השמש עוד לא עלתה, ובן זוגי כבר אחרי טיול בשכונה עם הכלב, הוא סוגר את דלת חדר השינה שלנו באטיות כדי שלא להעיר אותי חלילה, ונכנס להתקלח. זו תמיד אותה הרוטינה: מקלחת, מגב שאוסף את המים, והליכה מהירה אל חדר הארונות. שם אני שומעת את מדי העבודה שלו נסגרים ונשרכים ואת הפשפוש בכלי העבודה שלו בהתאם לצרכיו היומיים. יש לו מוסר עבודה שגורם לי להתקנא בו.
בהתחלה, כהרגלי, לקחתי את זה לכיוון הרע. לא הבנתי למה הוא צריך לעבוד בשישי בבוקר, הוא אמור להלך איתי בין הדוכנים של נחלת בנימין או סתם לעזור לי בקניות הביתה. אחר כך, כשאמר שיחזור בשלוש בצהריים ושב בחמש, ערכתי סצינות חשדנות, וכשאלו התבררו כשטות גמורה, זעמתי על שעות העבודה הארוכות שלו. כשהגיע 10 בחודש והביט מאוכזב בתלוש המשכורת שלו ואחר כך בי בלי להוציא מילה, שתקתי. נורה אדומה בגודל כדור הארץ הבהבה לי שהאגואיזם שלי חוצה את גבול הטעם הטוב.
מאז זרמו הרבה מים בנהר, למדתי לשחרר, לתת לו לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב - ליצור בידיים. החל מהזריעה באדמה עד קטיף הפירות, דרך בניית בית, צביעתו, התקנתו והפיכתו לארמון של ממש. כל כך הרבה שנים עבד כשכיר, נתון לבוסים עם ביטחון עצמי רב יותר משלו ומנת משכל קטנה בהרבה יותר. מה לעשות? אנחנו מדינה כזו, שזה שמדבר מהר וחזק יותר, מנצח. והוא, אהובי, נחבא אל הכלים, מעולם לא ידע להפוך שולחנות, מקסימום התקין עליהם חיפוי זכוכית וצייר עליהם דוגמאות יפות.
בחברה הקודמת שבה עבד ראיתי איך מעריכים אותו בצד אחד ומשתלחים בו בצד האחר, איך בכל פעם שרצה להגדיל ראש דאגו המנהל שמעליו והמנהל של המנהל שמעליו, שבמקרה הוא גם בן דודו מדרגה שנייה, לחבור יחד ולהכניעו באלגנטיות. פעם אחת הדפסתי לו את כל מכתבי ההערכה שקיבל מלקוחות שעמם עבד, הוא איחד בהתרגשות הכל לקלסר, צירף לזה את הסמכותיו המקצועיות הרבות וניגש עם זה למנהל. "אני לא רוצה העלאה בשכר", אמר לו, "רק תגדיר אותי כמנהל. גם אל תשים אנשים מתחתיי, אני רק רוצה לקבל את ההגדרה".
המנהל גיחך, עשה עצמו מעיין בקלסר, עלעל במהירות בין דפיו ופסק: "אבל אתה גם ככה מנהל, למי משנה הגדרת התפקיד?".
"לי", השיב בן זוגי. "אני מצטער, זה עניין של תקנים", קבע המנהל, ושבועיים אחר כך הניח בידו מכתב לשימוע, עד היום אין לי מושג על מה. שבועיים ישב בבית מחוסר עבודה, לא מגולח, פניו עצובות ונחמתו היחידה היא מנש הכלב שלנו, שליקק את פניו כדי לרומם את רוחו. "אני לא מסוגל לשבת בבית", אמר לי. עמדתי מולו חסרת אונים, "אז בוא נחפש לך עבודה". לקחתי על עצמי את האחריות, נסעתי אל הקניון ורכשתי לו כמה חולצות כפתורים, כתבנו קורות חיים בעברית, באנגלית ובכל שפה שתתאר את מנהל התחזוקה הטוב ביותר שפגשתם בצורה בהירה ומדויקת.
