אסופת השקרים
ביום רביעי אחר הצהריים, לקראת הודעתו של ראש הממשלה בעניין החסינות, החלו המסרונים לשעוט לעבר מכשירי הסלולר של חברי המרכז ומתפקדי הליכוד, בזו הלשון: "אוהבים את ישראל. נלחמים על הדמוקרטיה. עוצרים את ההפיכה. חסינות עכשיו", נאמר באחד. "תפירת תיק לראש הממשלה: סכנה ברורה ומיידית לביטחונה של מדינת ישראל", הזהיר שני. המסרון השלישי הוסיף: "עוצרים את ההפיכה השיפוטית. חסינות היא אבן היסוד של הדמוקרטיה הישראלית".
למרבה המזל לטלפונים הסלולריים שלנו אין עדיין אפליקציה שתאפשר להם להסמיק מבושה. מתברר שאין כאן סיפור של חסינות־שמסינות לנאשם בפלילים, אלא בסך הכל מלחמה למען הדמוקרטיה! לא את נפשו הוא מנסה למלט, את נפשנו הוא מבקש להושיע. זה הכל בשבילנו.
אותו יום החל דווקא לאט. כל הבקשות לראיין מי מדובריו הנרצעים ביותר של הנאשם הושבו ריקם. שופרות השלטון נאלמו דום. אפילו מגלגלי לשון ברמתם של מיקי זוהר ודודי אמסלם התפוגגו מהמסכים וגלי האתר. מתברר שאפילו הם יכולים להיקלע למבוכה. איך נסביר את זה הפעם? הרי ישמיעו לנו את ה"מה, מה פתאום?!" ההוא. אבל אז הופיע מחולל השקרים הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל ונתן את הנאמבר שלו. למדנו שוב שמדובר בקוסם. בנימין נתניהו הפך את השקר לאמת בהבל פיו. לא רק שלא ניסה לברוח מה"מה, מה פתאום?!", הוא רדף אחריו. הוא יודע שהראיון ההוא אצל קרן מרציאנו מוקלט ומצולם. הוא יודע שמיליוני ישראלים כבר נחשפו אליו. אז מה? הוא טוען שזה לא נכון, וזהו. מי שרוצה שיאמין לסרטון, מי שרוצה שיאמין לראש הממשלה. יש מציאות, ויש מציאות אלטרנטיבית. יש עובדות, ויש עובדות בדויות. מה שאין, זו בושה.
מי שמכיר את נתניהו והביט בו ביום רביעי בערב, הבין את מצבו. נתניהו נראה רע. מצוקתו ניבטה אלינו מכל עבר. הגרון הצרוד, העיניים האדומות, הצחקוק הבלתי נשלט. הימים האחרונים בסביבתו התאפיינו בעיקר בכאוס. הוא זימן את התקשורת להודעת החסינות יומיים קודם והתחרט ברגע האחרון. הוא החליט לא להאריך את כהונתו של דני דנון באו"ם, והתחרט בשנייה האחרונה. הוא ניסה לעקוץ את כחול לבן כשהצהיר שמעולם לא ראה קוקפיט ובו ארבעה טייסים אבל עקץ את עצמו, כי איגוד הטייסים מיהר להעמיד אותו על טעותו. שרידיה האחרונים של חליפת הממלכתיות המהוגנת נקרעו מעליו. הוא חצה, בצעד כבד, את הרוביקון שעוד הפריד בינו לבין מחוזות ההזיה. פליטי בלפור, שמרבים לשפוך את תסכוליהם זה בפני זה, הבינו שקרה משהו. מעכשיו, הכל אפשרי, הכל מותר, אין בלמים, אין איזונים, הכל יתפורר לאבק בסערת הקרב. אין לו שום כוונה לוותר. הוא לא נלחם על כהונתו, הוא נלחם על חייו ומורשתו. הוא משוכנע שבלעדיו אין כאן עתיד, אין תקווה, אין חלום. נשאר רק הסיוט.
