הבחירות בין רע לגרוע
איך שלא נסובב את זה, השחקן הראשי בתיאטרון האבסורד של בחירות מועד ג' הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. שחקני המשנה הם עדת הלוויינים, הכוללת את אמיר אוחנה, דודי אמסלם, מירי רגב, מיקי זוהר ודוד ביטן. אחראי המשנה הם יו"ר הכנסת יולי אלשטיין, שר האוצר משה כחלון ואחרים, המתלוננים על "ההוצאה המיותרת של הבחירות והנזק למשק". אלה שאישרו לביבי את הקדמת הבחירות במועד א' (במקור, הבחירות אמורות היו להיערך בנובמבר 2019) ושהצביעו בעד פיזור הכנסת בבחירות מועד ב', יכולים לבוא בטענות רק לעצמם.
כעת, בחסותם הלא אדיבה, ייערכו בחירות מועד ג', שכל תכליתן היא הצלתו של ראש הממשלה. אם נתניהו באמת בעד ממשלת אחדות להבטחת ברית הגנה אמריקאית וסיפוח הבקעה, איפה היה לפני הבחירות האחרונות? מדוע הוא לא הציע אחדות אז? ועוד בעניין הבחירה הישירה: לפי דבריו של נתניהו עצמו, הוא כבר היה חייב לפרוש מתפקידו. בזמנו ענה לדן שילון כי הוא בעד הגבלת הכהונה לשתי קדנציות: "מה שלא תעשה בקדנציה הראשונה, אולי תעשה בקדנציה השנייה, אבל יותר מזה אתה לא צריך", אמר אז.
ברור לחלוטין שרק הישרדותו האישית מניעה אותו, ולכן אנחנו הולכים למועד ג'. הנזק מהמהלך, הכולל שנה שלמה של היעדר משילות, הוא עצום. הנזק המיידי הוא כ־2 מיליארד שקל (בארבע מערכות בחירות - כולל לרשויות המקומיות - הוא יסתכם בכ־8 מיליארד שקל), אך הנזק העקיף גדול בהרבה.
לממשלה עם תקציב של 400 מיליארד שקל יש כוח השפעה המשתרע על כל תחומי החיים עצמם, כמו הבריאות, החינוך, התחבורה, הפריפריה, תקציבי הרווחה ועוד. כעת הכל מוקפא, והחל מהחודש הבא המשרדים יתופעלו מדי חודש על 1:12 מתקציבם היחסי. מעשית, מדובר בקיצוץ אכזרי: חלק מהתוספות שניתנו ב־2019, שאינן בבסיס התקציב, ייעלמו אוטומטית, התקציב לא יעודכן לקצב גידול האוכלוסייה, ואת חלק מהתחייבויותיה, כמו זו שניתנה לנכים, הממשלה פשוט לא תוכל לקיים.
מספר דוגמאות: תקציב סל התרופות, שאמור היה להמריא ל־700 מיליון שקל, יקוצץ ל־500 מיליון שקל - וזאת אכזריות לשמה. הנכים כאמור ייאלצו להמתין לפעימות הבאות של תוספות הקצבאות, ולא יעזור להם גם אם יחסמו את צומת עזריאלי מבוקר ועד ערב. מענקי הרופאים בפריפריה יוקפאו, וכך גם תקציבי ההכשרות המקצועיות. תחום מרכזי נוסף שייפגע הוא התיירות (ומיד ארחיב בנושא).
אלה הן דוגמאות בודדות בלבד. בחירות מועד ג' הן בחירות בין רע לגרוע. מה שאולי יעזור הוא שב־2 במרץ ייצאו כולם להצביע כדי להעניש את האחראים למצב. האסון הגדול ביותר יתרחש אם יתברר שגם הבחירות הקרובות יסתיימו ללא הכרעה ברורה.
התיירות זקוקה למרפא
בנובמבר גדל מספר התיירים הנכנס לישראל ב־16% ביחס לנובמבר 2018 והגיע לשיא שנתי של 4.2 מיליון תיירים. עד סוף השנה יגיעו 4.5 מיליון תיירים - כפול ממספר התיירים שהגיעו הנה רק לפני חמש שנים. אם הקצב יימשך, 2020 תסתיים במספר היעד החלומי של חמישה מיליון תיירים.
