שלטון הימין בסכנה: לקראת הפגנת התמיכה בראש הממשלה ביום שלישי השבוע התאמץ נתניהו לגייס את תומכיו. להציג אותו בהפגנה לא כנאשם אלא כקורבן הרדיפה של המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש. גם אם תחושת הרדיפה אותנטית והוא בטוח שלא עבר שום עבירה, וגם אם "חיפשו" אותו במקומות שלא חיפשו אחרים - גיוס המוני התומכים נכשל. גם אם רבים ממצביעי הימין השתכנעו שנתניהו הוא קורבן רדיפה שמאלנית - רק מעטים מהם זיהו קשר בין הטענה שהושבתו על ספסל הנאשמים היא בגדר הפיכה שלטונית לבין יכולתה של ההפגנה לבלום את השתלטות רשות אכיפת החוק על נבחרי הציבור.
 
הרי ראינו מאות אלפים שהיו ב"מחאה החברתית" שלא שינו דבר. ומאות אלפים הפגינו נגד ההתנתקות ולא מנעו אפילו הרס בית אחד או גירוש ילד אחד. אז הפגנה נגד היועמ"ש? נגד הפרקליטות והמשטרה? איך הם יבטלו את כתבי האישום? תומכי הימין אולי תהו בינם לבין עצמם - אם מנדלבליט התגלה כחפרפרת שמאלנית ושי ניצן כסוכן הקרן החדשה, מדוע נתניהו אינו מפטר אותם? כזכור - הוא ראש הממשלה. לא מפגין או טוקבקיסט.
 
חולאי המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש אינם חדשים. הם גלויים וידועים כבר שנים רבות. לא נולדו עם חקירות נתניהו. לפני שבוע התפרסם במוסף "מעריב" ראיון מקיף עם פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים בממשלת אולמרט, שמנה אחד לאחד את תחלואי המערכת, את תפירת התיקים, היעדר בקרה וביקורת יעילים. בהפגנה ברחבת המוזיאון נשמעה הססמה "שלטון החוק אינו מעל החוק". זה נכון. אבל מי שיכול לרפא את המחלות הללו אינם המפגינים אלא ראש הממשלה.
 

ואולי היו בין אנשי הימין שנקראו לעזרה ולא התייצבו מי שזכרו כי כאשר הם זעקו לעזרה נתניהו הצביע נגדם, ובעד ההתנתקות. אולי גם זכרו שלא בנה כמעט ביו"ש. או בירושלים. שלא הרס את חאן אל־אחמר. שהקפיד לשכוח את כל התחייבויות הבחירות שלו למחנה הלאומי. אולי נמאס להם להיות מוזעקים לעזרה בססמה "הימין בסכנה" כשאינם מצליחים לזהות בנתניהו מנהיג ימין אמיתי. אולי גם זכרו שנתניהו, הזועק היום נגד רשויות החוק - נתניהו זה ממש היה מי שבלם את הרפורמות לתיקון המערכת: לשינוי שיטת בחירת השופטים, לפסקת ההתגברות בכל מקרה שבג"ץ מבטל חוקים של הכנסת, להפרדת תפקידי היועמ"ש ופרקליט המדינה, ורק כשהמערכות המעוותות הללו פנו נגדו - נזכר שצריך להילחם בהן.
 
רק מעטים ממחנה הימין, 6,000 על פי רוב הדיווחים, באו להפגין. המתנחלים ידעו בעבר להביא מאות אלפים. הפעם הם נשארו בבית. גם שרי הממשלה נעדרו (למעט המצטיינת הקבועה מירי רגב, שלא יכלה להחמיץ הזדמנות ללחך פנכה). מבין הח"כים של הליכוד רק מיקי זוהר הגיע, ולכן אולי יזכה בקרוב להתמנות לשר כפרס על הצטיינותו. רוב האחרים העדיפו לחגוג עם יוצאי אתיופיה את הסיגד או להגיע סוף־סוף לבת הדודה מעקרון שכבר שנים מתחננת שיקפצו לביקור כי הבן שלה עושה עבודה באזרחות וחייב לראיין ח"כ.

בנימין נתניהו. צילום: קובי גדעון, לע"מ

 
בין הנעדרים היו ודאי כאלו שלא רצו להשתתף במאבק כיכרות נגד רשויות החוק. אבי דיכטר, שהתמנה לאחרונה לסגן שר הביטחון - ודאי סבור שהיה ראוי ליותר מזה - אמר מפורשות: "לא ראוי שנבחרי ציבור ישתלחו אישית בראשי מערכות אכיפת החוק. גם אם יש במערכות הללו ליקויים שראוי להתריע עליהם". ואולי היו בין השרים וחברי הכנסת של מחנה הימין גם כאלה שכבר הבינו שנתניהו גמור, ואין כבר טעם להצטיין עבורו במאבק חסר טעם.
 
