סולימאני הרוויח את מותו ביושר, אך ארה"ב תזדקק לאחד כמוהו, ואולי לא רק היא

קהיר אומנם רחוקה מקאסם סולימאני וממעלליו, אבל מעמדו הרם ונסיבות מותו הם חומר טוב לתעשיית הבדיחות, אחד מענפי הייצוא המובילים של מצרים. השבוע, ימים מעטים אחרי ההתנקשות בחייו, כבר סופרה בסלוני קהיר ובבתי הקפה שלה הבדיחה הבאה:
סולימאני מגיע לשמיים ונדרש לבית דין של מעלה. "מקצוע?", שאלו המלאכים. אני? אני מפקד גַיִס אל־קודס. "גיס אל־קודס, מה בדיוק צריך לעשות שם?", תהו. "זה ידוע, לשחרר את ירושלים", ענה להם. "ואתה שחררת את ירושלים?", "לא", ענה סולימאני. "טוב", הקשו עליו, "כמה ישראלים הרגת?", ענה: "אף אחד, כל מי שהרגתי היו מוסלמים". "אה", השיבו במקהלה, "אז שחררת את ירושלים מהמוסלמים".

כמו כל סאטירה טובה, בבדיחה הזאת כרוכים יחד יותר ממסר אחד או שניים: שמחת המצרים לאידה של הרפובליקה האיראנית, שמתיימרת להצליח במקום שבו המצרים נכשלו בשאיפתם לשמש מעצמה אזורית; התסכול על כך שירושלים איננה בידי המוסלמים, והשינוי שאינו נראה באופק; וביקורתם על רצח מוסלמים בידי מוסלמים, תופעה שמנהלת בעשור האחרון גם את סדר יומה של מצרים פנימה. 

קאסם סולימאני הכיר את מלאכי המוות שחיכו לו בעלותו השמיימה. הם עמיתיו למקצוע, הרי היה מלאך מוות בעצמו. אפילו אחרי שמת הוא הצליח לקחת עמו 60 מסכנים שבאו לכבד את זכרו בהלווייתו בעיר הולדתו כרמאן, ואיתרע מזלם והם נמחצו למוות. את טקס קבורתו הוביל מנהיגה העליון של איראן, אייתוללה עלי חמנאי בכבודו ובעצמו. אין זה פלא. כוחותיו של גנרל סולימאני, שהופקדו על הפעילות המודיעינית מחוץ לגבולות, היו ראש החץ הצבאי במאבק ההישרדות של טהרן בשכונה הזו. לחמנאי הייתה סיבה טובה למרר בבכי על לכתו.

לעולם לא נדע כמה מאות מיליארדים שפכו המשטרים הסוניים באזור ובישראל רק כדי לצמצם את תוכניותיו או להיאבק בהן. גנרל סולימאני היה אחד המוחות העיקריים מאחורי הניצחון על דאע"ש. משחרר תימן מידי הסונים ואבי ההשתלטות האיראנית על עיראק. לאחר מלחמת לבנון השנייה שיקם יחד עם נסראללה את הזרוע הצבאית של חיזבאללה. היה מושיעו של בשאר אסד, עד שפוטין החליט להפשיל שרווליו ולשלוח את הכוחות שהצילוהו סופית. אנשיו של סולימאני ריגלו, סיכלו ורקמו תחבולות גם נגד סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות, וגם באירופה. לישראל חשבון מיוחד איתו בשנים האחרונות, בהיותו מדריך ומורה לזרוע הצבאית של חיזבאללה, ואבי תורת ההתבססות האיראנית בסוריה. 

למעשה נפרד סולימאני מהעולם כשהוא בשיא הקריירה. ב־22 שנותיו בתפקיד הצליחה איראן להכפיף ארבע בירות ערביות להשפעתה הישירה. ביירות, דמשק, צנעא ובגדד. כמצביא היה תחבולן, יצירתי, מומחה לשדה הקרב, מנהל שראה את התמונה כולה ואת הפרטים הקטנים גם יחד. הוא הרבה להיות בשטח עם קציניו ולהיחשף לציבור ללא חשש. למרות הפרסומים על מבצע מודיעיני מתוחכם שקדם להריגתו, התקיפה האמריקאית אור ליום שישי בבגדד לא הייתה כה מסובכת. סולימאני פקד את בירות האזור בגלוי, ומכיוון שהיה מצויד באמונה כי אלוהים הוא שיקבע את מותו, לא התאמץ להקשות על עוקביו.