דבריו ביום רביעי בערב היו אסופה של שקרים מסוגים שונים. החל מההתרברבות הגרוטסקית בזה ש"הפכנו את ישראל למעצמה השמינית בעולם", דרך הניסיונות ליידות תיקים פליליים בכל יריביו הפוליטיים. "סגרו את התיק נגד יאיר לפיד" זעק הנאשם, כשבמציאות מעולם לא פתחו אותו. לפיד לא נאשם בדבר ואפילו לא נחקר, מסיבה פשוטה: אין נגדו ראיות. את בני גנץ האשים בקבלה במרמה של 50 מיליון שקל, שמתוכם "שלשל לכיסו 4 מיליון". גם כאן, הזיה מוחלטת. מבקר המדינה (בימים שעוד היה כאן כזה) קבע שאין אבק פלילי במה שמכונה "פרשת המימד החמישי".
"המקום השמיני" שאליו הצעיד את ישראל פיקטיבי לגמרי. מדובר בסקר דעת קהל מגוחך שנעשה בקרב כמה אלפי בני אדם ממדינות שונות על ידי מכון גאלופ. במדידות הרציניות, של מכוני מחקר ומוסדות אסטרטגיים, ישראל לא מטפסת במדד העוצמה ולפעמים גם גולשת במדרון. מנהיגה של "המעצמה השמינית בעולם" כבר נאלץ פעמיים להימלט מדוכן הנואמים באסיפות בחירות שקיים באשדוד ובאשקלון מאימתה של רקטה סוררת שיידו כמה יחפנים של הג'יהאד האסלאמי.
גם ההתרברבויות על "מאות המיליארדים" שיזרמו הודות לגז (שסבו של נתניהו, נתן מיליקובסקי, הטמין במעמקי הים) מוגזמות, שלא לדבר על ההישגים הכלכליים הכבירים. ישראל ניצבה במקום ה־21 בטבלת התוצר הלאומי לנפש לפני נתניהו. נחשו איפה היא היום? בדיוק באותו מקום.
כאילו אין מחר
ההישג הבולט והלא ייאמן באמת של נתניהו בעשור החולף הוא הצלחתו למוטט את הממלכתיות הישראלית ולפורר לאבק את הדבק שהחזיק אותנו ביחד. עניינים שנשמעו דמיוניים ומעוררי פלצות לפני שבועיים־שלושה, מתגשמים לנגד עינינו. השקר הפך אמת, האמת נאנסה לשקר, הבושה הוצאה אל מחוץ לחוק, והמדינה נלקחה כבת ערובה של משפחה המתבצרת במעון הממלכתי ברחוב בלפור בירושלים.
השקרים משתלטים על חיינו ומוחדרים למוחותיהם של האזרחים בפלישה חודרנית. "לא ביבי, לא חוקרים". אז מה עם אולמרט, הירשזון, ידלין, עופר, פואד, רבין ועוד אין ספור פוליטיקאים שנאלצו להילחם על חפותם? "מערכת האכיפה תופרת תיקים לראש הממשלה במטרה להדיחו מהשלטון ולזכות באהדת השמאל והתקשורת". אביחי מנדלבליט, האיש שביבי מינה, האיש שהיה מזכיר הממשלה של ביבי, האיש שנשם וינק את תורת ז'בוטינסקי מנעוריו, הוא זה שנשבע לחסל ולהשמיד את שלטון הימין במדינת ישראל כדי לאפשר לקרן החדשה למכור את ירושלים לקטארים. או משהו כזה.
התיאוריות ההזויות הללו, שנדמה כי נרקחו במוחותיהם של טיפוסים כברון מינכהאוזן ופינוקיו, חדרו אל תודעתם של לא מעט ישראלים. במרוצתם להושיע את המנהיג, מפילים ההמונים את חומותיה של המדינה עצמה. מפרקים את מערכת אכיפת החוק, ממיתים את שלטון החוק, מעקרים את המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט, התקשורת וכל מי שלא נשבע אמונים לשוכני קן הקוקייה בירושלים. כאילו אין מחר.