אז זהו, שלא. "בנתונים הקיימים, בלי ממשלה וללא תקציב מדינה, החל מינואר 2020 משרד התיירות קורס, השיווק התיירותי נמחק, ומה שנבנה בעמל רב בשנים האחרונות יחזור אחורה למצב שהיה לפני כמה שנים", הזהיר שר התיירות יריב לוין לפני כשבוע, בוועידה השנתית של המלונאים.
המספרים יוצאי הדופן אינם מובנים מאליהם במדינה שבה הקסאמים המגיעים מהרצועה עוד עלולים להגיע למספר התיירים הנכנסים. את כל זה משיגים 200 עובדי המשרד (כולל סטודנטים) המועסקים בישראל ו־100 נוספים בחו"ל. ההצלחה יוצאת הדופן, שהביאה לשגשוג בענף המלונאות (גל של פתיחת בתי מלון חדשים), המסעדנות, הרשתות הקמעונאיות ומה לא, מוסברת בזכות התקציב הנוסף שקיבל המשרד לפעילות שיווק בישראל ובחו"ל, הטסת נוסעים מארצות הקור מאירופה לאילת (דרך סבסוד הטיסות) והפיכתה של ישראל ליעד תיירותי לא רק בזכות הצליינים. באגף התקציבים באוצר הטילו כהרגלם ספק באפשרות שהתקציב הנוסף יביא למרפא לענף, והם טעו בענק.
אלא שכיום קיימת סכנה ממשית שכל הטוב הזה ייעצר בגלל הבחירות והמעבר לתקצוב משרדי הממשלה על בסיס חודשי של 1:12 ביחס לתקציב 2019.
כאן נמצאת הבעיה הגדולה. ההשוואה לתקציב 2019 תיעשה לפי תקציב הבסיס, לא כולל תוספות חד־פעמיות. בעיות לא פחות קשות צפויות במשרדי הבריאות, החינוך והרווחה. גם במשרדים האחרים קיימת בעיה, אבל שם עיקר התקציב מופנה למשכורות. במשרד התיירות, לעומת זאת, תקציב הבסיס נמוך ועיקר הכסף נמצא בתוספות חד־פעמיות לשיווק ופרסום. התקציב זינק בחמש השנים האחרונות מ־700 מיליון שקל ל־1.2 מיליארד שקל. תקציבי השיווק הסתכמו ב־2019 ב־440 מיליון שקל, וכללו תמריצים לחברות תעופה זרות שיפעילו טיסות לאילת, לחברות שיפעילו קווים חדשים לנתב"ג ועוד.
אזהרת המסע של לוין, שלפיה משרד התיירות יקרוס בינואר, מקבלת חיזוק בעקבות ההחלטה על הליכה לבחירות מועד ג'. "התנופה האדירה בענף התיירות נמצאת בסכנה ענקית אם ניכנס ל־2020 בלי תקציב מדינה מאושר", אומר לוין. לדבריו, "אומרים 'לא נורא' כי יהיה תקציב חלקי על בסיס 2019, אבל אין שקר גדול מזה, מסיבה פשוטה: כל תוספת הנמצאת מעל בסיס התקציב מקוצצת אוטומטית, וזה אומר שמשרד התיירות יספוג קיצוץ של עשרות אחוזים באופן מיידי".
כדי להציל את התיירות הישראלית ינסה לוין לגייס את ראשי הענף למאבק מקיף. בשבוע הבא הוא ומנכ"ל משרדו ייפגשו עם הממונה על התקציבים ועם החשב הכללי באוצר. בכוונתו להפעיל את כל מנופי הלחץ שברשותו. אם זה לא יקרה, יידרש הרבה מאוד זמן כדי להעלות מחדש את ישראל על מפת התיירות.
איש הצללים
המיזוג של בנק אגוד עם מזרחי טפחות (שאגב, אני תומך בו) יושלם עד סוף החודש. כזכור, המיזוג נדחה תחילה על ידי הרשות לתחרות, והבנקים ערערו על ההחלטה בפני בית הדין לתחרות. ערעורם התקבל והמיזוג אושר, אך תוך כדי הסאגה נחשפו מהלכים מסתוריים מאחורי הקלעים, שחייבים לגרום להרמת גבה.