ברית עם השטן הגדול

הריגתו של קאסם סולימאני, אף אם ללא משפט, עושה צדק עם רבבות קורבנותיו. אבל איתו אפשר היה לעשות עסקים. אף שהיה בן 63, עתידו היה לפניו, ובטהרן חיכה לו גרם מדרגות לצמרת. אם מישהו במערב היה רוצה לגשש את דרכו להבנות כלשהן עם איראן בתנאים סבוכים, סולימאני היה עשוי להיות הכתובת. מנהיג חזק הוא אחד שאפשר לדבר איתו כשטוב, ובמיוחד כשרע. ישירות או באמצעות מתווכים. אחד שיכול לדלג על התנגדות פנימית ועל סכנות, ולקבל החלטות קשות בנסיבות שאחרים יחששו לקבלן. כזה היה גנרל סולימאני. 

בעידן המודרני ידעו המוסלמים מפקדים מעטים מסוגו, כאלה המסוגלים להפוך נחיתות בשדה הקרב להצלחה ולהוביל אחריהם אומה שלמה. אתאטורק, שפקד על חייליו להילחם בידיים חשופות גם אם תאזל תחמושתם, היה כזה. אף שטורקיה נכנעה, בתוך שנים מעטות היא נוקתה מזרים, ובהנהגתו החלה להצמיח תחת הריסות האימפריה מדינה חזקה שפניה למערב. כמו אתאטורק, גם סולימאני רשם הצלחות בתנאים בלתי אפשריים. אומנם את דאע"ש הכריעו לבסוף חיל האוויר הרוסי וחיל האוויר האמריקאי, אבל אגרוף הברזל שהתיש אותם על הקרקע היה חמושי חיזבאללה, המיליציות השיעיות והצבא הסורי. קאסם סולימאני היה מפקדם של אלה. 

במערכה מול דאע"ש שיתפו משמרות המהפכה האיראניים פעולה עם האמריקאים בהסדר מתואם, שאותו הוביל סולימאני מהצד האיראני. היה זה רגע של פרגמטיות מצדו, שבו הוא הפך דיסקט ולקח על גבו את ההנהגה האיראנית כולה. הגנרל האיראני הבין אז כי התיידדות עם השטן הגדול היא מהלך שיש ממנו חזרה, והוא עשוי לשנות את התמונה לטובתו. 

מלחמה היא ענף מזוהם. תעשייה של שפיכות דמים. אויבך תמיד יהיה זה שעלול לשפוך את דמך, ולכן הנטייה של כוח לוחם היא לסלק את אויביו ולאבדם. אבל יש שופך דמים שלעולם לא תהיה איתו שפה משותפת, ולכן חובה להרגו, ויש כזה שעשוי להתגלות כשותף מועיל - לרגע אחד או לאורך זמן. קאסם סולימאני נמנה עם הסוג השני. 

הדמעות כמשל 

שבוע בלבד חלף מאז פתיחתה של 2020, וכבר סיפקה השנה הזו תמונה אייקונית. היה זה ביום שני, בהלוויית סולימאני וארבעת אנשיו בטהרן. איש לא התכונן לרגע, לא באיראן ולא מחוצה לה. בעודו מוביל את ההמונים בתפילת אשכבה, החל המנהיג העליון, אייתוללה עלי חמנאי, לפרוץ בבכי. הטקס הועבר בשידור חי, ומצלמות הטלוויזיה האיראנית התמקדו בפניו של המנהיג בצילום תקריב. בניסיון למלט את חמנאי מן הרגע החושפני, הורה הבמאי להסיט את העדשה מפניו ולהתמקד בארונות. אבל המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית המשיך לשאת קולו בתפילה, ופתע שוב עלתה יללתו ברקע. 