הוא לא היה מצליח לעשות את הנזק הזה ללא עדת הסייענים הנרצעים, המפוחדים, המהופנטים ונטולי עמוד השדרה שמקיפה אותו. השבוע מייצג אותם כאן יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. נכון לעכשיו, הוא זה שמונע את הקמתה של ועדת הכנסת, שאמורה לדון בחסינות שביקש נתניהו לעצמו, בניגוד להבטחותיו. נתניהו יודע שאין לו רוב לחסינות. אביגדור ליברמן דפק ביום חמישי את המסמר האחרון בארון החסינות כשהודיע, בחדווה, שאין לישראל ביתנו שום כוונה לתמוך במהלך הזה. ליברמן זוכר איך נתניהו שיבח את החלטתו להתפטר לאחר שהוגש נגדו כתב אישום. ליברמן זוכר איך נתניהו קרא לאהוד אולמרט להתפטר כשהחלו החקירות נגדו. אגב, אולמרט באמת התפטר לפני הגשת כתבי האישום ולא חלם על חסינות.
נתניהו גם הצביע בעד הצעת חוק שתמנע מראש ממשלה שהוגשו נגדו כתבי אישום לכהן בתפקידו. החוק עבר בקריאה טרומית אבל נגנז לאחר פיזור הכנסת. עכשיו גילה נתניהו את האור הגנוז. הוא יודע שהחסינות היא קו ההגנה האחרון שלו בדרך למעשיהו, אז הוא הפך אותה ל"אבן יסוד של הדמוקרטיה". עד היום הוא דחה בבוז (ובהשפעת באי ביתו) את כל המאמצים לשכנע אותו לחתור ליציאה מכובדת, כשעוד אפשר היה לצאת באופן מכובד. עכשיו הוא מביט סביבו בבהלה ומבין שאין איך ולאן לברוח. האלטרנטיבה היחידה היא להפוך את הכנסת לעיר מקלט ואת המעון בבלפור למזבח שאליו תכבול המשפחה כולה את עצמה.
המזימה האשכנזית
לא הצלחתי לצפות בצורה מסודרת בסדרה ששודרה השבוע בערוץ 13 על "ישראל השנייה". את התזה הביזארית הזו מוביל הכתב החביב לענייני חרדים של הערוץ, ד"ר אבישי בן חיים. למרבה המזל בסדרה השתתף גם ברוכי קרא, שהשבית את כל ההזיות המבולבלות שיידה בן חיים בצופים עם עובדות, שמות וסיפורים.
אני לא מוצא טעם להתמודד עם התיאוריה שלפיה כל מה שאנו רואים לנגד עינינו זה עוד ניסיון של ישראל הראשונה לדכא את ישראל השנייה. ומי מייצג כאן את ישראל השנייה, אתם שואלים? אה, זה קל. בנימין נתניהו. האליטיסט מרחביה, המולטי־מיליונר מקיסריה, האיש שעושה מישראל השנייה שטיח שעליו הוא מרחף כל הדרך אל הבנק כבר כמה עשורים. זולל השרצים הנהנתן, שרעייתו נתפסה מזלזלת בכל מה שאינו אירופי וממררת את חייהן של עשרות בנות ישראל השנייה, הוא האריה דרעי החדש של אבישי בן חיים. מתברר שזה הכל מזימה של השמאלנים האשכנזים מתל אביב.
בסיומו של הפרק השלישי של הסדרה ישבו השניים באולפן. המגישה, תמר איש־שלום, אתגרה את בן חיים בשאלה מעניינת: איך הוא מסביר את העובדה שפעם אחר פעם מתברר שנשים מישראל השנייה, רובן המכריע דתיות או חרדיות או מזרחיות או מוחלשות או גם וגם, סופגות השפלות והתעמרויות שיטתיות מידיה של הוד מעלתה? בן חיים לא התבלבל ואמר את המשפט הבא: "ישראל הראשונה ממשיכה לנסות לסכסך בין נתניהו לבין מעריציו ואוהביו מישראל השנייה וחושבת שהיא תצליח עם הסיפורים האלה לעשות בינו לבין העם קרע...".
בשלב הזה נאלצתי לעבור מיד ערוץ, פן יתרסק מכשיר הטלוויזיה שלי לשבבים מעוצמת ההבלים שנשמעו מתוכו. אני מאמין שלא יצא לבן חיים מעולם לשבת מול "מתלוננת" כזו, פליטת בלפור מרוסקת, מושפלת, שבורת רוח ומדוכאת עד עפר. לי דווקא יצא. לא מול אחת, לא מול שתיים ולא מול 20. מאז שנות ה־90 הולך המצעד הזה ומתגבר. אלה תמיד נשים מוחלשות. פעמים רבות חרדיות, כמו שירה רבן, סילבי (מהשבועיים האחרונים) ומתלוננת נוספת שהצטרפה אליהן בינתיים. למה חרדיות? כי הן ממעטות להתלונן, רחוקות מאמצעי התקשורת, מקבלות את הדין. זה למה.