למשל, מדוע הסכימה עו"ד מיכל הלפרין, הממונה על התחרות, שההכרעה בערעור תידון בידי שופט יחיד (עודד שחם) ללא נציגי ציבור? זאת ועוד - מדוע הגיעה הלפרין להבנה מוקדמת עם באי הכוח של המערערים (נציגי בעלי בנק אגוד ובנק המזרחי), שלא תערער על החלטת שופט בית הדין שאישר את המיזוג? מדוע היא מיהרה להודיע השבוע שלא תערער על ההחלטה, יום לאחר שנמסר לי שעדיין לא התקבלה החלטה אם לערער? ברור שהפרסום המוקדם שלי בנושא הלחיץ אותה.
הפרט הפיקנטי ביותר בפרשה, שלא קיבל מספיק תהודה, נוגע לעובדה שוועד עובדי בנק אגוד גייס בשקט־בשקט משקיע שהסכים לשתף איתם פעולה ברכישת הבנק, ואף חתם על הסכם סודי. הוא היה מוכן להשקיע הרבה מאוד כסף במערכות המחשוב, להכין את הבנק לבנקאות וירטואלית ולהפוך אותו לגורם אפקטיבי ביותר בתחרות במערכת הבנקאית. כפי שחשפתי השבוע, מדובר בלא אחר מאיש העסקים חזי בצלאל, בעל השליטה בחברת הסלולר We4G. בצלאל, שבדרך כלל מעדיף להישאר מאחורי הקלעים, הובך מהחשיפה. הוא אינו ילד, ויודע דבר אחד או שניים על עולם העסקים. אם שיתף פעולה עם ועד עובדי בנק אגוד, סימן שקניית הבנק הייתה מבחינתו עסק משתלם, אף שלא ברור אם היה מקבל את היתר הפיקוח על הבנקים למהלך.
כך או אחרת, בצלאל עדיין לא אמר את המילה האחרונה בשוק הפיננסים הישראלי. לאיש שצמח בבנק דיסקונט והוכיח את עצמו כאיש שיווק מעולה יש תוכניות מרחיקות לכת, שלצורך קידומן גייס את חיים כהן האיכותי. אגב כהן, המנוסה בשוק הפיננסים, הוא לא אחר מבעלה של זהבית כהן, מנהלת קרן אייפקס.
השורה התחתונה היא שהממונה על התחרות סירבה לקבל את הצעת הוועד בשיתוף בצלאל ולהגישה לשופט עודד שחם, שכאמור אישר את המיזוג. מכל הדברים הללו מתקבל הרושם שעוד בתחילת התהליך עו"ד הלפרין תמכה במיזוג אגוד עם מזרחי טפחות. ההחלטה להתנגד למיזוג בשלב הראשון התקבלה על ידי המשנה שלה, עו"ד אורי שוורץ (היא עצמה הייתה מנועה בתחילת הדרך מטיפול בנושא). שוורץ התנגד גם בגלל עמדת שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן, שסבר שמיזוג כזה יפגע בתחרות בבנקאות. אבל כאמור, כשהנושא הגיע לפתחה, הלפרין שינתה את עמדת הרשות. אומנם פורמלית היא הופיעה בפני בית הדין לתחרות, אבל כל הסימנים הראו שבפועל היא אינה שוללת את המיזוג. עובדה שבסוף לא ערערה על ההחלטה, בניגוד לעמדת השר כהן, שהוא בפועל הבוס שלה.
גילו את אמריקה
מחקר שפורסם השבוע על ידי ד"ר נטליה פרסמן וד"ר ניצן צור מחטיבת המחקר בבנק ישראל גילה ממצא "מדהים": הריבית על המשכנתאות ביישובי הפריפריה גבוהה מממוצע הריבית באזורי המרכז. כלומר - תושבי קריית שמונה או דימונה משלמים על המשכנתה ריבית גבוהה בממוצע מזו המשולמת ברמת גן, בגבעתיים או בתל אביב. והיו עוד ממצאים פיננסיים שנועדו להוכיח שבאזורים מרוחקים הריבית על ההלוואות גבוהה יותר מאשר באזורים מבוססים.