כך ישב ימים ושלח את קורות החיים שלו, כמה חברות גדולות אף חזרו אליו וזימנו אותו לפגישה. אני זוכרת בקרים שבהם גיהצתי לו חולצות כפתורים והבטתי בו מתגנדר מול הראי, כמו חיות שנכנסה בו פתאום. "תשחק אותה, אה?", שאלתי. "אני מקווה", הצטנע ויצא. לחלק מהחברות הללו התקבל, אבל במעמד המשכורת הציעו תנאים מעליבים שלא אלכלך את הדף בהם. כך נקף לו חודש ועוד אחד, ובחודש הזה כבר לא היה מסוגל עוד. פתאום בנה לי ארון נעליים מעץ מלא, ניגר, שייף, צבע, קיבע. אחר כך צבע את כל הבית. עוד כמה ימים עברו ועלה לקומה השלישית, אל הלום הקרב שעליו סיפרתי לכם בעבר שמתגורר היום עם מטפל רומני, והחליף להם מרצפות וברזים באמבטיה. כששאלתי אם שילמו לו, ענה, "הם קנו את החומרים, הכל בסדר", ולא העזתי להתערב. עם זאת, מתוך עצבותו ושעמומו הוא הקים ממלכות קטנות לכל מיני אנשים שטלפנו אליו וידעו כמה חברתי הוא, אמין וטוב לב. "אולי אהיה עצמאי ודי?", אמר לי ערב אחד אחרי שאכלנו. "אני מאחוריך, רק תגיד".
יומיים אחר כך חזר הביתה מחויך. "מתודה!", אמר לי, "מתודה - פתרונות בנייה ושיפוץ", צעק את השם שבחר, "מה דעתך?".
לא עניתי, התיישבתי מול המחשב ופתחתי לו דף פייסבוק, טלפנתי לגרפיקאית שאני מכירה כבר שנים וביקשתי שתעצב לוגו, יומיים אחר כך הגיעו החולצות ועוד שבוע עבר עד שהפתיע אביו וקנה לו מקדחות ומברגות שהיו חסרות לו. כך ישבתי מול המחשב והגבתי לכל אדם שחיפש שיפוץ. חלק לא הבינו למה מרסל מוסרי, אשת המילים והסיפורים, כותבת מספר טלפון מסוים של איזה שיפוצניק בכל סטטוס שני, חשבו שהשתבשה עליי דעתי או שאני מחלטרת מהצד כאשת יחסי ציבור, אבל לא היה אכפת לי, כמעט באובססיה הקדמתי כל בעל חברה אחרת לפני שזה ישים לב וייקח את העבודה.
ערב אחד התיישבתי מול המחשב והחלטתי לשתף את עוקביי באוצר שיש לי בבית ובדרכו החדשה. "זה יהיה קצת מביך", אמר הסוכן שלי. "אבל אני חייבת! הוא חייב להתקדם, אתה לא זוכר שגם אותי אף אחד לא הכיר?".
"עם כאבי הראש שאת עושה לי, אני מתחרט שהכרתי", ענה לי ובזאת קיבלתי את אישורו לפרסם. וכך פרסמתי:
"כל כך הרבה מילים כתבתי על בן זוגי,
האיש איתו אני חולקת טבעת, בית וחיים
והוא, מעולם לא כתב עליי.
למה?
כי הוא אדם של מעש, מוסר עבודה ותכלית.
ובימים אלו, כשאני צופה בו מהצד רוקם את חברת השיפוצים החדשה שפתח, אני נזכרת בימים היפים, הראשונים, בהם אני לקחתי את הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב וניתבתי אותו לקריירה.
(אלו הימים שהצילו את חיי)
גור, אהובי, יודע להפוך חורבה לבית.
להאיר מקומות חשוכים,
לבנות חדרים לילדים שבדרך,
להתקין, לפרק, לרצף לצבוע וליצור.