פרשנים בארץ ובעולם נדרשו לשאלה, מדוע בכה מנהיגה העליון של איראן. האם נתקף יגון על בן טיפוחיו, ילדו המועדף שנלקח בחטף. או שהוא יודע דבר או שניים על הכיוון שאליו פוסעת הרפובליקה האסלאמית, שהביא אותו למרר בבכי; ואולי הייתה זו קינתו של מלך זקן, שכבר ראה הכל בחייו, ומות הטוב בפקודיו מזכיר לו כי בקרוב תגיע גם שעתו. ובכן, כל התשובות נכונות, ועדיין, זו איננה התשובה.

סיבת הקינה אצל השיעים אינה דומה לתפקיד הבכי בתרבות המודרנית. ההיסטוריה שלהם רצופה אבלות ושמד. כבר מהרגע הראשון לקיומם נבעט אביהם הקדמון, האימאם עלי בן אבי טאלב, מירושת הח'ליפות. אחרי שזכה בתפקיד הנכסף, נרצח טרם זמנו. ילדיו, אלחסן ואלחוסיין, ביקשו להשיב לידיהם את מה שנלקח בכוח, והוכחדו תחתיו. ראשו של אלחוסיין נערף לאות ביזוי. מאז ידעו מידי אויביהם הסוניים בעיקר זלזול ועלבונות. גם היום, אחרי שהגיעו לעמדות שלטון, ולאחר שרשמו ניצחונות פוליטיים וצבאיים מלבנון ועד אפגניסטן, חיים שיעים רבים בתחושת נחיתות וחרדה קיומית, כאילו העולם כולו בא עליהם לכלותם. בכי התמרורים שלהם הוא ביטוי למצב קיומי. הם בכו על אלחוסיין אחרי שראשו הותז, ובוכים עליו עד היום. אין לדעת אם מנהיגה העליון של איראן תכנן את בכיו, או נדחף אליו בספונטניות, אבל זה לא משנה. הוא לא בכה בשל יגון או צער בלבד. אצל השיעים, בכי הוא כמעט כמו שירה. שירת הנהי.  

חסן נסראללה סיפר השבוע בנאומו על המפגש האחרון עם סולימאני. הוא התקיים בשבוע שעבר. הגנרל האיראני הגיע לביירות כדי לברך את מנהיג חיזבאללה לרגל השנה האזרחית החדשה. הזהרתי אותו, אמר נסראללה, כי האמריקאים מכשירים את הקרקע להרגו. מנהיג חיזבאללה הסיק זאת מן העיסוק המרובה בסולימאני בתקשורת האמריקאית, במיוחד באחרונה. "הלוואי", ענה סולימאני וצחק. לפני יותר משנה טמנו לו אלמונים מטען נפץ גדול בעת ביקור בעירו כרמאן. המטען התפוצץ, אבל סולימאני ניצל. נסראללה הרבה לברך את אלוהים על שחילץ את רעו מן המוות. "אכן השבח לאל", הטיח בו סולימאני, "אבל הייתה הזדמנות (למות) והוחמצה".

יש קשר הדוק בין בכיו של חמנאי לסיפורו של נסראללה. לנו, המערביים, קשה לקבל את תפיסת המוות של השיעים, אבל הם עומדים על דעתם שדמויות כמו סולימאני, נסראללה וחמנאי חונכו לראות במות הקדושים, ה"שהאדה", מתנה אלוהית ולא עונש. לפי ההסבר הזה, חמנאי בכה בעיקר כי התרגש עבור סולימאני מן הדרך שבה עלה בסערה השמיימה. הוא ידע כי לעומתו, טובים סיכוייו להסתלק מכאן ככל האדם. ואכן, בלוטות הדמעות של המנהיג הישיש נפתחו בראשונה כשביטא את הפסוק, "וַאָרְזַקנַא אַלשַהָאדַה פִי סַבִּילַכּ, יַא מוּלַאְי". אלה תחנונים לאלוהים: פרנס אותנו במות קדושים למענך, אדוני.