מלט, עוד חשמל, עוד אישורי יציאה לסוחרים. הנה כאן בית חולים חדש, ושם מתקן התפלה. כמו צרכן שמשלם וקונה מוצר בתשלומים, כך עזה. הרחק מהכותרות, ולשיעורין, היא מקבלת מאיתנו את חייה בחזרה. 
 
אצל עבאס בסלון
 
שישה הסתופפו בתוך המיניבוס שעשה את דרכו ביום שלישי בערב מתל אביב לרמאללה. במתחם הנשיאות (המוקטעה) חיכה להם בחור צעיר בן 84 העונה לשם מחמוד עבאס (אבו מאזן), ואירח אותם בלשכתו. בשישה היו אלמנתו ובני משפחתו של החוקר והסופר ד"ר שמעון בלס, שנפטר לפני חודשיים בגיל 89. שבוע לפניהם התארחו במוקטעה, במתכונת דומה, שאריו של הסופר יצחק בר־משה. שניהם יהודים שכתבו ערבית. 
 
במשך שעה וחצי ישב אבו מאזן עם בני משפחת בלס, ואיתם עבדכם הנאמן, שמע מפיהם על יקירם והעלה באוזניהם זיכרונות. זה היה מפגש מסוג "אצל מחמוד עבאס בסלון", במובן המשוחרר של המילה. הוא לגם בנחת מן התה שהוגש לו ודיבר בשבחו של אביהם, אף שלא הכירו אישית. "יש לי הרבה מכרים מזרחיים, או כמו שקוראים להם, ספרדים". את שתי המילים הללו ביטא בעברית. הוא הפליג בשבחם של יוצאי ערב בישראל. הם נושאי בשורה, אמר, כאלה העשויים לשמש גשר לשלום עם הפלסטינים. "גם אשכנזים אני מחבב", אמר לאורחיו וצחקק, שמא יתפסו אותו באפליה. 
 
שמעון בלס היה הראשון שטבע את המונח "יהודי ערבי". הוא ראה את עצמו כזה וגם כזה, ולא התבייש לומר זאת בפומבי, במדינה שפעלה למחוק את זהותם השורשית של בניה. בבגדד היה חבר בתנועה הקומוניסטית, והמשיך בכך אחרי שעלה לישראל. עלבון לומר שהיה רק קומוניסט. הוא היה סופר, הומניסט, היסטוריון, רומנטיקן של שפה, פולמוסאי, קולמוסאי, חוקר, מורה, ובטח הוא ראוי לכמה תארים נוספים. במהלך חייו אף פרסם ספר ילדים, שעותק ממנו הגישו יקיריו לאבו מאזן. בתקופת הממשל הצבאי ביקשה ישראל לחקירה דמויות בולטות מקרב ערביי ישראל. רבים מהם סירבו וברחו מאימת החוק. בתו נוגה סיפרה בדרך לרמאללה, שהיא זוכרת כילדה כי בביתם הסתתרו הסופר אמיל חביבי והסופר והעיתונאי סליבא חמיס, אביו של ג'וליאנו מר. 
 
אבו מאזן שמע בעניין ובנחת כל מה שהיה לבני המשפחה לספר. לרגע לא נתפס לעייפות או לקוצר רוח. הוא צלול וערני, שולט בעניינים וניחן בזיכרון איתן. הוא סיפר כי בצפת, עיר הולדתו, היה לאביו חבר יהודי קרוב. לפני 15 שנה חזר לבקר בצפת, ומצא את בנו של אותו יהודי. "אין לנו דבר נגד יהדות או יהודים", הוסיף. "ואין לנו דבר נגד מדינת ישראל. אנחנו רוצים מדינה עצמאית שתחיה לצד ישראל. ההתנגדות שלנו היא כלפי הכיבוש". 
 
אין זו הפעם הראשונה שבה ראיתי את ראש הרשות בנסיבות כאלה. הוא מרבה לארח בלשכתו ישראלים. עיתונאים, אנשי עסקים, סטודנטים, פעילים פוליטיים ועמך ישראל. יש לו צוות מיוחד למגע עם החברה הישראלית, שדואג להפיק את הביקורים הללו, ומאז החל לפעול לפני שבע שנים, התארחו במוקטעה עשרות אלפי ישראלים. אבו מאזן גאה בכך ונותן לזה פרסום. השבוע התפאר בפנינו בהיכרותו עם הזמר זיו יחזקאל, יהודי חובש כיפה שמיטיב לשיר פיוטים ושירה ערבית קלאסית. יש בכל זה מעשה של חתרנות, כמעט אפילו סאטירה. הרי מדינות ערב מחרימות את ישראל משום שאינה מעניקה לפלסטינים עצמאות. והנה, נשיאם החוקי מארח אלפים מהם בלשכתו.  
 
ביקורי תנחומים
 
לפני כשלוש שנים, באחד הביקורים במוקטעה של יהודים יוצאי בבל, הגיע לשיר בפניו הזמר היהודי־עיראקי סברי עשור. במשך כחצי שעה הוא ניצב בסלון האירוח רחב הידיים, והפליא בשירה ערבית. עבד אלווהאב, פריד אלאטרש, נאזם רזאלי. היו אלה דקות נדירות. הסלון הנשיאותי, שביומיום מאכלס ראשי מדינות ומנהיגים לשיחות חמורות סבר, הפך באופן חד־פעמי לארמון אלף לילה ולילה. לא היו מאושרים משניהם. עשור, שנולד בבגדד, ועבאס, שנולד בצפת, חזרו יחד לבית אבא.    
 
מאז אותו ערב הרבו הדאגות לכרסם בלבו של אבו מאזן. דונלד טראמפ קיצץ דרמטית בתמיכה האמריקאית. המצרים רחקו ממנו והתקרבו לחמאס, קשיי בריאות איימו על חייו, ובנושא המדיני לא נרשמה התקדמות. הבעיה הפלסטינית איבדה עוד ועוד מקסמה, וכבר איננה הפצע המדמם של העולם הערבי, כפי שכונתה תמיד. ביום שלישי הוא התלונן בפנינו כי לא זכה להיוועד עם נתניהו כבר תשע שנים. הצעתי לו 20 פעמים להיפגש, ללא הצלחה, אמר. נתניהו לא מסתיר כי אינו רואה בו פרטנר. 
 
באין שלום עם הממשלה הישראלית, אמר הראיס בלבו, נעשה שלום עם החברה הישראלית. וכך נולד מפעל הביקורים. המשלחות הרבות של ישראלים שעולות ללשכתו משמשות עבורו ניחומים. הוא רואה בהן ישראלים שוחרי שלום, ובטוח שאינם מעטים. הוא עושה אצלם נפשות לתורתו, רעיון שתי המדינות בגבולות 67', והם מוצאים בו פרטנר מבוזבז. לפעמים, כמו במקרה של סברי עשור, הוא בא לחפש ניחומים, ומוצא מלוכה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל