יש אדם שיודע שטוב להטביע את עברו, לקשור אליו משקולת ולהניח לו לשקוע במצולות הים. כך יירד מעליו ולא יהווה לו עול או מכשול בהמשך חייו. ויש אדם שעברו, חייו הקודמים וכל שהכיר ירדו אל המעמקים והתחפרו בחולות הזמן מבלי שביקש או רצה בכך.
***
הזהירו אותם, אמרו להם “אם תעלו על הספינה הזו, תגזרו על עצמכם מוות". הם ידעו שיש דברים בגו ולמעלה מכך, לו נשאלו לדעתם, היו מספרים שטוב להם בחייהם הנוכחים, במיטתם הצרה אך החמה, קרוב לשוק המיטיב ולריח קדירות המרק והשקמבה בתחילתו של החורף הבולגרי. אבל לא היה מקום לשיח, זרועות הנאציזם המחריב והאימתני התקרבו אל חופי מולדתם, ומוטב היה להם לברוח לארץ הנרקמת, שם יש מוסלמים וגם כמה יהודים. עם המוסלמים יכאב פחות, הם בטוחים. ואף על פי שיש שיח כזה ואחר, ברובו רע מאוד, על ספינת "סלבדור" שעליה הם אמורים להפליג, מבטחם כולו בד"ר ברוך קונפינו, מייסד מפעל ההעפלה הפרטי אל פלשתינה־ישראל, וציוני בכל רוחו ונשמתו. הוא לא ייתן שמשהו רע יקרה.
יש אחד, זקן יהודי בשוק, שמספר שלד"ר קונפינו יש כל כך הרבה מצוות, שגם אם פוסידון בכבודו ובעצמו יישא את הספינה בידיו, יטלטל אותה וישלח אותה הימה, לא תתהפך ותגיע אל מחוז חפצה בשלום. הד"ר כבר שלח כמה ספינות אל הארץ, אבל הפעם הכסף אזל והתרומות מיאנו להגיע. יש שהתנגדו לו, הוא לא מעלה ארצה בדרכים המקובלות ובטח שלא מקבל סרטיפיקטים מהמנדט. התייחסו אליו כאל מבעיר אש, אבל אלו מילים, ומילים מתפיידות ברגע שהן נאמרות. הד"ר הוא איש של מעש, ורק מעש יביא ציונות ושיבה לארץ המובטחת. כך, במעט הכסף שכן הצליח לגייס, החל בחיפוש אחר ספינה גדולה דיה להפלגה, אבל הדבר לא היה פשוט: שלטונות בולגריה אסרו על בעלי ספינות להשכיר ספינות למעפילים יהודים. הדבר עלול ליצור משבר דיפלומטי עם בריטניה, והבולגרים, מסיבות מובנות, לא חפצו בכך. רגע לפני בוא החורף הצליחו למצוא ספינת מפרשים ישנה, 20 מטר אורכה ושישה מטרים רוחבה, עץ הסיפון כבר היה במצב ריקבון מתקדם, לא היו אמצעי ניווט ומכשירי קשר, ומכיוון שבולגריה אסרה על ספינות מעפילים לצאת משטחה, גם דגלה הורד, ובמקומו הונף דגל אורוגוואי. את חגורות הבטיחות מילאו בחצץ ובקש, מה שהתברר כמהלך אובSדני לגמרי, ואת הצבע ומעט התיקונים שעשו על הספינה מימנו באמצעות מכירת הכרטיסים לנוסעים.
משהו בלבו של מנהל המרינה בוורנה לא נתן לו להישמע להוראות ממשלתו שלא ליצור כל קשר עם הספינה. הילדים שעלו עליה, המשפחות והאיש שלחש תפילה בשפה המוזרה כמו ביקשו ממצפונו, בדרך ישירה, לעלות על הספינה ולהבטיח את שלומה. הוא הסתכל ימין ושמאל, ביקש מכמה מלחים לחפות עליו כדי שלא יראו שהוא חורג מתפקידו, עלה על הספינה וחשכו עיניו: “הספינה הזו לא ראויה לשאת אנשים! גם צאן ובקר לא הייתי שולח בה!", נזף וירד מהספינה עצבני וכאוב בטן. כשהגיע אל משרדו הגיע מברק, שבו נכתב שכל ספינת מעפילים שתרצה לצאת, מורשית לעשות זאת, לממשלה נמאס מה"שטיקים" של היהודים ומהמשברים הדיפלומטיים שאלו יוצרים. במברק חזרה ענה שהוא לא יכול להרשות את יציאת הספינה הזו בשום אופן ואין לו רצון לראות בחלומותיו את פניהם של הילדים העתידים לטבוע. אך לחץ הממשלה, משרתו והלחם שבו האכיל את ילדיו הכריעו את הכף, וכך, בתחילת דצמבר, כשברקים קטנים בשמיים, יצאה ספינת “סלבדור" אל ארץ ישראל ולשנה הבאה בירושלים הבנויה.
