אף נושא קריטי לא היה במרכז הדיון בשתי מערכות הבחירות של 2019

הפעם, הכרעה: סיבוב הבחירות השלישי ב־2 בחודש מרץ יכול היה להתמקד במספר נושאים בעלי חשיבות מכרעת לעתידה של מדינת ישראל. זה בעצם ייעודה של כל מערכת בחירות. תוצאת הבחירות אמורה לזהות את הגורם שינהיג את המדינה ויקבע את מסלול התקדמותה בנושאים שעומדים בראש סדר העדיפויות הלאומי.
 

ישנם מספר נושאים כאלה, שכל אחד מהם מחייב הכרעה משמעותית שיכולה לקבוע את עתיד המדינה, גורל תושביה ואיכות חייה. אף אחד מהנושאים הללו לא היה במרכז הדיון הציבורי בשתי מערכות הבחירות שהתקיימו בשנת 2019, וככל הנראה גם לא יהיה בסיבוב השלישי, המתחיל בימים אלה.
 

בראש ובראשונה: יחסי מדינת ישראל עם העם הפלסטיני, המשא ומתן שהוקפא על ידי ממשלת ישראל כבר לפני שנים רבות, והנתק המוחלט ששורר בין ממשלת נתניהו והרשות הפלסטינית בהנהגתו של הד"ר מחמוד עבאס, הלא הוא אבו מאזן. היעדרו של משא ומתן כזה הוא לא פחות מפיגוע אסטרטגי באינטרס הקיומי העליון של מדינת ישראל.
 

חובה לומר כי ממשלת ישראל, בראשות נתניהו, היא זו העושה כל מאמץ כדי להתחמק ממשא ומתן מדיני. ההצהרה הרופפת של תמיכה בפתרון שתי המדינות, שניתנה על ידי נתניהו באוניברסיטת בר־אילן בראשית הקדנציה שלו לאחר בחירות 2009 - נמחקה, לא רק מהתודעה הציבורית, הישראלית והבינלאומית, אלא גם מהתודעה של נתניהו עצמו. במקום נכונות לקיום דיון רציני, הפכה ישראל את אפשרות המשא ומתן לתהליך של התנגחות בלתי פוסקת עם הרשות הפלסטינית. אבו מאזן הוצג על ידי שרי הממשלה כאויב ישראל, בעוד הוא מכריז שוב ושוב על התנגדותו לטרור אלים, ומנגנוני הביטחון שלו מסייעים ללא היסוס לשירותי הביטחון שלנו לחסום את הטרוריסטים בשטחים הנתונים לאחריות הרשות.

 

היה טרור פלסטיני - לרבות רצח שלושת הנערים, תלמידי הישיבה, שנחטפו ונרצחו בסמוך לגוש עציון. באזור זה האחריות המוחלטת לביטחון היא של ישראל בלבד. הצלחת הטרוריסטים - חייבים להודות - הייתה במידה רבה כישלון ישראלי. אין זה מנקה מישהו מארגוני הטרור מאחריותם לרצח, אך זה מגדיר בצורה יותר מדויקת את גזרות האחריות. באזורים שבהם הרשות שולטת - אין כמעט טרור. אך עם הרשות הפלסטינית איננו מדברים. עם חמאס כן. ההתחמקות מדיון רציני בנושא הפלסטיני, החשש להביע עמדה חד־משמעית בזכות פתרון שתי המדינות ובזכות נסיגה ישראלית נרחבת משטחי יהודה ושומרון והפסקת מדיניות ההתנחלויות - הם מחדל שיום יבוא ומדינת ישראל תשלם עליו מחיר יקר.
 

אף מפלגה, לא הליכוד, לא כחול לבן ולא כל יתר המפלגות, למעט הרשימה המשותפת, לא הציגו עמדה ברורה וחדה בעניין זה. כל המפלגות, כולל המחנה הדמוקרטי שירשה את מרצ, הסתפקו באמירות כלליות, באוסף ססמאות שחוקות, כדי להצהיר על רצונן בשלום. לא יותר.
 

האתגר הביטחוני גם הוא לא הצליח לגרות את המפלגות המובילות ליותר מאוסף של אמירות כלליות ושחוקות - שאיבדו מזמן את משמעותן. מה בדיוק רוצה ישראל לעשות מול האיום המתמיד של חמאס על שלום מאות אלפי תושבים בישראל? האם סבבים של מאות מטחי רקטות על יישובי הדרום והמרכז, מדי כמה חודשים - ואחר כך רגיעה לתקופת זמן קצרה ושוב ירי ושוב רגיעה וחוזר חלילה - הם מדיניות מרחיקת ראות שיש בה כדי לתת ביטחון לתושבי ישראל?האם יש לישראל נכונות לתרום לשיפור איכות החיים של תושבי עזה, שרובם המכריע אינו מעורב בטרור ואינו מאיים על ביטחון ישראל, או שנמשיך גם בעתיד להשיב באש קטלנית נוכח מטחי הרקטות, נגרום בלית ברירה לנפגעים לא מעטים מקרב האוכלוסייה הלא מעורבת, ונמשיך לקיים את רצועת עזה בסגר חונק, נגביל את אספקת החשמל, המים, המזון וחומרי הבנייה - ונדחק עוד יותר לשוליים את אותה גזרה באוכלוסייה שהייתה יכולה לשתף פעולה איתנו נגד הטרור? 
 

