נדמה לנו שאין ממשלה, ושאנחנו במצב ביניים בין בחירות לבחירות שאינן מוכרעות, אבל זה לא מדויק. מה שיש לנו כבר כמעט שנה הוא ממשלה גנובה, שלא קיבלה את אמון הציבור אך אינה נותנת על כך את הדעת אפילו לשנייה. לרגעים אפילו נדמה שהמצב נוח לה, ושמטרתה העיקרית היא למשוך זמן. תכלס, מה רע לה להמשיך ככה?
כמו סוגיות רבות אחרות, גם סוגיית היועץ המשפטי לכנסת זכתה למראית עין של טיעונים רציניים, אבל מאחורי הוויכוחים האלה כבר אין שום דבר חוץ מספינים. הרי היועץ המשפטי לכנסת נדרש לדון בשאלה פשוטה – אם ניתן להקים ועדות כנסת שידונו גם בנושא בקשות החסינות המתרבות, או לא. משום מה, עד לרגע שהוא פרסם את חוות הדעת – הכל היה בסדר. אף אחד לא תהה לגבי ניגודי העניינים האפשריים שלו. אבל מהרגע שבו התפרסמה חוות הדעת, התחיל פתאום "דיון" בניגודי העניינים הצורמים לכאורה. כרגיל, הוויכוח אינו ענייני, אלא קיים רק כדי לשרת איזושהי תעמולה.
משיכת הזמן דורשת לא מעט התפתלויות. אחרי הכל, ישראל לא באמת בנויה לתפקד במצב הזוי שכזה. כך קרה שנתניהו הגיש לכנסת הנוכחית בקשה לחסינות, ומאותו הרגע עושה כל שביכולתו כדי לחבל ביכולתה לדון בחסינות. הרי אם הגיש את בקשת החסינות לכנסת הנוכחית, מדוע לא לפעול כדי לאפשר לכנסת הנוכחית לדון בה? התשובה היא כי המטרה היא לא דיון בחסינות, אלא למשוך זמן בתקווה שמתישהו הפריץ ימות.
צדק הנשיא ריבלין שאמר שמי שהביא אותנו למערכת בחירות שלישית, יביא אותנו באותה הקלות גם לבחירות רביעיות וחמישיות ושישיות. הגענו למצב שבו לא רק שמכהנת כאן ממשלה שלא זכתה לאמון, ולא רק שמתמנים במסגרתה אינספור שרים משיקולים שונים ומשונים, גם אי אפשר לפקח על הממשלה הזו באמצעות ועדות, כפי שאפשר לפקח על ממשלה רגילה. איך זה קרה? אולי כי החוק לא יודע להתמודד עם מצב שבו ממנים חשודים בפלילים לשרים, או משחקים עם החסינות הפרלמנטרית באופן הכי ציני שאפשר. כנראה שהחוקים יצאו מההנחה השגויה שיש דבר שנקרא מינימום של יושרה.
אין צורך להיות נאיביים, וברור שתמיד היה קשה לצפות ליושרה מפוליטיקאים. אבל ההבדל בין היום לבין פעם, הוא שפעם פוליטיקאים שאפו להעמיד פנים שיש להם יושרה, והיום הם כבר לא מנסים. אין ספק שבמקצוע הפוליטי צריך לוליינות ומניפולטיביות, ולכן קצת יכולת תחמון היא מרכיב חשוב. אבל כשכל מה שיש זה יכולת תחמון, כבר לא נשאר שום דבר ישר בעשייה.
גם העיתונות עברה תהליך דומה – היא אף פעם לא היתה אובייקטיבית, אבל פעם לפחות שאפה להעמיד פנים שהיא כזו. היום העיתונות שואפת לאג'נדה אקטיביסטית במקום לאובייקטיביות, כך שכל מהלך פוליטי זוכה לגיבוי אוטומטי מקליקת עיתונאים, ולא משנה מאיזה צד. כך נותרנו עם ממשלת מעבר גנובה שיש לה מערכת הסברה בילט־אין לכל גחמה, ומנגד, עם מערכת תעמולה נגדית שגם היא לא מי־יודע־מה אמינה.
מה עושים כדי לצאת מזה? כדאי שישראל ביתנו וכחול לבן יבינו שאם לא יפעילו כוח משותף, הם למעשה יתנו יד להמשך פעילותה של הממשלה הגנובה. עם פוליטיקאים כאלה ועיתונות כזאת, פשוט אפשר. מסתבר שלא צריך את תמיכת העם כדי להגיד ש"זהו רצון העם". אם התעמולה מספיק מושקעת אז אין שום צורך שהעם יהיה הריבון, ומתברר שהזמני יכול להפוך לדי קבוע כשהריבון האמיתי הוא תורת התחמונים, שבעזרתה אפשר לעקם כל חוק אם יש מספיק רצון.