באף אחת מהפעמים שהזוועות הללו יצאו לאור לא הייתה יוזמה של תקשורת כלשהי. זה תמיד התפרץ מתוך הנשים עצמן, אחרי שהגיעו מים עד גועל נפש. אף על פי כן ולמרות הכל, אף אחד לא מצליח לשים קץ לתופעה הזו, שבמסגרתה מרשה לעצמה אישה אחת שמישהו מינה אותה לקיסרית להפוך את חייהן של הנשים החלשות ביותר בישראל שמשרתות אותה, לגיהינום עלי אדמות. אליבא דבן חיים, מדובר בסך הכל בניסיון של התקשורת לסכסך בין השליט לנתיניו האוהבים.
אני מחבב מאוד את אבישי בן חיים. אני מאמין שהוא גדוש כוונות טובות ומאמין בכל לבו בפנטזיות המופרכות שהוא מוכר לציבור. אין לי ספק שיום אחד הוא יתעורר ויבין שעשה נזק לשכבות שאותן הוא בא לשרת. אבל לא רק להן. המשך פמפומן של התיאוריות הללו פורם מה שעוד נשאר מהלכידות הישראלית שהיא סוד כוחנו האמיתי. חבל.
כל ממזר מלך
בשבוע שעבר נקבע כאן כי ישראל היא מדינה לא מנוהלת. השבוע אביא דוגמה, אולי הבוטה ביותר, לקביעה זו. בואו נדלג ארבע שנים אחורה. ב־2016 הובאה לממשלה הצעת החלטה 922 ובה השקעה של כ־15 מיליארד שקל במגזר הערבי. הקרדיט שייך למי שהיה אז ראש אגף התקציבים, אמיר לוי. נתניהו הופתע. הוא לא היה בלופ, והוא לא אהב את זה במיוחד. המגזר הערבי לא שייך לבייס שלו. מכיוון שמשה כחלון גיבה את ראש אגף התקציבים שלו, נאלץ נתניהו לזרום. אחד הסעיפים העיקריים באותה הקצאת משאבים אדירה היה סעיף השיכון. סיוע לאזרחים הערבים במשכנתאות, בתנאים מיוחדים וכו'.
נתניהו זיהה את ההזדמנות ובאותה ישיבת ממשלה דפק על השולחן ואמר ש"לא ניתן כסף לשיכון עד שלא נסדיר את אכיפת נושא התכנון והבנייה". נתניהו צדק. "כל מי שפותח גוגל מפות", אמר באותה ישיבה, "רואה את היקפי הבנייה הלא חוקית במגזר הערבי ומבין שחייבים לעצור את זה. לא ייתכן שנעודד את הנושא הזה במגזר בלי לחוקק חוק מקביל שיסדיר את האכיפה".
עקרונית, נתניהו צדק. באותה ישיבה הוא הטיל על מנכ"ל משרדו, אלי גרונר, את המשימה הבלתי אפשרית הזו: "תביא לממשלה חוק שבולם את הבנייה הבלתי חוקית אצל הערבים", הורה לו. לא ברור אם נתניהו ניסה בסך הכל לטרפד ולמוסס את המהלך כולו או שהאמין שיש סיכוי להסדיר את התכנון והבנייה אצל הערבים.