לו הייתי רודפת כותרות (ולו היה מרשה לי), הפוסט הזה היה על כל מתן בסתר שעשה, על כל מבוגרת שראה בה סבתו ועל כל משפחה דלה שראה בה משפחתו ושיפץ בלי להסכים לתמורה.
יש אנשים שעושים מתוך אהבה,
לא מתוך בצע
ואחד מהם הוא אהובי, גור.
אתם יודעים שאני אף פעם לא מבקשת,
אבל ידי הזהב שלו מבורכות,
ומגיע לו שהן יביאו פרנסה.
אז!
אם שמעתם/תשמעו על מישהו שצריך שיפוץ, רענון או כל דבר שכתוב כאן למטה (אני גרועה בזה) מאזור ירושלים ועד חיפה -
בהתחלה, כהרגלי, לקחתי את זה לכיוון הרע. לא הבנתי למה הוא צריך לעבוד בשישי בבוקר, הוא אמור להלך איתי בין הדוכנים של נחלת בנימין או סתם לעזור לי בקניות הביתה. אחר כך, כשאמר שיחזור בשלוש בצהריים ושב בחמש, ערכתי סצינות חשדנות, וכשאלו התבררו כשטות גמורה, זעמתי על שעות העבודה הארוכות שלו. כשהגיע 10 בחודש והביט מאוכזב בתלוש המשכורת שלו ואחר כך בי בלי להוציא מילה, שתקתי. נורה אדומה בגודל כדור הארץ הבהבה לי שהאגואיזם שלי חוצה את גבול הטעם הטוב.
מאז זרמו הרבה מים בנהר, למדתי לשחרר, לתת לו לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב - ליצור בידיים. החל מהזריעה באדמה עד קטיף הפירות, דרך בניית בית, צביעתו, התקנתו והפיכתו לארמון של ממש. כל כך הרבה שנים עבד כשכיר, נתון לבוסים עם ביטחון עצמי רב יותר משלו ומנת משכל קטנה בהרבה יותר. מה לעשות? אנחנו מדינה כזו, שזה שמדבר מהר וחזק יותר, מנצח. והוא, אהובי, נחבא אל הכלים, מעולם לא ידע להפוך שולחנות, מקסימום התקין עליהם חיפוי זכוכית וצייר עליהם דוגמאות יפות.
בחברה הקודמת שבה עבד ראיתי איך מעריכים אותו בצד אחד ומשתלחים בו בצד האחר, איך בכל פעם שרצה להגדיל ראש דאגו המנהל שמעליו והמנהל של המנהל שמעליו, שבמקרה הוא גם בן דודו מדרגה שנייה, לחבור יחד ולהכניעו באלגנטיות. פעם אחת הדפסתי לו את כל מכתבי ההערכה שקיבל מלקוחות שעמם עבד, הוא איחד בהתרגשות הכל לקלסר, צירף לזה את הסמכותיו המקצועיות הרבות וניגש עם זה למנהל. "אני לא רוצה העלאה בשכר", אמר לו, "רק תגדיר אותי כמנהל. גם אל תשים אנשים מתחתיי, אני רק רוצה לקבל את ההגדרה".
המנהל גיחך, עשה עצמו מעיין בקלסר, עלעל במהירות בין דפיו ופסק: "אבל אתה גם ככה מנהל, למי משנה הגדרת התפקיד?".
"לי", השיב בן זוגי. "אני מצטער, זה עניין של תקנים", קבע המנהל, ושבועיים אחר כך הניח בידו מכתב לשימוע, עד היום אין לי מושג על מה. שבועיים ישב בבית מחוסר עבודה, לא מגולח, פניו עצובות ונחמתו היחידה היא מנש הכלב שלנו, שליקק את פניו כדי לרומם את רוחו. "אני לא מסוגל לשבת בבית", אמר לי. עמדתי מולו חסרת אונים, "אז בוא נחפש לך עבודה". לקחתי על עצמי את האחריות, נסעתי אל הקניון ורכשתי לו כמה חולצות כפתורים, כתבנו קורות חיים בעברית, באנגלית ובכל שפה שתתאר את מנהל התחזוקה הטוב ביותר שפגשתם בצורה בהירה ומדויקת.
