"יש מעצמה שחרתה על דגלה להשמיד אותנו והיא מנסה לירות טילים מדויקים נגדנו מאיראן, עיראק, סוריה, לבנון ועזה. צריך להילחם בהם - אני נלחם בהם, לפעמים לבד בעולם. המלחמה הזאת תקבע אם נחיה או נמות".
השבוע הזה היה עמוס במיוחד בהצהרות ביטחוניות מפוצצות, כעומק התסבוכת הפוליטית־משפטית והבחירות המתקרבות. השימוש בהצהרות "האיראנים כבר כאן, על הגדרות" רק הולך וגובר - בדחיפות, בצליל, בבחירת המילים ובתחושת החירום הלאומית המיידית. אלה ההבדלים המרכזיים בהצהרות של ראש הממשלה נתניהו היום לעומת הצהרות שקולות ומאופקות הרבה יותר בעבר. איומים אכן קיימים, והם אף מתגברים, אבל תמונת המצב המאיימת והמופרזת שמציג לאחרונה נתניהו לאזרחי המדינה רחוקה מרחק גדול מתמונת המצב הביטחונית המאופקת בהרבה המוצגת בחדרי הדיונים של המטה הכללי, גם מול הדרג המדיני.
את המאבק מול האיראנים בתוכניתם להשגת נשק גרעיני, ובשנים האחרונות גם נגד התבססותם בסוריה ובמקומות נוספים באזור, נתניהו שם בצדק בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל. נתניהו ראוי בצדק לקרדיט רב על הישגים חשובים בתחום המדיני במאבק מול הגרעין, ועל המדיניות שסיפקה לצה"ל גבולות גזרה רחבים, במאבק שרחוק מסיום, בניסיון למנוע התבססות איראנית באזורנו.
לא פעם חזרנו בטור זה על העמדה כי נתניהו פועל ממניעים פרגמטיים בהפעלת הכוח הצבאי ובשיקולים ביטחוניים. הוא עושה זאת בשיקול דעת, איפוק וענייניות, בלי לערב פוליטיקה. גם בימים שבהם המערכת הפוליטית סוערת, באופן כללי הקו הזה נשמר. נכון, מינופים לצרכים פוליטיים של הישגים ביטחוניים תמיד היו אצלו, כמו אצל אחרים, והיו גם חריגות בתחום העמימות לצורך מינוף הישגים, אבל בשורה התחתונה - הקו הענייני נשמר.
גם היום אין במערכת הביטחון טענה שלפיה נתניהו מקבל החלטות משיקולים זרים, אבל גם להצהרות יש משמעות, והן יוצרות מציאות. האמת היא שמלחמה שבה נחיה או נמות אינה קרובה למציאות הנוכחית - ואין סיבה לנופף בה כדי להעצים את פחדי האזרחים. זה צורם במיוחד בהתחשב בעובדה שבכל הזירות שאותן נתניהו מונה כאיום מיידי, היכולת של צה"ל חזקה בהרבה ובכלל אינה ניתנת להשוואה.
בעולמות שבהם במקביל לעימות בין מדינות אויב מתנהלת מערכה גם על התודעה, זיכה השבוע נתניהו את איראן בתואר "מעצמה". באיראן, בהתייחסות לישראל, זה כנראה לא יקרה. זאת הייתה אמירה לא נחוצה, לצד הצגת תמונת איומים מוגזמת. להצהרות כאלה אין כל תפקיד אסטרטגי חשוב, והן רק משרות תחושת לחץ מיותרת של עימות גדול ההולך ומתקרב.
הקלות במקום היתקלויות
גם בדרום, רמת ההצהרות הייתה רחוקה השבוע מהמציאות. צה"ל לא מינף את התקיפות ברצועה בתגובה לירי שתי הרקטות לעבר שדרות ושער הנגב, לא טען שהתגובה הייתה חריפה במיוחד ושמר על קו דוברותי צנוע ומאופק. מנגד, גורמים בסביבת שר הביטחון אמרו בבוקר שלאחר תקיפת חיל האוויר כי "שר הביטחון הנחה לבצע תקיפה משמעותית על מטרות איכות של ארגון הטרור חמאס". הודעה זו, לצד הציטוט של דברי השר עצמו שהופץ לתקשורת מלשכתו, שלפיו "דין טיל שלא פגע כטיל שפגע. מי שיורה - חוטף", כבר הספיקה (לפחות בחלק מאמצעי התקשורת אצלנו) להפוך לדיווח שמעיד על כך שתקיפת חיל האוויר הייתה שונה ומשמעותית. אבל האמת רחוקה מכך שנות אור. התקיפה השבוע הייתה מדודה ומאופקת, ומספר המטרות לא היה שונה ממקרים קודמים.