***
המעפילים, אחוזים במזוודותיהם הקטנות ובשאריות החשובות ביותר שיכלו לקחת עמם ארצה, התחממו זה בזה. הספינה הדיפה ריח רע, מזון רב לא היה, ובכל פעם שמישהו השתעל, נצמדו רובם אל החלון או אל המעקה. ובכל זאת, האמינו הם כי המוות לא ישיג אותם, הנאצים לא יאחזו בהם כשם שהפרעונים לא אחזו בבני ישראל. אחד לימד שירי מולדת, אחת סיפרה בדיחה בעברית, ואחר הרכיב תפוח על אפו והפך לליצן מאולתר בשביל הילדים על הסיפון, שיחייכו, כי גם כך ילדותם יצאה לפגרה לעת עתה. אחרי כמה ימי הפלגה עזבה הגוררת הבולגרית את הספינה, וזו נותרה לנפשה ולחסדי האל. הרעב היה כבר בלתי נסבל. ספינות דייגים טורקיות הביאו מנחות ומעט אוכל ומים מהתושבים הטורקים. וכשעלתה השמש בשמיים, הכריז הקפטן כי הספינה לא צריכה שום גוררת, רק את מפרשיה. וכך הפליגה עוד מספר ימים במזג אוויר נאה ועם רוח של תקווה בלב.
אבל פוסידון, זוכרים אותו? לא בזבז זמן, ועם כל הכבוד לדעתו של האיש הזקן, עם הים לא מתעסקים. וכך, ב־12.2.1940 לפנות בוקר בא ברק לשמיים, מיד אחריו רעם ולבסוף גשם זלעפות וסופה שאת גליה לא אוכל לתאר. תוך דקות מספר נשבר מבנה העץ של הספינה הישנה, משוטיה נפלו, ירכתיה התמלאו במים, ומנוסתם של שוכניה הובילה לצוואר בקבוק, שהותיר את רובם לטבוע ולנפוח את נשמתם. אלו שעמדו על הסיפון הלבישו את ילדיהם בחגורות ההצלה, ספרו שלוש לאחור וקפצו הימה. חוף בטח שלא נראה באופק, ורק הברקים התדירים האירו על הים, שנראה כמו כל הנאצים יחד. ובכל זאת, בחרו בחיים וניסו לשחות ולצעוק לעזרה. אולי אוזניו של הבורא קשובות, אבל גם הוא נטש אותם. כשהחלו לטבוע, עברה צעקה: “תורידו את החגורות!הן מלאות בקש ובחצץ! אתם תטבעו", צעק מישהו.
חלקם הוריד והחל לשחות אל החוף, חלקם לא הספיק וטבע מיד. הילדים היו הראשונים שעצמו את עיניהם לעד, גופם הקטן לא עמד בקור החודר. הנערים הצעירים שבחבורה, יוצאי השומר הצעיר ותנועת בית"ר, מצאו רפסודות קטנות וביקשו ממשפחתם שיאחזו בהן עד שישיגו עזרה, וכך, במשך שעות ארוכות שחו אל החוף, לבקש עזרה מתושבי העיירה סילבירי בטורקיה. רוב הדלתות היו נעולות, חלק מהנערים נפלו המומים ארצה ודממו. והחלק המזערי שכן הצליח להגיע ללב התושבים עלה על סירות קטנות של השלטון הטורקי ויחד הפליגו לחפש ניצולים ואת בני משפחתם המבוגרים, שחיבקו קרש קטן שנותר ונשמו את נשימותיהם האחרונות. בסך הכל נספו 239 מעפילים, מתוכם 66 ילדים, שלא זכו לראות את הארץ עם הקלמנטינות, הדבש והשמש החמה שעליה סיפרו להם הוריהם.
יש אדם שיודע לנופף אל עברו בשלום, לקבל אותו אליו ולחיות איתו, לאפשר לו להיטמע בתוכו ולהלך יחד בחייו החדשים. ויש אדם שנקרע מעברו בעל כורחו ועומד מול עתיד הנכפה עליו. מעניין אותי מי מאלו היו נוסעי הספינה "סלבדור", זו שנשכחה ורק בשלב מאוחר יותר, לאחר קום המדינה, החלו טקסי האזכרה והעלאת עצמות הנספים ארצה. אחרי הכל, הספינה הזו היא סיפור טרגי משל עצמו, אף אחד לא פרש עליה חסות, גם הד"ר המהולל עזב את ביתו רגע אחרי המקרה הנוראי ונעצר רק זמן מה לאחר מכן. הבריטים, מן הסתם, שמחו לאיד, הבולגרים נופפו באצבעותיהם החיוורות, צקצקו בלשונם והפצירו במעפילים הבאים: “אתם עדיין רוצים לעלות לארץ שלכם? קדימה!". ורק מנהל מרינה אחד, רזה, עייף ועצוב כל כך, עמד על המזח, עצם את עיניו וביקש מהרוח חסד אחרון, לשמוע שוב אל תפילת האיש הזקן בשפה ההיא שהוא לא מבין, אבל כולה אומרת קינה.
הטור מוקדש לזכרו של יעקב צ'קירוב, אחד מנוסעי הספינה שזכה להגיע אל החוף ובבוא העת לחנך לאהבת הארץ ולאמונה בתקווה.