גרונר ידע שמדובר בתפוח אדמה לוהט שאיש לא הצליח להתמודד איתו ב־70 השנים האחרונות, אבל לא אמר נואש. הוא השיק עבודת מטה שניפקה טיוטת הצעת חוק מדהימה. מדובר בתיקון 116 לחוק התכנון והבנייה. תיקון גאוני: עד היום, כשמישהו החל לבנות מבנה בלתי חוקי, היה נפתח הליך משפטי. המדינה הייתה תובעת אותו בבית המשפט. התהליך היה נמשך בין שבע לעשר שנים. בסופו של דבר, גם אם ההחלטה הסופית הייתה צו פינוי והריסה, איש לא אכף אותה. המבנים אוכלסו במשפחות שגדלו, לבלבו והתפתחו. אף אחד לא מסוגל לפתוח בהריסת עשרות אלפי מבנים שבהם מתגוררים מאות אלפי אזרחים. בינתיים הלכה ההשתלטות על הקרקעות והתגברה, בקצב מואץ.
התיקון של גרונר הפך את האכיפה ממשפטית למנהלית. יחידת האכיפה הממשלתית מבצעת סריקות מוסקות בכל האזורים המועדים לפורענות. ברגע שמזוהה תחילת בנייה בלתי חוקית, מוזעקים הפקחים. התיקון מקנה להם סמכות להרוס במקום את היסודות וכל מה שנבנה, להפקיע את כלי העבודה, כולל מערבלי בטון וכלים כבדים ולהטיל קנסות כבדים (100 אלף שקל) על העבריינים. כל זה קורה מיד, בזמן אמת, בלי שנים של דיונים משפטיים, דחיות ועיכובים.
חודשים מעטים לאחר שהחל במשימה, הביא גרונר את טיוטת ההצעה לממשלה. גלעד ארדן, השר לביטחון הפנים, נדהם. הוא אהב את ההצעה אבל הוסיף ש"אין סיכוי שתעבירו אותה במערכת המשפטית". גרונר הציג בפניו את הדרך שגיבש על מנת לאשר את המהלך. לסתו של ארדן נשמטה. הוא הבין שיש לזה סיכוי. בישיבות שהתקיימו אז סביב הצעת החוק הבינו כולם את רמת הנפיצות הגבוהה: "האם החוק הזה ייאכף גם נגד יהודים?", נשאל גרונר שוב ושוב, וענה תשובה ברורה: "כן. החוק הזה ייאכף נגד כל עברייני הבנייה. אין אפשרות להחריג את היהודים".
דוד ביטן, יהודי עם בטן ערנית, העיר ש"בסוף תאכפו את זה רק נגד יהודים. זה קל יותר". גרונר ענה שאין מצב. כולם יהיו שווים בפני החוק. ביטן לא השתכנע, אז גרונר לקח אותו ואת דודי אמסלם לסיור אווירי במסוק, מעל האזורים רוויי הבנייה הלא חוקית במגזר הערבי. כשראו, הבינו. "הערבים", הסביר גרונר, "בונים בנייה לא חוקית בשטחים פתוחים. שם פועלת יחידת האכיפה הממשלתית. היהודים בונים בנייה לא חוקית בתוך הקיבוץ או המושב או יישוב כלשהו. שם האכיפה מוטלת על הרשות המקומית". חברי הכנסת השתכנעו. "מסתערים על זה", החליטו.
אבל אז החלו הלחצים הפוליטיים. קבוצות לחץ של מושבניקים או קיבוצניקים החלו לפעול. אנשים עלו לרגל לחברי הכנסת שלהם. ביטן ניסה לעכב את ההצבעה בכנסת, שנועדה להתקיים במושב החורף של 2017. גרונר, שהיה בדיוק בביקור בסין, הבין שמנסים לטרפד את הבייבי שלו, ורתח. הוא התקשר מסין לביטן ועשה לו סקנדל. אחר כך, בישיבת ראשי מפלגות הקואליציה, דרש גרונר לכנס כינוס מיוחד של הכנסת, ממש ערב פסח, כדי לאשר את החוק. הלחץ שלו הועיל. חברי הכנסת הגיעו למליאה יומיים־שלושה לפני החג, והחוק אושר.
גרונר, שהוא גם מקצוען וגם אידיאולוג, היה בשמיים. גם בנימין נתניהו היה מרוצה. הנה מה שראש הממשלה אמר בזמן אמת: "לאחר שנים שבהן תחום התכנון והבנייה הפך למערב הפרוע, שמנו סוף להפקרות. הממשלה בראשותי הובילה רפורמה מקיפה בתחום האכיפה, והיום השלמנו את השלב האחרון, שכולל קנסות מנהליים בסכומים חסרי תקדים לעברייני תכנון ובנייה. החוק חל על כולם, ללא יוצא מן הכלל". דבר ראש הממשלה. חד, חלק וברור. כולם, משר האוצר כחלון דרך שאר השרים, ראשי המפלגות והח"כים, הבינו וידעו מהרגע הראשון שמדובר בחוק שייאכף על כולם.
