חובה לשמור על המרקם העדין של ירושלים גם כשהוא מופר

בירושלים אין מנות קצובות וקטנות. את ירושלים, כמו שאומרת קמילה החכמה, זה לא שאת אוהבת או לא אוהבת. העניין הוא אחר: זה או שהיא אוהבת אותך או שלא, וזה באמת לא קל. "מה אני צריך את השכינה הזו שתתיישב לי על הראש", אומר לי חבר ותיק, "עזבי אותי מהכובד הזה. תני לי לחיות". ואני מבינה. מצד שני, החיים בירושלים הם שיעור מתמשך בסובלנות של ממש. לא רק במילים עטופות בנייר קרפ ובקישוטים, אלא בהלכות היומיום, ולא במנות קצובות, כי כאמור, בירושלים אין דבר כזה. יש איזה מין מרקם עדין שרוב בני האדם שחיים בעיר הזו מבינים אותו. 

כשאני נוסעת עם נהג מונית מהר הזיתים, אני מספרת לו שגם סבא וסבתא שלי גרים שם. אם הוא מחייך ומבין שהם פשוט טמונים שם, על ההר, אני ממשיכה לספר לו שגם הוריהם טמונים שם. ככה אנחנו מתקרבים זה לכיוון זו, בד בבד עם ההתקרבות אל היעד. הוא שואל כמה דורות אנחנו פה, ואני שואלת בחזרה. הוא שואל מאיפה באנו, ואני שואלת בחזרה. אחר כך מדברים על החינוך של הילדים, על הבחירה שלו לדבר עברית ולשלוח את ילדיו לשירות לאומי, למרות הפרצופים שעושים לו חלק מהאנשים בסביבתו הקרובה, וכך הלאה. 

כשאני יושבת בתור ליד אדם חרדי, זה אף פעם לא יהיה כרוך במפגש ישיר של העיניים. אני מכבדת את המרחב שלו והוא את שלי. כשאני יושבת עם חבורה של בני נוער עם הורמונים משתוללים, אני מנסה להפחית מרמת הגיחוך שלי ולהזכיר לעצמי שפעם גם אנחנו היינו כאלה. שייהנו, כל עוד הכל נעשה מתוך הסכמה הדדית וכבוד. כי כבוד זה שם המשחק. כבוד לזולת, כבוד לעצמך, כבוד לאדמה.

***

אבל בירושלים הרי אין מנות קצובות וקטנות, ולכן כל דבר שקורה חייב לבוא בקול תרועה רמה. גשם זלעפות, צלחת הפטרי הניידת העונה לשם "הרכבת הקלה" עושה את דרכה ממרכז העיר לכיוון הר הרצל. דחוסה דחוסה. דברים כעוסים במבטא רוסי של גברת מבוגרת שמנהלת שיחה בקולי קולות נמהלים בחיתוכי דיבור שהולכים להיעלם מהעולם ומעוררים בי געגוע לסבא וסבתא שלי. צעירים לצד קשישים, חילונים, דתיים, ערבים, יהודים, שחורים, לבנים. ישראל בקפסולה.

נער ונערה יושבים מולי. הוא חובש כיפה והיא בג'ינס צמודים עם קרע. כל אמא למתבגרים תספר לכם שככל שיש יותר קרעים בג'ינס, סיכויים טובים שהוא יקר יותר. רוצה לשבת? מציע לי הנער המתוק הזה, ואני מחייכת אליו ומסרבת. אחר כך עולה אדון מבוגר מנוילן מכף רגל ועד ראש. השטריימל שלו עטוף שקית. "רוצה לשבת?", שואלת הנערה שלצדו, והאדון מסרב. מתישהו החבר שלה מניח יד על כתפה. זה מקסים, אבל אני משתדלת שלא לנעוץ מבטים. 