אם נתניהו לא היה מתאמץ כל כך לגייס מפגינים - אולי הכישלון לא היה צורב כל כך. אחרי הכישלונות החוזרים ונשנים להרכיב ממשלה זהו כישלון נוסף, בתוך המחנה שלו. הכתובות על הקיר מתרבות והולכות - אך הוא אינו קורא אותן.
 
קרב נסיגה והשהיה

כמה מחבריי הטובים במחנה הימין ניסו לגייס את המתנחלים: "ארץ ישראל בסכנה!", "שלטון הימין בסכנה!", הם כתבו ברבבות מסרונים, וקראו לבוא להפגנה. והם צודקים. באבחנה. רק הטיפול שהציעו שגוי. כי זו הייתה הפגנה בעד שלטון נתניהו. לא בעד ארץ ישראל. לא בעד שלטון הימין. יתרה מזאת: "הטיפול" שהציעו - לבוא להפגנה - עלול להזיק.
 
בפנייתם ניסו להסביר שלא הפכו לתומכי נתניהו. שלא שכחו את חסרונותיו וחולשותיו. את ההקפאה, את ההבטחות שלא קוימו. אבל טענו ש"לא נתניהו אישית עומד על הפרק, מחנה הימין צריך להיאבק נגד השיטה שבאה לפגוע בראש הממשלה כדי להוריד מהשלטון מנהיגי ימין שנבחרו על ידי רוב העם". ושבו והדגישו שאין הם באים להפגנה למען "ביבי האיש" אלא עבור כל מנהיג ימני שיטורפד משפטית אם ינסה להילחם על ארץ ישראל. אולי שכחו שאותה מערכת מעוותת ידעה להוריד ברגע האחרון, ממש לפני אסון - גם את אולמרט. 
 
הקריאה "שלטון הימין בסכנה" היא בגדר אבחנה נכונה. אבל מחנה הימין בסכנה לא אם נתניהו ייאלץ לרדת מכיסאו, אלא אם מחנה הימין ידבק בו עד כלות, גם בצניחה החופשית אל התהום. המסר למנהיגי הימין העתידיים צריך להיות - תזכו לאמון שלנו, לתמיכה בקלפיות ובכיכרות רק אם תקיימו את הבטחות הבחירות שלכם. אם תחילו את החוק הישראלי ביו"ש. אם תבנו. או כפי שאמר פעם נתניהו: "ייתנו - יקבלו".
 
נכון, השמאל מנסה להפיל את נתניהו כדי לפגוע במחנה הימין. אבל הימין חייב להבין כי השמאל יצליח להגיע לשלטון אם הימין ידבק בנתניהו ולא ימהר להציג מנהיג חלופי. כי אף שחזקת החפות עומדת לנתניהו - להתפטרות שרון ואולמרט בגלל שחיתות קראנו הרבה לפני שנחרץ משפטם. והיום די במתנות שנתניהו קיבל בשפע ("תיק 1000") והודה בכך בטענה ש"מותר לקבל מתנות מחברים" - די בהן כדי שלא יוכל להמשיך להיות ראש ממשלה, ודבקות במנהיג כזה אינה רק פגם מוסרי, היא טעות פוליטית קשה. 
 
גורלו הפוליטי של נתניהו נחרץ. הוא מנהל "קרב נסיגה והשהיה" רק כדי להרוויח זמן. אבל בקרב כזה יש טעם אם הזמן דרוש לגיוס והתארגנות גיסות המילואים. אבל לנתניהו כבר אין גייסות כאלה. הוא מוכן להשאיר אחריו אדמה חרוכה. שלטון הימין מעניין אותו כקליפת השום. אילו ניצחון המחנה הלאומי היה חשוב לו - היה מפנה את כיסאו לאחר הליך מסודר של בחירת מנהיג חדש בליכוד. כך נהג מנחם בגין כש"לא היה יכול עוד". הוא פרש לביתו אבל השהה את הגשת מכתב התפטרותו לנשיא עד ששמיר נבחר. ולפיכך נתניהו נלחם באמת על גורלו האישי, ואני חושש שהמאבק הזה כבר אינו רציונלי. אין להבין באמת מה הוא מרוויח מעוד כמה חודשי שלטון.
 
ניתן להבין את החשש הגדול בקרב מצביעי הליכוד מהיום שבו נתניהו יירד מכיסאו. בתחומים אחדים (כלכלה, יחסי חוץ) הוא הגיע להישגים חשובים. והרציפות השלטונית שלו העניקה תחושת יציבות. אבל לכל מנהיג מגיעה שעת חילופי המשמרות. ולא אלמן ישראל. הצל שמטיל נתניהו סביבו מנע צמיחת יורשים בולטים. צריך רק לוודא שנפילתו לא תפיל עמה את המחנה הלאומי. זה בידינו.