כמובן שהממצאים אינם מפתיעים. הבנקים גובים את הריבית על המשכנתה לפי מודלים המגלמים את רמת הסיכון. מבחינתם, תושב פריפריה "מסוכן" יותר, עם כל הצער שבדבר, בגלל רמת ההכנסה הנמוכה יותר והקושי לממש את הדירה בעת משבר. לכן הוא ישלם ריבית גבוהה יותר, בדיוק כמו אוכלוסיות המיעוטים, החרדים או ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק. הבנקים הם אומנם מוסדות ציבוריים, אך תכליתם העיקרית היא שורת הרווח, וכך הם נמדדים.
תושבי הפריפריה גם מופלים לרעה בעומק הסבסוד בתוכנית מחיר למשתכן. הסבסוד לקונה דירה בהרצליה או באזור המרכז יכול להגיע עד למיליון שקל, בעוד שבפריפריה עומק הסבסוד הוא 100־200 אלף שקל, בגלל ההבדלים במחיר הקרקע.
ואם כבר מתייחסים למשכנתאות ולנדל"ן, חייבים להביא בחשבון גם את עלות הדירה עצמה. מחיר דירה בת ארבעה חדרים באזורי הפריפריה מסתכם בכמיליון שקל. מחיר דירת שני חדרים בתל אביב באזור יוקרה הוא כפול, ועומד על 2 מיליון שקל. השכרת דירה של שלושה חדרים בפריפריה תכניס כ־3,000 שקל לחודש. דירה דומה בתל אביב תושכר במחיר כפול לפחות. אין ויכוח שמבחינת שוק הדיור, הרבה יותר זול לחיות בפריפריה. יוקר המחיה בפריפריה נוגע גם לתחומים נוספים, כמו מוצרי המזון. במקרה זה הסיבות לפערים הן עלויות ההובלה או היעדר תחרות מספקת.
שיקולי פיזור האוכלוסין או טובת הפריפריה אינם מעניינים את המערכת משיקולים עסקיים נטו. היא מוכנה לשמוע על הפריפריה רק כשמדובר בתרומה לקהילה. מי שאמורה לסייע ליישובי הספר היא הממשלה. זה בדיוק תפקידה. כשמדובר בשוק הדיור, היא חייבת להגדיל משמעותית את מענקי המקום, להגדיל את שיעורי הטבות המס (מעבר לאלה הניתנים היום) ולצמצם פערים בתוכנית מחיר למשתכן. אם מדובר בענייני ביטחון, היא חייבת לייעל את המיגון ולשפר משמעותית את מגנון הפיצויים, המקפח לא אחת מגזרים שלמים.
חזרה לממצאי המחקר: לא ברור מהי תכלית המחקר של בנק ישראל ואיזו מטרה הוא נועד לשרת. חבל שבחטיבת המחקר מבזבזים תקציבים על מחקרים חסרי תוחלת במקום לעסוק בעניינים בוערים. לדוגמה: האם לא הגיע הזמן לבטל את הפטור המעוות על מע"מ ביבוא מוצרי צריכה מחו"ל בסכום של עד 75 דולר, המעודד בעיקר את הכלכלה הסינית.
חקירה מטרידה
אני כותב את הקטע הבא לאחר התלבטות. התלבטות, כי אני יודע שאם לא אכתוב את השורות הבאות - אף אחד אחר לא יתנדב לעשות זאת במקומי. אני כותב כי מועמדים לכתיבה נגד שחרורו של נוחי דנקנר מהכלא יש בשפע.
ההיכרות שלי עם דנקנר החלה לפני יותר מ־20 שנה, והתהדקה לאחר שרכש את "מעריב" ומוניתי לעורך הכלכלי של העיתון. אלא שמעולם לא הייתי חבר של דנקנר, לא הלכנו עם בני הזוג לסרט או למסעדה או בילינו במשותף. מספר חודשים לאחר רכישת העיתון החלטתי לפרוש מעריכת מדור הכלכלה בגלל סיטואציה בלתי אפשרית שאליה נקלעתי. מדובר היה בריבוי ניגודי האינטרסים ביני כעורך וכעיתונאי לבין אינטרסים של קונצרן אי.די.בי שהיה בבעלותו. הקונפליקט התעצם עם מינויו של ניר חפץ לעורך "מעריב".