גם בעניין זה - השאלה איננה אם מתקבל על הדעת שנמשיך לסבול את ההתקפות הרצחניות מרצועת עזה. ברור שלא. אך מה עשה נתניהו, מי שהצהיר שרק בכוחו להפיל את הטרור, כדי לתת מענה, כל מענה, שיפסיק את הטרור הזה?
 

ומה על הנוכחות האיראנית הגוברת בסוריה? מה יכולה וצריכה ישראל לעשות כדי לצמצם אותה, לדחוק את איראן מעמדותיה הסמוכות לישראל ולהקטין את החיכוך הצבאי העלול להידרדר בצפון? 
 

כישלונה של ישראל למנוע את חדירת הצבא האיראני לסוריה הוא כישלון ביטחוני אסטרטגי. בעוד הממשלה בראשות נתניהו נערכה להתקפה צבאית נגד מגוון של מטרות באיראן, במרחק של למעלה מאלף קילומטרים משטחנו, חלחלו בהדרגה, בתחכום וביעילות, כוחות צבא איראניים לתוך סוריה, מרחק נגיעה מישראל. מה עושה נתניהו כדי להרחיק אותם משם, חוץ מאשר להתרברב כי בכוחנו להשמיד את כל אויבינו, והם הולכים ומתקרבים לגבולנו?
 

ומה על איכות החיים בארץ? מהי תוכנית המפלגות לשיקום מערכת הבריאות, איך מגדילים את מספר הרופאים ומשפרים את תנאי עבודתם, בעיקר של הרופאים המתמחים, מצמצמים את הצפיפות במסדרונות בתי החולים ומקצרים את התורים הארוכים, האורכים לעתים חודשים רבים, לטיפולים מצילי חיים? וכיצד מחוללים מהפכה במערכת החינוך, משפרים את רמת ההוראה, מגדילים את המשאבים העומדים לרשות החינוך, מצמצמים את הצפיפות בכיתות ויוצרים אופק חדש נוסף למערכת שאיכות חיי ילדינו ונכדינו תלויה בה?
 

וכיצד מקטינים את הפער החברתי ההולך ומתרחב ומאיים ליצור פילוג חברתי עמוק בין אלה שחיים באזורי המרכז המשגשגים ובין רבים החיים בפריפריה המוזנחת בצפון ובדרום? איזו תוכנית חברתית מציע ראש הממשלה, מה מניחים על סדר היום נציגי המפלגות האחרות המתמודדות? ועדיין לא דיברנו דבר על אחוז ניכר מקרב המועסקים בישראל המקבלים שכר מינימום, ולעתים רבות, אף נמוך ממנו. שכר שאינו מאפשר קיום בכבוד. ומה על מאות אלפי הילדים החיים מתחת לקו העוני - ואין נראה באופק מוצא להציל אותם מחיי ניוול ומחסור? 
 

ומתי סוף־סוף נתחיל להבין כי כ־20% מתושבי מדינת ישראל הם אזרחים לא יהודים, רובם המכריע ערבים, הזכאים לחיות בשוויון מלא בתוכנו, ולקבל הזדמנות שווה לקידום כלכלי, חברתי וחינוכי. ומתי נעסוק ברצינות בקרע ההולך ונפער בין היהדות החרדית לבין הרוב בחברה הישראלית, שאיננו חרדי, ומתי נדע למצוא את שביל הזהב בין מתן כבוד לחרדים, הזכאים לחיות על פי אמונתם ואורח חייהם המסורתי, ובין אסכולות נוספות בחברה היהודית, היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, שהולכים ומתרחקים מישראל, ומרגישים מנוכרים לתרבות חוסר הסבלנות המוכתבת על ידי מיעוט קטן בעם היהודי המקבל גיבוי מממשלה חסרת אומץ ונטולת אחריות, המעדיפה את הנוחיות הפוליטית הזמנית על פני חיזוק הסולידריות הרחבה שהייתה תמיד הבסיס ליציבותה ועוצמתה של החברה הישראלית.
 

בכל הנושאים האלה ובכל האחרים החיוניים כל כך לאיכות חיינו - לא עסקו מערכות הבחירות שעברו ולא תעסוק בהן המערכה הנוכחית. מערכת הבחירות עסוקה בשאלה אחת בלבד - האם ימשיך נתניהו לכהן כראש ממשלה, או ייאלץ לפרוש לענייניו? ליתר דיוק: האם יצליח נתניהו, יחד עם הכנופיה האלימה שמקיפה אותו, חלקה בתוך ביתו ובמשפחתו, ואחרים העוטפים אותו בחומת מגן ציבורית, אנשי מפלגתו ושותפיו מהימין המשיחי, לקבל חסינות ולחמוק מהצורך הבלתי נמנע להעמיד את חפותו למבחן בית המשפט? זו הסוגיה היחידה, הבלעדית, הבודדת - שעומדת להצבעה ב־2 במרץ. 
 

אני משוכנע שב־3 במרץ יהיה ברור מה שהסתבר כבר בשנה שחלפה. נתניהו - לא עוד. במרץ ייפתח אופק חדש של התמודדות עם הסוגיות שיגדירו את סיכוייה ותקוותה של מדינת ישראל. 
 

נתניהו - יובס. הליכוד בהנהגתו - ייכשל. השיח הציבורי האלים, הפלגני, המסכסך, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שכנינו, יפנה את מקומו להנהגה אחרת, נורמלית, שפויה, אחראית. זה ורק זה הוא לב לבו של העימות הפוליטי שאנו נמצאים בעיצומו. לא יכולה להיות לו תוצאה אחרת זולת הכרעה ברורה. אני מאמין שהיא בלתי נמנעת.