בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מנסה לשדל את ילדיי לחיות את חייהם הבוגרים בגלות. מי שרוצה יכול לקטלג אותי מיד כאנטי־ציוני ולדפדף הלאה אל המתכונים המעולים של פסקל. רק שאחרי שנים שבהן החרשתי את הדיון בבית פנימה, גיליתי שאני ממש לא לבד: לא מעט מחבריי מנהלים שיחות דומות עם ילדיהם. 
לא מדובר עוד על "נפולת של נמושות", כפי שהגדיר פעם מי שהיה למרטיר חילוני את "היורדים", אלא באנשים שאוהבים את ארצם עוד מהימים שבהם התוודעו אל נופיה בטיולי תנועות הנוער, שלחמו במסגרות הכי קרביות בצה"ל, שרכשו השכלה ושעובדים בעבודות מתגמלות עד כדי כך שאפשרו להם להציב את ילדיהם בעמדת זינוק טובה לקראת חיים עצמאיים.
אז אם כל כך טוב, מדוע משהו בתוכם גורם להם לדחוק בילדים לצאת מכאן בטרם ישתקעו? מה גורם לאנשים כמוני (עם פז"ם ארץ־ישראלי של מאות שנים מצד אמי ושל למעלה ממאה שנים מצד אבי) לחשוש לעתיד עד כדי כך שאעדיף לראות את נכדיי העתידיים בעיקר בסקייפ?

תתפלאו, אבל אלה לא תיקי נתניהו, לא מחירי הדיור ויוקר המחיה, לא המצב הביטחוני ולא אף אחד מהחומרים המקובלים שמהם מורכב הייאוש של המעמד הבינוני עד גבוה בישראל. כל אלה הם עילה למחאה, להפגנה, לכמיהה למהפך שלטוני, אבל לא לייאוש טוטאלי מהאופק הציוני. 
הייאוש הזה מורכב מחומרים אחרים לגמרי - ואף על פי שתמצאו בין המיואשים יותר שמאלנים מימניים, יותר חילונים מדתיים ויותר אשכנזים ממזרחיים, הרי שמדובר בייאוש שחוצה מחנות פוליטיים, דתיים ועדתיים. 
בשבוע שעבר צפיתי בתוכנית הבוקר של קשת, שמרצדת אצלי ברקע הכנת הסנדוויצ'ים. התארחו שם שני סלבס חדשים (אחרי ששבוע קודם לכן נערך עמם ראיון טלפוני). בזכות מה זכה הזוג לפרסום? בזכות חיבתם ל"בלאק פריידיי" בנכר! כלומר השניים, שהפרוטה מצויה בכיסם, טסים מדי שנה לשופינג בחו"ל באותו "יום שישי שחור". מעבר למזוודות המפוצצות, מסביר הבחור, הרי שכדי להעביר את רכישותיהם במטוס הם לובשים לעתים שש שכבות! 
והגברת, בעיניים נוצצות, משלימה: "שם המבצעים אמיתיים" - ומיד משתפת בסדרת תמונות שלהם, שבהן הם נראים רוכשים ונהנים בערים שונות בעולם. 
מעבר לעובדה שמדובר בקשקוש מטופש (הוסיפו עלות טיסה ומלון לסיפור - ותגלו איך "החיסכון" נמחק לגמרי), אני מודה שקשה לי להבין איך איש נבון כניב רסקין לוקח על עצמו, בעיניים פקוחות לרווחה, את קידום השיח הדוחה הזה.
***
אבל רגע, בואו נקפוץ מהשופינג ברומא אל פיזה. לא העיר עם מגדל הפעמונים הנטוי אלא מבחן פיז"ה, זה שגם אחרי שמנכים מתוצאותיו (לא בלי גזענות) את התוצאות המפוקפקות של המגזר הערבי, נשארים עם נתון עגום מאוד ביחס לרמת תלמידי ישראל. 
בניגוד למקובל לחשוב בכל פעם שבה מדברים על הצפיפות בכיתות או על היעדר סייעות, מערכת החינוך שלנו דווקא עשירה: הגידול בתקציב החינוך בישראל הוא הרבה מעל הגידול במספרי התלמידים. אז איפה הקץ'? במבנה המורכב של המשרד, בארגוני המורים, שמקדשים את בינוניות הנמצאים במערכת במקום לתת עדיפות לכוח אדם חדש ואיכותי, ואיך לא? גם בשרי חינוך רופסים (מצחיקים מי שחולמים על כך שנפתלי בנט יביס את נסראללה והנייה, אחרי שהובס בידי רן ארז), שאיש מהם לא מעז לצאת למאבק על עתיד החינוך בישראל, גם במחיר הבלתי נמנע של השבתת המערכת לתקופה ארוכה. 
ארגוני ימין אוהבים להציג (ובצדק) לתושבי מדינות המערב כיצד בקושי חמישה סנטים מכל דולר שנתרם למען הפליטים הפלסטינים מגיע לנזקקים עצמם, כהוכחה לשחיתות המובנית במנגנון הכנופיות שמנהל את חייהם. זה נכון כמובן, אבל ספק אם מישהו מהם בדק כמה אגורות מכל שקל שמתווסף לתקציב החינוך מגיעות בסוף הדרך לשיפור רמת ההשכלה בישראל. יובהר מיד: גם אם לא מדובר בשחיתות פלילית, הרי שמדובר בריקבון מערכתי, כזה שדורש אתחול מחדש.
מאז החליפה התפילה במקדשי המעט את הקרבת הקורבנות בבית המקדש הפך עם ישראל לעם הספר. הביטוי המודרני לכך היה בהורים שחסכו מפיהם כדי לממן השכלה טובה לילדיהם. המהפך השלטוני של 1977 הביא לקידוש ה"עממיות". אשרינו שזכינו לכך, בלי ציניות, אבל יחד עם המים העכורים שהסלילו (בעיקר) שכבות מסוימות אל נתיב הלימודים, נשפך גם התינוק, זה שנולד מזיווג של פרוגרסיביות והשכלה גבוהה. 
זרע הפורענות נזרע כמובן קודם לכן, לא בכדי היה זה דווקא המגדלור של הקיבוץ הארצי, יעקב חזן, שאמר: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו עמי ארצות", והתכוון לכך שהסוציאליזם החילוני, שבסך הכל רצה לאחד בין ספר הספרים ל"קפיטל", רמס את הצמא לידע. 
תהיה דתי או חילוני, מזרחי או אשכנזי, ימני או שמאלני: אם לא הבחנת בכך שאהבת הספר שאבדה לנו מסוכנת יותר מכל צנטריפוגה באיראן, אתה בשל כנראה לתכנים האלטרנטיביים שמציעה תוכנית הבוקר של קשת.