בכל אותן שנים, וגם אחרי עידן דנקנר ב"מעריב", שמרתי איתו על קשר מקצועי. השבוע, רגע לפני שעמד להשתחרר מהכלא באישור משרד המשפטים ורגע לפני המלצת הנשיא לשחרור מוקדם, הוחלט להעבירו לכלא אחר בגין חקירה שנפתחה בעקבות תלונה מטרידה. מהות התלונה, מי הגיש אותה והנסיבות שהביאו להגשתה בתזמון הלא מקרי, ידועים לי. אלא שעל המקרה מוטל איסור פרסום ולא ניתן לפרט. המשטרה עדיין חוקרת, ואם לא תחול הפתעה - החקירה תסתיים בלא כלום.
עם סיום משפטו (בגין הרצת מניות אי.די.בי), נגזרו על דנקנר שנתיים מאסר בפועל. הוא ערער לעליון, ובאופן נדיר למדי העליון "תגמל" אותו בשנת מאסר נוספת. זאת אינה מידת הרחמים, אלא מידת נקמנות הגובלת באכזריות, כלפי אדם שבאופיו אינו קרימינלי.
כאמור, קטגורים שהיו רוצים שיירקב בכלא עד יום מותו אינם חסרים, ולכן אלמד עליו סנגוריה. דנקנר התרסק מפסגת העולם העסקי לתחתית השפל של כלא מעשיהו. בית המשפט הרשיע אותו בפלילים. הוא ריצה את עונשו עוד לפני שכף רגלו דרכה בכלא. דנקנר לוקה קשות בגבו, ובניגוד ל"חולים" אחרים הוא לא ירקוד עם שחרורו כל הדרך אל הבנק, גם לו היה רוצה בכך.
בניגוד לאנשי עסקים אחרים, דנקנר מעולם לא הכריז על פשיטת רגל, אף שמבחינתו, במיוחד לאחר כניסתו לכלא, זה היה הצעד המתבקש, לפחות בעיני אנשי עסקים שאיתם שוחחתי. הוא מנסה להמשיך לפרוע את חובותיו לבנקים. מה שנותר לקוות הוא שניסיון הפיגוע האחרון למניעת שחרורו המוקדם, ייכשל. יש לקוות שרשויות האכיפה מודעות לחוסר המקריות שבתזמון התלונה, מה שכמובן אינו צריך למנוע את חקירת התלונה לגופו של עניין.
על נדל"ן ומגורים
אפריקה מגורים סיימה השבוע מבצע שנערך בחודש האחרון למכירת דירות. לכאורה, מדובר בעוד מבצע שמנהלות בימים האחרונים חברות כמו אזורים. אז זהו, שלא. במבצע שהוכתר בשם "אפריקה ישראל חוגגת 85", מכרה החברה בתוך חודש 124 דירות בהיקף כולל של 309 מיליון שקל. זו לא עוד עסקה. זאת כמעט מכירת חיסול המעידה על התסיסה בשוק הדיור. בימים כתיקונם, היקף כזה של מכירות נעשה ברבעון או בתוך שנה. לא פלא שאפריקה זכתה השבוע מחדש לדירוגA2 המחמיא לחברת מגורים.
"הנתונים מצביעים על כך שקונים חוזרים לשוק הדירות. אנחנו פועלים כבר 85 שנה, והקונים נותנים בנו אמון. העובדה שאנחנו מסוגלים לתפור לקונים חבילת מימון ייחודית היא סיבה נוספת להצלחה", אמר לי אורן הוד, מנכ"ל החברה.
לפני חודשיים הצליחה חברת לפידות שבבעלות יעקב לוקסנבורג, בשיתוף אלטשולר שחם, לרכוש את אפריקה מגורים בכמיליארד שקל. הנדוניה עדיין לא עברה לבעלים רשמית, אבל זה לא מטריד את הוד, שבשלוש השנים האחרונות מנהל את החברה ללא בעלות מוגדרת, וזה אתגר לא פשוט.