בצה"ל מזהים את התקופה הקרובה ברצועה כהזדמנות להתייצבות ביטחונית. זאת, לצד הערכה סבירה שיהיה מי שינסה בעזה להדליק שוב את השטח, ושירי רקטות הוא תרחיש סביר ביותר. מי שעומדים ככל הנראה מאחורי הירי האחרון מהרצועה הם מחבלים מהג'יהאד האסלאמי שמעוניינים לנקום את החיסול של בהא אל־עטא ובדרך גם להתריס נגד חמאס, שנכון לזמן כתיבת שורות אלה ביטל בפעם השלישית ברציפות את הפרות הסדר על הגדר ביום שישי. בצה"ל גם מזהים פעולות שעושה חמאס בשטח בניסיון לעצור ירי רקטות. אין כאן כמובן עניין של אהבת ציון אלא אינטרסים פנימיים, בניסיון לשפר את המצב הכלכלי הקשה בתוך הרצועה.
בפיקוד הדרום רואים בתוצאות סבב ההסלמה האחרון מנוף אפשרי לייצוב המצב. את החלטת חמאס שלא להצטרף ולהילחם לצד הג'יהאד האסלאמי רואים בצבא כהחלטה משמעותית, אבל מוקדם לקבוע שהיא תוביל לפריצת דרך. עדיין קשה לראות באופק שינוי משמעותי בעזה, וכמו שראינו השבוע, במהירות רבה עשויה להתרחש הסלמה נוספת.
במערכת הביטחון תומכים בהרחבת ההקלות האזרחיות על הרצועה - אם יישמר השקט. מי שעשוי להפתיע ולתמוך בעמדה זו הוא דווקא בנט. רחוק מהזיכרון, לפני שהחלו תהלוכות השיבה, מערכת הביטחון לחצה על הדרג המדיני לפעול לשיפור המצב הכלכלי ברצועה. זה קרה עוד לפני שחמאס החליט לסחוט את ישראל, על הגדר, בטרור האש ובלוני הנפץ, ומיד לאחר מכן בחידוש ירי הרקטות. בנט תמך בעמדה של מערכת הביטחון, שבסופו של דבר לא התקבלה. אם יישמר השקט מהרצועה, הוא עשוי לתמוך בעמדה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, אבל כמובן שלשיקול הפוליטי ערב הבחירות הבאות יהיה תפקיד מכריע. יוזמות כלכליות משמעותיות אומנם נמצאות על שולחן הדיונים, אבל הקשב של הדרג המדיני בתקופה פוליטית כל כך סוערת נמוך מאוד, ואינטרסים קצרי טווח מכתיבים את סדרי העדיפויות המובילים.
קדימה, התמסמס
ולצד המדיניות ויחסי הכוחות בצמרת הביטחון, יש גם מה שקורה למטה, בשטח. השבוע פרסמנו ב"מעריב" מסמך נוקב ויוצא דופן בחריפותו של קצין לוחם מצטיין, רב־סרן עידו פיוטרקובסקי, מפקד קורס קציני שריון לשעבר, שמבקר בחריפות את התרבות הארגונית ביחידות השדה, שמובילה לדבריו לבינוניות. לטענתו, יש עומס משימות על המפקדים ללא קביעת סדרי עדיפויות בשגרה, באימונים ובפעילות המבצעית.
במסמך, שבו הוא מסביר את החלטתו לפרוש מצה"ל, מספר פיוטרקובסקי איך הוא ומפקדים ולוחמים נוספים המציאו שיטת פעולה: "נעשה הכל, אבל בתמרון, במסמוס, ברגע האחרון - ורק כשיסתכלו. נלך בין הטיפות ונירטב רק מעט. הבחירה בכמות, בהכל, ביסודות מקרטון ולא מבטון, היא שורש החטא. היא המפתח שניתן בידי קציני צה"ל לדלת של אולם הבינוניות והמסמוס, דרך מסדרון הכמעט והצ'יקמוק".
את המסמך הזה אפשר לכאורה לבטל בקלות, בטענה שמדובר בקצין צעיר יחסית שאינו רואה את התמונה המלאה, אבל מעבר לכך שמדובר במסמך רציני, ענייני ואמיץ, העובדה שהוא הפך לשיחת היום בצבא בקרב קצינים רבים בדרג הביניים, שחשים הזדהות עם הדברים, צריכה להדליק נורות אזהרה אצל בכירי צה"ל על האופן שבו נתפס השירות דרך עיניהם של קצינים זוטרים יותר.