מה שקורה בליכוד עוד יירשם כנקודת ציון בתולדות התנועה. הכוונה היא לא רק לנושא המתבקש לפרשנות - המצב שנוצר אחרי שיו"ר התנועה שהוא ראש ממשלת ישראל, נכשל פעמיים בניסיון להרכיב קואליציה ועומד כעת בפני האפשרות של הובלת המערכת הפוליטית לסבב בחירות נוסף. התמונה הפוליטית שלא הייתה כמותה מורכבת גם מהפן המשפטי.
החל מיום חמישי האחרון זו לא הערכה אלא עובדה מוגמרת - יו"ר הליכוד שהוא ראש הממשלה, נמצא תחת כתב אישום פלילי שכולל גם סעיף " שוחד" ומאוד יתכן שיועץ המשפטי לממשלה בקרוב יקבע תקדים משפטי ופוליטי כאשר יחווה את דעתו בשאלה האם במצב הנוכחי יכול נתניהו להתמודד שוב בבחירות, אם וכאשר תתקיימנה.
אך יש עוד פן, עוד צד במצב הפוליטי יוצא הדופן. אחרי דממה של שנים, אחרי תקופה ארוכה בה את המצב בליכוד אפשר היה לתאר במילים של לואי ה-14 (עם תיקון קטן) - "המפלגה זה אני" , קם אדם והכריז: "אני מוכן". הליכודניקים הוותיקים כבר התרגלו לדבר על זה בשקט. על הזמנים בהם תנועת הליכוד התאפיינה במחנות, בקבוצות שונות תחת קורת גג אחת ששמה "הליכוד". מאז שבנימין נתניהו חזר לראשות הליכוד וכבש את ראשות ממשלה, הכיוון בתוך התנועה הפך להיות חד סטרי. או שאתה עם נתניהו, או שאתה out.
המתחרים התאדו עם הזמן, היו"ר הפך ל-Bibi king. לכאורה זה היה המהלך הכי הגיוני. להתאחד סביב מנהיג מוכשר, מבריק, מוצלח שפעם אחר פעם מביא את תנועתו לשלטון ואת חבריו למשרדי הממשלה ולכנסת. כן ולא. זה היה טוב לליכוד וזה היה רע לליכוד. טוב כי הליכוד הפך לחזק הרבה יותר. רע כי הליכוד נהיה דמוקרטי הרבה פחות. תחרות פוליטית בריאה למפלגה דמוקרטית. הצעד האמיץ של סער הוא הצעד הדמוקרטי המתבקש.
עם זאת, הוא גם אתגר שלא ברור אם הליכוד יעמוד בו. בתקופת בין השמשות שהליכוד כרגע נמצא בה, תמיד קיימות שתי אפשרויות: או שהתחרות תתרום להבראה ולקידום - או שמא היא תביא לפירוק ולהתפלגות. ימים יגידו.