"אנחנו ממשיכים כרגיל בעסקים אבל תוך ניהול סיכונים מוקפד", אמר לי הוד. "החברה בונה בימים אלה 2,500 דירות ומחזיקה בעתודות קרקע ל־7,000 דירות. יש לנו בקופה יתרות נזילות של 250 מיליון שקל, וזה מאפשר לנו לממן את הקונים. נכנסנו לפני שש שנים לתחומים חדשים של התחדשות עירונית. אנחנו משתתפים בתוכנית מחיר למשתכן בפרויקטים בגליל ים (השכונה הכי גדולה), ראשל"צ, שוהם ונס ציונה".
האם נכונה הטענה שמחירי הנדל"ן ימשיכו לעלות?
"באזור המרכז שבין חדרה ועד אשדוד, ובמיוחד בגוש דן, המחירים ימשיכו לעלות. בפריפריה, באזור באר שבע או במפרץ חיפה יש מלאי דירות ולא צפויות עליות. בציבור מתחילים להבין שמחירי הדיור באזור המרכז כבר לא יירדו. בניגוד לנבואות הזעם, מחיר למשתכן לא שבר את השוק, והקונים חוזרים. לדיור יש ביקוש קשיח בגלל קצב גידול טבעי באוכלוסייה של 1.8%. בנוסף, יש את העולים, אחוז גירושים גבוה ופיגור בהתחלות הבנייה מהעשור האחרון. המדינה לא מצליחה לספק את הביקוש, העולה פי שניים על ההיצע הקיים".
השבוע החליטה הממשלה להאריך את פרויקט מחיר למשתכן גם ל־2020, למרות הביקורת. מה דעתך?
"מדובר בהחלטה שהיה הגיוני שיקבלו, כי השוק צמא לדירות והממשלה ממשיכה לשווק אותן. אבל באוצר מתאימים את התוכנית כך שמחצית מהדירות בפרויקט יימכרו בשוק החופשי, והמחצית השנייה - לזוגות צעירים. המדינה מבינה שאי אפשר יותר ללכת רק על מכרזים לזוגות צעירים, המחייבים הקמת בתי ספר, גני ילדים ותשתיות. זה לא משתלם לרשויות המקומיות. שכונות מחיר למשתכן עלולות להפוך לצפופות והומוגניות, וזה לא בריא. אנחנו בונים בכל מקרה ובכל פרויקט בסטנדרטים של המותג סביונים".
האם הייתי ממליץ לזוג צעיר לקנות דירה או לשכור?
"לדעתי, מבחינה כלכלית כיום משתלם יותר לקנות דירה, אפילו להשקעה, מאשר לשכור. במשק נוצר בשנתיים האחרונות מצב אבסורדי שבו הריבית על המשכנתאות זהה כמעט לחלוטין (כ־2.5% לשנה) לתשואה על הנכס (2%־3%). אך במקום שזוג צעיר ישלם 4,500־5,500 שקל לחודש עבור שכירות, עדיף שישלם את זה עבור המשכנתה. אם הוא יקנה דירה, צריך להביא בחשבון גם את עליית ערך הנכס. ואגב, אני מעריך שהסיכוי להעלאת הריבית בשנתיים הקרובות נמוך מאוד. זאת כלכלה פשוטה נטו. לכן כתוצאה מסביבת הריבית עדיף למשפחה להתאמץ ולקנות דירה, כי זה יכסה את שכר הדירה. זה גם ידחוף עוד יותר את המחירים".
אנחנו הולכים לבחירות מועד ג'. איך זה ישפיע על שוק הדיור?
"זה כבר גורם לחידוש הביקוש לדירות, ולפי תוצאות המבצע שלנו, זה קורה בכל הארץ. גם אם תקום ממשלה, התוצאות המדיניות יהיו רק בעוד שנה ומעלה, ולכן אין למה לחכות אלא ללכת ולקנות דירה. הממשלה החדשה חייבת לטפל בשחרור חסמים כדי להכפיל את היקפי הבנייה. זה יכול לקרות רק אם יתחילו לחשוב בגדול, אחרת נחיה בקטן. צריך לעבור למתן אישורי בנייה לבניינים עם 40 קומות ולא של 6־7 קומות, כשצריך לריב עם הרשות המקומית על כל קומה. אני מקווה שמקבלי ההחלטות יבינו את כל זה עם הקמת הממשלה".