"תיקחי, אף אחד לא יגיד לך לא", אמרתי השבוע לחברה שאני מאוד מעריכה, כשהתווכחה איתי על כך שאין מספיק נשים בתפקידים בכירים. זו אשמת המערכת שלא מאפשרת לנו, היא אמרה, לא אשמתנו. עניתי לה בתשובה הלא מיינסטרימית הקבועה שלי, שמצליחה משום מה תמיד להרגיז, שנכון שעדיין המצב לא אופטימלי בכל הנוגע למספר הנשים המכהנות בתפקידים בכירים בישראל, אבל ברוב המקרים אני לא מוצאת תקרת זכוכית (למעט שכר, שזו בעיה נפרדת אבל גם לגביה נצליח). 

עובדה, עד לא מזמן היו במערכת הבנקאית שלוש מנכ"ליות של הבנקים המובילים; בראש חברות גדולות בישראל עומדות נשים; ואם יותר נשים היו מעוניינות לרוץ לפוליטיקה, הן גם היו שם. עובדה שכבר יש. למה אין מספיק? זו גם אשמתנו. האם מישהו עומד וסוגר לנו את הדלת? כמעט בכל המקרים זה ממש לא כך.

אני מוצאת שיש פה עניין של בחירה. בחירה שאולי נובעת מאמונות קדומות ואולי גם מתוקף החלטה אישית על גודל ההקרבה שאנחנו מוכנות לעשות. לפני כמה שנים במסגרת עבודה שעשיתי, ערכתי סקר מקיף בקרב נשים בתפקידים בכירים בהייטק ובסטארטאפים בינלאומיים. כמעט כולן דיברו על כך שמיעוט נשים בתחומי העיסוק שלהן לא קשור להדרה מלמעלה אלא בעיקר לעובדה שנשים פשוט לא מעיזות. הן מתנצלות יותר כשצריך לבקש עוד כסף, הן לוקחות פחות סיכונים והרבה פעמים מוותרות מראש על התמודדות שידוע שתהיה קשה או שדורשת הקרבה אישית - תפקידים שאליהם מתנקזים בדרך כלל גברים. 

השתתפתי באחרונה בפאנל פוליטי עם חבר׳ה בני גילי, מחציתם גברים. כשאורח שנוי במחלוקת הצטרף לפאנל, הדיון התלהט. אז הבחנתי במשהו מעניין: הנשים הצביעו כל אחת בתורה כדי לדבר, בעוד שהגברים התפרצו לשיחה. אחרי שנים של הצבעות ואחרי שהבחנתי במצב, גם אני התפרצתי. בכל זאת, אנחנו בישראל, ולשמחתי אני נמצאת במצב שבו אני כבר לא רואה אף אחד ממטר. 

כשאחת המשתתפות בפאנל, בחורה שצעירה ממני בעשור, הסבה את תשומת לבי לכך שהיא לא מצליחה להשחיל מילה, הצעתי לה להתפרץ לשיחה, לזרוק את השאלה שלה לחלל. הבטחתי שאעזור לה. היא סירבה. יכול להיות שזה עניין של גיל או של ביטחון עצמי. כיום אני לא חושבת שיש משהו שאני לא יכולה לעשות או לומר. גם אם אעשה טעות, אני הולכת על זה - בדיוק כמו גבר שמתפרץ לשיחה או לוקח על עצמו פרויקט שגדול עליו בשתי מידות. 

והנה עוד סיבה לכך שאנחנו לא מספיק שם: אנחנו חושבות יותר מדי. אנחנו מתלבטות, בודקות אלף פעם אם זה מתאים ואם זה מסתדר ואם אנחנו מסוגלות. אז אולי הגיע הזמן לעשות תיקון היסטורי בדנ"א הקולקטיבי המסודר והאחראי שלנו ולהתחיל להתנהג קצת כמו גבר. 

איך עושים את זה? צריך להתפרץ, לדבר, לקחת חלק בפרויקטים גם אם נדמה לנו שאנחנו לא מספיק מבינות בנושא. להגיד כן לתפקידים שנדמה לנו שגדולים עלינו והכי חשוב - להפסיק להתבכיין. 

שלא תבינו לא נכון, אני לא נגד מחאות רשת נגד חוסר שוויון. להפך. בוודאי שאני לא יוצאת נגד פוסטים מעצימים. אלא שבתקופה האחרונה, בעידן הפייק ניוז וההתלהמות, אני מרגישה שאנחנו חוטאות למטרה, יורות ועונות זו לזו כמו עדר בלי לעצור רגע ולהבין אם זו בכלל מחאה שמשרתת אותנו. לצעוק הדרה במקום שבו היא קיימת זה חשוב ונפלא, אבל לצעוק הדרה על כל שטות ללא מחשבה, בדיקה או היגיון רק כדי לקבל עוד לייקים - זה מאוס. 

אולי כדאי לומר בבירור: אני נגד הדרה, ואלוהים יודע שיש במדינה הזו מקומות שצריך לנער היטב ולבנות מחדש, אבל נמאס לי שמדברים בשמי ואומרים מה אני צריכה ומה לא נותנים לי. הנה התשובה שלי: אני לא רוצה שישלבו אותי בשום דבר או שיתנו לי שום דבר. אם אני ארצה משהו, אני אדחוף כדי להשיג אותו ואשתלב בכוחות עצמי - וזה גם קורה. 

אם אני ארצה, אני אדבר, אתפרץ ואקח מה שאני רוצה בלי אישור מאף אחד. אז בואו נילחם את המלחמות בשביל מי שצריכה אותן באמת ונפסיק להתבכיין מהמקום הפריבילגי שלנו. אנחנו כבר ב־2020. אם יהיה מקום שידיר אותי, לא אהיה שם, ואם אני עושה משהו ונמצאת במקום שאולי לא מתיישב למישהי עם התפיסה הפמיניסטית, אז כנראה שטוב לי. כי מה זה פמיניזם אם לא לכבד את הבחירה שלי?