כך ישב ימים ושלח את קורות החיים שלו, כמה חברות גדולות אף חזרו אליו וזימנו אותו לפגישה. אני זוכרת בקרים שבהם גיהצתי לו חולצות כפתורים והבטתי בו מתגנדר מול הראי, כמו חיות שנכנסה בו פתאום. "תשחק אותה, אה?", שאלתי. "אני מקווה", הצטנע ויצא. לחלק מהחברות הללו התקבל, אבל במעמד המשכורת הציעו תנאים מעליבים שלא אלכלך את הדף בהם. כך נקף לו חודש ועוד אחד, ובחודש הזה כבר לא היה מסוגל עוד. פתאום בנה לי ארון נעליים מעץ מלא, ניגר, שייף, צבע, קיבע. אחר כך צבע את כל הבית. עוד כמה ימים עברו ועלה לקומה השלישית, אל הלום הקרב שעליו סיפרתי לכם בעבר שמתגורר היום עם מטפל רומני, והחליף להם מרצפות וברזים באמבטיה. כששאלתי אם שילמו לו, ענה, "הם קנו את החומרים, הכל בסדר", ולא העזתי להתערב. עם זאת, מתוך עצבותו ושעמומו הוא הקים ממלכות קטנות לכל מיני אנשים שטלפנו אליו וידעו כמה חברתי הוא, אמין וטוב לב. "אולי אהיה עצמאי ודי?", אמר לי ערב אחד אחרי שאכלנו. "אני מאחוריך, רק תגיד".
יומיים אחר כך חזר הביתה מחויך. "מתודה!", אמר לי, "מתודה - פתרונות בנייה ושיפוץ", צעק את השם שבחר, "מה דעתך?".
לא עניתי, התיישבתי מול המחשב ופתחתי לו דף פייסבוק, טלפנתי לגרפיקאית שאני מכירה כבר שנים וביקשתי שתעצב לוגו, יומיים אחר כך הגיעו החולצות ועוד שבוע עבר עד שהפתיע אביו וקנה לו מקדחות ומברגות שהיו חסרות לו. כך ישבתי מול המחשב והגבתי לכל אדם שחיפש שיפוץ. חלק לא הבינו למה מרסל מוסרי, אשת המילים והסיפורים, כותבת מספר טלפון מסוים של איזה שיפוצניק בכל סטטוס שני, חשבו שהשתבשה עליי דעתי או שאני מחלטרת מהצד כאשת יחסי ציבור, אבל לא היה אכפת לי, כמעט באובססיה הקדמתי כל בעל חברה אחרת לפני שזה ישים לב וייקח את העבודה.
ערב אחד התיישבתי מול המחשב והחלטתי לשתף את עוקביי באוצר שיש לי בבית ובדרכו החדשה. "זה יהיה קצת מביך", אמר הסוכן שלי. "אבל אני חייבת! הוא חייב להתקדם, אתה לא זוכר שגם אותי אף אחד לא הכיר?".
"עם כאבי הראש שאת עושה לי, אני מתחרט שהכרתי", ענה לי ובזאת קיבלתי את אישורו לפרסם. וכך פרסמתי:
"כל כך הרבה מילים כתבתי על בן זוגי,
האיש איתו אני חולקת טבעת, בית וחיים
והוא, מעולם לא כתב עליי.
למה?
כי הוא אדם של מעש, מוסר עבודה ותכלית.
ובימים אלו, כשאני צופה בו מהצד רוקם את חברת השיפוצים החדשה שפתח, אני נזכרת בימים היפים, הראשונים, בהם אני לקחתי את הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב וניתבתי אותו לקריירה.
(אלו הימים שהצילו את חיי)
גור, אהובי, יודע להפוך חורבה לבית.
להאיר מקומות חשוכים,
לבנות חדרים לילדים שבדרך,
להתקין, לפרק, לרצף לצבוע וליצור.
