באחד השיעורים הראשונים בבית הספר למשחק הייתי צריכה להציג מונולוג מצחיק. "אבל אני לא באמת שמחה", אמרתי למורה, במאי ידוע בתחומו ומי שאמרו עליו שהוא יודע להוציא מהשחקנים והתלמידים את הרגשות שישרתו את הסצינה. הוא היה עושה זאת לעתים בשיטות מפוקפקות, שהיו מהלכות אימים על תלמידי שנה א' המבוהלים, שעד אז היו ניזונים משמועות על המורה שזכה לכינוי "איוון האיום".
נכנסנו לשיעור הראשון שלו בחיל ורעדה, וכמובן עם המון אמביציה ורצון להצליח, בפרט מכיוון שהנ"ל עבד בתעשייה, ואין אמביציוזי כמו שחקן צעיר שרואה בשיעור את הזדמנות חייו שאולי לא תחזור ומתייחס אליו כאל אודישן. "אם את לא שמחה, תזייפי", צרח עליי המורה, שהיה מלא בחשיבות עצמית וכל מה שהצליח להבחין בו היה ההילה של עצמו פרושה לפניו כמו שטיח מלכותי.
אחרי שסיים לשטוח את משנתו המלומדת והאלימה מולי ובפני כל הכיתה, ואחרי שהסביר ש"מי שלא מסוגלת לזייף לא צריכה להיות במקצוע הזה" - שהרי הוא עוסק בזיוף - החלטתי שאני נותנת לעצמי צ'אנס נוסף ומנסה לשחזר מאורעות שמחים בחיי, אפיזודות משעשעות ואת אותם התקפי צחוק בלתי ניתנים לעצירה שחוויתי כנערה תמיד במקומות לא מתאימים: בהלוויות, בצפירות, בטקסים של יום השואה, או כשמישהו היה נעמד באמצע הכיתה בשיעורי חברה ומספר משהו עצוב.
המורים היו נוזפים בי ומוציאים אותי לעונש בחוץ, אבל אני ידעתי שהסיבה לכך שלא יכולתי להפסיק לחייך כילדה הייתה מבוכה מהעצב. ואולי כי תמיד האמנתי בתוך תוכי שאם נדבקים להלך רוח מסוים הוא בסופו של דבר מגדיר אותך, ואף פעם לא רציתי להיות כמו אותן בנות דיכאוניות מהכיתה, אלו שהיה נדמה לי לפעמים שהיו מקובלות רק כי דיכאון היה טרנד. השיטה לא הצליחה. התקף הצחוק המזויף שלי לא עבר את המורה, ששלח אותי לעשות שיעורי בית ולצוד בחוץ שמחות קטנות.
מכיוון שלא הצלחתי לשכנע אותו שהייתי שמחה באמת, קיוויתי להצליח יותר בשיעור התוגה, אולי כי כשהייתי יותר צעירה לא הייתי מאוד שמחה, בלשון המעטה. אך אף על פי שהכנתי את הסיפור הקשוח ביותר שהצלחתי להוציא מארסנל הזיכרון שלי, זה שלא העזתי לספר אף פעם לאף אחד, זה שידעתי שיהיה הקלף המנצח שלי מול הכיתה ומול הבמאי - העצב שלי לא הרשים ולא שכנע אותו. "זה לא חד מספיק, זה סתם. זה דרדלה של רגש מזויף", הוא אמר. "עוד ניסיון פתטי להרשים עם סיפור שיש לאלף כמוך".
בניסיונותיו להסביר לרוזנקרנץ וגילדנשטרן איך להציג, אמר המלט שמשחק הוא בסך הכל הצבת מראה מול המציאות. במבט מפוכח לאחור ייתכן שהפער בין הזיוף וה"רגש דרדלה לא משכנע" לבין מה שהחוויה האנושית תופסת לגבי רגשות - נוצר כי פשוט לא טרחתי להביט על עצמי במראה ולשאול מה היא האמת. לא ביררתי מה אני באמת מרגישה ולמה אני לא אומרת את זה.
אז עזבו שאותו במאי הוא חרא של בן אדם, ועד היום אני מסרבת לראיין אותו או לפנות אליו, גם אם יהיה המרואיין האחרון עלי אדמות. ועדיין השיעור שהוא העביר אותי היה דווקא שווה. אני חושבת שרק היום אני באמת מבינה אותו.
כיום אני לא מסתירה יותר את האמת, גם אם היא קשה; גם אם היא לא נעימה לאחרים; גם אם היא נעימה אבל מסבכת; גם אם הסביבה לא יכולה להתמודד עם הרגשות שלי, יהיו אשר יהיו. זה לא קל, אבל זה הופך את החיים ליותר ברורים, פחות מוסרטים, פחות ספקולציות, זה מה שיש ואי אפשר לטעות, הכל נראה לעין וחד־משמעי, לטוב או לרע.
אז אני כבר לא משחקת. בעיקר כי קשה לי מדי להציב מראה מול עצמי בכל בוקר וזה לאו דווקא נחוץ מול כל העולם. אבל מדי פעם, כשאני מפחדת להודות ברגשות האמיתיים שלי כלפי משהו, מתוך פחד שהם אולי לא יתקבלו כמו שצריך ואז אשאר לבד לנצח (כמו שאמרה סקרלט), אני נזכרת בשיעורים הטראומטיים של אותו במאי - שתודה לאל כבר לא מעביר סדנאות רצח אופי לסטודנטיות אומללות - ודווקא אומרת לו תודה.