אבל אז זה גם קרה. הצלחתו של תיקון 116, הקרוי בטעות על שמו של ארז קמיניץ, המשנה ליועמ"ש שטיפל בנושא במשרד המשפטים, היא פנומנלית. "תיקון גרונר" (שהגה, הוביל, דחף, שכנע, ניסח וביצע את המהלך הזה) מוכיח שכשרוצים, יכולים. שאין גזירות גורל כמו "אי אפשר להשתלט על הבנייה הבלתי חוקית". יצירתיות, מעוף ואומץ, זה כל מה שצריך. הבעיה היא שהתכונות הללו אזלו ממדפי הפוליטיקה שלנו. גרונר כבר לא במשרד ראש הממשלה. הוא הותקף על ידי "הגברת" נתניהו עם עפרון שלוף, מכיוון שסירב לאשר לה שיפוץ במיליונים של הווילה בקיסריה (המנכ"ל הנוכחי, פקידון בשם רונן פרץ, אישר). למזלו, יואב הורוביץ (גם הוא כבר לא שם) בלם את ההסתערות ונשא את אותה הגברת על כפיים אל מחוץ לחדרו של המנכ"ל. מכיוון שגרונר איננו, תכף גם "תיקון גרונר" לא יהיה.
כבר בקמפיין האחרון עשה נתניהו מעשה מדהים: הוא צילם והפיץ סרטון לא רשמי, בלי חותמת של הליכוד, שבו הוא מודיע ש"הוריתי למנכ"ל משרדי להשעות את אכיפת החוק". אין לנתניהו סמכות להורות על השעיית אכיפת חוק. אין פרקטיקה כזו במדינה דמוקרטית. בישראל, שהופכת אט־אט מדמוקרטיה למונרכיה, זה אפשרי. עובדה: נתניהו אמר את הדברים בקולו וזה עבר בשקט.
הסיבה להזדעקות של נתניהו היא העובדה המדהימה שלא רק הערבים בונים כאן באופן בלתי חוקי. מתברר שבמושבים ובקיבוצים (ובעוד מקומות) משגשגת תעשיית ענק של צימרים, יחידות דיור, הרחבות ופלישות, שהמשותף לכולן הוא אי־חוקיות מובהקת. מתברר שחלק מהאנשים שמתפרנסים בכבוד מהעבריינות הזו הם חברי מרכז ליכוד או עסקנים פוליטיים או מקורבים למיניהם. מכבש הלחצים היה אדיר והגיע עד נתניהו. מה עשה נתניהו? נכנע.
קואליציה עוצמתית של תומכי עבריינות התגבשה בכנסת: הח"כים הערבים, בהובלת אחמד טיבי, חברו לבעלי בריתם ההיסטוריים הח"כים החרדים, בהובלת משה גפני. כחלון חטף מהדרוזים, שגם אצלם בונים בחדווה ללא אישור, ונבהל. כחול לבן הודיעו שהם בעד "הקפאת" החוק, שהרי המפלגות הערביות המליצו על גנץ להרכבת הממשלה. אפילו ישראל ביתנו, מחזיקת התיק האנטי־ערבי בכנסת, התקפלה ותומכת ב"הקפאה". גם לליברמן יש מצביעים דרוזים, מתברר. ראש ממשלה אחראי היה עומד בפני הלחצים האלה. נתניהו הצליח להסתדר עם ברק אובמה, מה הבעיה להסתדר עם כמה מושבניקים בעלי מהלכים בליכוד? אז זהו, שיש בעיה. נתניהו הנוכחי הוא עלה נידף. אין לו לשכה, אין לו מערכת חיסונית, אין לו מנגנוני הגנה. כשאלי גרונר היה שם, כל הקיביצרים והעסקנים שזרמו לכיוון ראש הממשלה נהדפו וגורשו מהלשכה. עכשיו הכל פרוץ. כל ממזר מלך, וכל סגן עסקן מסניף רמתיים דרום יודע להפחיד מיקי זוהר כזה או אחר, שמפחיד את ביבי, שמפחד ומתקפל.