"סלח לי", אומר לנער האיש לידי, "תכבד את הכיפה שלך. קצת צניעות". בום. האיזון מופר. הנער נבוך. הוא מחוויר. היא משפילה מבט. נוסעי הקרון נועצים בהם מבטים. אני לא יכולה להתאפק. לימדו אותי לכבד מבוגרים ממני ולכבד בכלל, אבל היי, מה קורה פה. מי אתה, איש שחושב שנוקשות חשובה מפעימות הלב? "מחילה מכבודך", אני אומרת לו בשקט, "אבל מה זה אומר שהוא חובש כיפה? איזה סט של קודים החלטת שהוא חייב לייצג?".

"יראת שמיים!", אומר לי הסגן של הקב"ה, שנמצא ממש לידי. "וזה שהוא אוהב את חברה שלו זו לא יראת שמיים? זה לא 'ואהבת?'". הוא עושה תנועת ביטול עם היד. "ותגיד, אני שואלת אותו, הלבנת פנים – היא מעידה על יראת שמיים? כי מה שאני רואה, זה ילד שאוהב את החברה שלו, שאוהב את הקב"ה, ואתה עכשיו עושה מלאכת הרחקה. לא חבל?". 

הנסיעה נדמית כאיטית מאוד פתאום. רגע לפני שאני יורדת, האדון פונה אל הצעיר המאוהב ואומר לו: "סליחה אם פגעתי בך. אמרתי בשקט שלא ישמעו". זה כמובן לא מדויק, הוא רצה שישמעו, אבל מה שקרה באמת היה שאחת יותר מדי – אני, שמעה. זו הייתה דרכו לבקש כנראה סליחה, לקחת חצי צעד אחורה ממה שהיה כאן. ואני? פילסתי את דרכי לכיוון דלת היציאה, חייכתי אל שני הצעירים המאוהבים האלה, ואמרתי להם: "ראיתי שהצעתם לאנשים לשבת, שאתם רואים את מי שמסביבכם ואכפת לכם. אתה נהדרים". 

אחר כך חייכתי אליו, הישרתי מבט כפי שאני לא נוהגת מול חרדים לעשות, ואמרתי: "כל טוב אדוני". כי על מרקם עדין חובה לשמור.

בוטן היא קופיפה שקצה נפשה בעובדה שהגדולים מבטלים את יכולותיה ושוכחים להתחשב בה. אבל בוטן מסרבת להשלים עם תבוסה כפתרון ויוצאת לדרכה לבד, במטרה לטפס על ראש העץ הכי גבוה בג'ונגל. זה מאתגר, לרגעים קשה ומבהיל, אבל בוטן מגלה שהיא אולי קטנה אבל גדולה, נזכרת ביכולות הגלומות בה למרות מה שעושים הסובבים אותה, וחוזרת מחוזקת. זו תמצית עלילת הספר "בוטן", שמלווה באיורים עשירים ומסקרנים, מלאי הומור ואופטימיות, שמזכירה לכל אחת ואחד שגם הקטן גדול יהיה, אם רק ירצה בכך. לבני 3־7, וגם למבוגרים שצריכים תזכורת בעניין הכוחות הפנימיים שהם המנוע האמיתי. 

"בֹּטֶן" מאת מרתה אלתס; מאנגלית: אבירמה גולן; הוצאת כנרת; 72 שקלים

אין כמו לתת לקטנטנים להתנסות במשהו ולראות עד כמה אנחנו, הגדולים, צרי מוחין ודמיון ביחס אליהם. נתנו לקטנצ'יק החמוד בן השנה וקצת, שכבר מדדה סביב שולחן ובתמיכה של כל מה שנקרה בסביבתו, את ההליכון החדש של בייבי סטאר. עוד לפני שבכלל הבנו מה מונח לפנינו, הוא כבר הבין לבד שמעבר לאורות בהליכון שנועדו לדרבן אותו לנוע (לא שצריך, הוא זז לבד, והרבה), מונח לפניו צעצוע שאפשר להניח על השטיח או להשאיר כשולחן פעילות בעמידה, שמזכיר מאוד את הפעלולון המיתולוגי של חברת צ'יקו. מתאים לבני תשעה חודשים ומעלה.

הליכון 3 ב־1 של HOLA TOYS, מחיר: 290 שקלים; להשיג ברשת בייבי סטאר