נכנסנו לשיעור הראשון שלו בחיל ורעדה, וכמובן עם המון אמביציה ורצון להצליח, בפרט מכיוון שהנ"ל עבד בתעשייה, ואין אמביציוזי כמו שחקן צעיר שרואה בשיעור את הזדמנות חייו שאולי לא תחזור ומתייחס אליו כאל אודישן. "אם את לא שמחה, תזייפי", צרח עליי המורה, שהיה מלא בחשיבות עצמית וכל מה שהצליח להבחין בו היה ההילה של עצמו פרושה לפניו כמו שטיח מלכותי.
אחרי שסיים לשטוח את משנתו המלומדת והאלימה מולי ובפני כל הכיתה, ואחרי שהסביר ש"מי שלא מסוגלת לזייף לא צריכה להיות במקצוע הזה" - שהרי הוא עוסק בזיוף - החלטתי שאני נותנת לעצמי צ'אנס נוסף ומנסה לשחזר מאורעות שמחים בחיי, אפיזודות משעשעות ואת אותם התקפי צחוק בלתי ניתנים לעצירה שחוויתי כנערה תמיד במקומות לא מתאימים: בהלוויות, בצפירות, בטקסים של יום השואה, או כשמישהו היה נעמד באמצע הכיתה בשיעורי חברה ומספר משהו עצוב.
המורים היו נוזפים בי ומוציאים אותי לעונש בחוץ, אבל אני ידעתי שהסיבה לכך שלא יכולתי להפסיק לחייך כילדה הייתה מבוכה מהעצב. ואולי כי תמיד האמנתי בתוך תוכי שאם נדבקים להלך רוח מסוים הוא בסופו של דבר מגדיר אותך, ואף פעם לא רציתי להיות כמו אותן בנות דיכאוניות מהכיתה, אלו שהיה נדמה לי לפעמים שהיו מקובלות רק כי דיכאון היה טרנד. השיטה לא הצליחה. התקף הצחוק המזויף שלי לא עבר את המורה, ששלח אותי לעשות שיעורי בית ולצוד בחוץ שמחות קטנות.
מכיוון שלא הצלחתי לשכנע אותו שהייתי שמחה באמת, קיוויתי להצליח יותר בשיעור התוגה, אולי כי כשהייתי יותר צעירה לא הייתי מאוד שמחה, בלשון המעטה. אך אף על פי שהכנתי את הסיפור הקשוח ביותר שהצלחתי להוציא מארסנל הזיכרון שלי, זה שלא העזתי לספר אף פעם לאף אחד, זה שידעתי שיהיה הקלף המנצח שלי מול הכיתה ומול הבמאי - העצב שלי לא הרשים ולא שכנע אותו. "זה לא חד מספיק, זה סתם. זה דרדלה של רגש מזויף", הוא אמר. "עוד ניסיון פתטי להרשים עם סיפור שיש לאלף כמוך".
בניסיונותיו להסביר לרוזנקרנץ וגילדנשטרן איך להציג, אמר המלט שמשחק הוא בסך הכל הצבת מראה מול המציאות. במבט מפוכח לאחור ייתכן שהפער בין הזיוף וה"רגש דרדלה לא משכנע" לבין מה שהחוויה האנושית תופסת לגבי רגשות - נוצר כי פשוט לא טרחתי להביט על עצמי במראה ולשאול מה היא האמת. לא ביררתי מה אני באמת מרגישה ולמה אני לא אומרת את זה.
אז עזבו שאותו במאי הוא חרא של בן אדם, ועד היום אני מסרבת לראיין אותו או לפנות אליו, גם אם יהיה המרואיין האחרון עלי אדמות. ועדיין השיעור שהוא העביר אותי היה דווקא שווה. אני חושבת שרק היום אני באמת מבינה אותו.
כיום אני לא מסתירה יותר את האמת, גם אם היא קשה; גם אם היא לא נעימה לאחרים; גם אם היא נעימה אבל מסבכת; גם אם הסביבה לא יכולה להתמודד עם הרגשות שלי, יהיו אשר יהיו. זה לא קל, אבל זה הופך את החיים ליותר ברורים, פחות מוסרטים, פחות ספקולציות, זה מה שיש ואי אפשר לטעות, הכל נראה לעין וחד־משמעי, לטוב או לרע.
אז אני כבר לא משחקת. בעיקר כי קשה לי מדי להציב מראה מול עצמי בכל בוקר וזה לאו דווקא נחוץ מול כל העולם. אבל מדי פעם, כשאני מפחדת להודות ברגשות האמיתיים שלי כלפי משהו, מתוך פחד שהם אולי לא יתקבלו כמו שצריך ואז אשאר לבד לנצח (כמו שאמרה סקרלט), אני נזכרת בשיעורים הטראומטיים של אותו במאי - שתודה לאל כבר לא מעביר סדנאות רצח אופי לסטודנטיות אומללות - ודווקא אומרת לו תודה.