ח"כ אחמד טיבי כמעט הצליח להפיל את תיקון גרונר בפיזור הכנסת האחרון. הוא הצליח לדחוף לחוק פיזור הכנסת סעיף על ביטול התיקון לחוק התכנון והבנייה. זה קרה אחרי חצות ועיכב את ההליכה לבחירות בשעות ארוכות עד שהיועמ"ש של הכנסת, אייל ינון, הגיע במרוצה והסביר שזה בלתי אפשרי. אבל טיבי לא אמר נואש. מדובר בשועל הכי ערמומי בבית הנבחרים. נכון לעכשיו, התיקון שהשיב את ההרתעה לחוק התכנון והבנייה ובלם את שיטפון ההשתלטות על קרקעות, נמצא בסכנת הקפאה אמיתית. למה? כי אף אחד לא מסוגל לעמוד בפני לחץ של כמה קבוצות מאורגנות, בעיקר מקרב אנשי הליכוד. זה למה.
הכי מדהימה היא שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד. שימו לב מה אמרה בשבוע שעבר לעלון בשם "מצב הרוח": "הרשויות מפעילות את החוק גם על חקלאים יהודים, לא צפינו את זה", הודתה, "כשעשינו את חוק קמיניץ, המטרה הייתה להחמיר את האכיפה על בנייה בלתי חוקית בעיקר במגזר הערבי. הרשויות מפעילות את החוק גם על החקלאים היהודים. דיברתי עם מי שמנהל את יחידת האכיפה. זה מכביד מאוד על החקלאים, לא צפינו את זה. בגלל זה, גם נתניהו וגם אני אמרנו במהלך הקמפיין שנבחן שינויים. אני לא רוצה לבטל את החוק, כי הוא הביא לתוצאות טובות במגזר הערבי, אבל צריך לראות איך משנים את החוק...".
שקד, בגילוי לב מדהים, מודה שהיא גזענית. מצהירה שהיא רוצה חוק שייאכף רק על עבריינים ערבים. גם זה עבר בשקט מוחלט. היא גם לא אומרת אמת: כל הנוגעים בדבר, מראשון הפוליטיקאים (כולל ראש הממשלה) ועד אחרון הפקידים, ידעו במהלך החקיקה שהחוק ייאכף גם נגד יהודים. זאת ועוד: מרבית האכיפה הנוכחית של החוק הזה היא נגד ערבים. עד עכשיו הוטלו קנסות בסך 15 מיליון שקל על ערבים ורק 5 מיליון שקל על יהודים. האכיפה במגזר היהודי נעשית בעצלתיים. במגזר הערבי היא מתבצעת במרץ רב ונושאת פירות.
מדינת ישראל משוועת לחוק הזה. ממשלה אחראית וראש ממשלה עמיד היו מחוקקים את החוק הזה ועומדים מאחוריו, לא לפני שהיו פועלים לתיקון האפליה הקשה שממנה סובלים ערביי ישראל בכל הקשור לתוכניות מתאר, הקצאת שטחים לצורך התרחבות ואישורי בנייה. "הליכוד פועל עכשיו בכל הכוח נגד התיקון הזה", אמר לי השבוע פוליטיקאי בכיר העוסק בנושא, "הליכודניקים מספרים לי שחברי המרכז משגעים אותם, הם לא עומדים בלחץ, אין להם ברירה".
האחרונים שמנסים לעמוד בפרץ הם שר המשפטים אמיר אוחנה (שסיפר לאחרונה שהחוק צמצם את הבנייה הבלתי חוקית בקרוב ל־50%) ושר התחבורה בצלאל סמוטריץ'. כששני אלה הם המבוגרים האחראים של המצב, סימן שהמצב רע. אלי גרונר, שלא התראיין מאז נמלט ממשרד ראש הממשלה, מביט מבחוץ על מה שהוא רואה כמפעל חייו טובע במים פוליטיים מצחינים, וסופק כפיים. מדינת ישראל זקוקה לאתחול מחדש.