לו הייתי רודפת כותרות (ולו היה מרשה לי), הפוסט הזה היה על כל מתן בסתר שעשה, על כל מבוגרת שראה בה סבתו ועל כל משפחה דלה שראה בה משפחתו ושיפץ בלי להסכים לתמורה.
יש אנשים שעושים מתוך אהבה,
לא מתוך בצע
ואחד מהם הוא אהובי, גור.
אתם יודעים שאני אף פעם לא מבקשת,
אבל ידי הזהב שלו מבורכות,
ומגיע לו שהן יביאו פרנסה.
אז!
אם שמעתם/תשמעו על מישהו שצריך שיפוץ, רענון או כל דבר שכתוב כאן למטה (אני גרועה בזה) מאזור ירושלים ועד חיפה -
אנא הפנו אותו אליו.
נ.ב.
בהתחלה ציינתי שהוא מעולם לא כתב עליי, אבל לפני כמה ימים קיבלתי תיבת תכשיטים מפוארת ובתוכה מריונטה המנגנת את שיר הערש של ילדותי, כן, גור בנה לי אותה.
ממה?
מתיבת סיגרים ישנה, מלאה בממתקים שנתנה לו אישה מבוגרת אחת, בתום שיפוץ אחד, שנתן לה לרגע אחד, להרגיש שהוא נכדה".
כשסיימתי את הפוסט, גור ישב על ידי. "אמא'לה", הוא אמר. "קטן עלינו", חיבקתי אותו והמתנו. תוך דקות מספר עם ישראל, במלוא הדרו, הפיץ את הפוסט הזה לכל עבר, הטלפון לא הפסיק לצלצל (והאמינו לי שאני לא מגזימה) וכבר ארבעה פרויקטים גדולים נסגרו. אהובי חזר אליי, עיניו זוהרות, הוא שולח הצעות מחיר, זורח, אתמול אף קנה לי שמלה, לקח אותי למסעדה וכתב לי מכתב קטן בכתב ידו, וכל המכתב אומר "תודה", אבל לא באמת עשיתי משהו, בסך הכל הייתי אני קלסר תעודות ההערכה שלו, והפעם הקלסר הזה נפל לידי הקוראים שלי. וקוראיי, להבדיל ממנהליו הקודמים, אוהבים מילים, לא סתם עלעול בין דפים וכחכוח בגרון. הם קראו אותו והבינו מה שהבנתי אני מזמן, זה האיש לבנות איתו בית.
נ.ב.
בהתחלה ציינתי שהוא מעולם לא כתב עליי, אבל לפני כמה ימים קיבלתי תיבת תכשיטים מפוארת ובתוכה מריונטה המנגנת את שיר הערש של ילדותי, כן, גור בנה לי אותה.
ממה?
מתיבת סיגרים ישנה, מלאה בממתקים שנתנה לו אישה מבוגרת אחת, בתום שיפוץ אחד, שנתן לה לרגע אחד, להרגיש שהוא נכדה".
כשסיימתי את הפוסט, גור ישב על ידי. "אמא'לה", הוא אמר. "קטן עלינו", חיבקתי אותו והמתנו. תוך דקות מספר עם ישראל, במלוא הדרו, הפיץ את הפוסט הזה לכל עבר, הטלפון לא הפסיק לצלצל (והאמינו לי שאני לא מגזימה) וכבר ארבעה פרויקטים גדולים נסגרו. אהובי חזר אליי, עיניו זוהרות, הוא שולח הצעות מחיר, זורח, אתמול אף קנה לי שמלה, לקח אותי למסעדה וכתב לי מכתב קטן בכתב ידו, וכל המכתב אומר "תודה", אבל לא באמת עשיתי משהו, בסך הכל הייתי אני קלסר תעודות ההערכה שלו, והפעם הקלסר הזה נפל לידי הקוראים שלי. וקוראיי, להבדיל ממנהליו הקודמים, אוהבים מילים, לא סתם עלעול בין דפים וכחכוח בגרון. הם קראו אותו והבינו מה שהבנתי אני מזמן, זה האיש לבנות איתו בית.