שבוע סוער עבר על כוחותינו. זה התחיל במוות נוראי ומיותר של שני צעירים שנלכדו במעלית וטבעו בה כתוצאה מהשיטפונות בסוף שבוע גשום במיוחד. זה המשיך בנזק עצום לרכוש, באנשים שנפלטו מבתיהם ובילדים שלא הצליחו להגיע הביתה מבית הספר. צוותי ההצלה קרסו, פקחי עירייה חילקו דוחות למכוניות מושבתות שנתקעו, אדם נהרג בשיטפונות כשניסה להציל אדם אחר, ונהריה הפכה לראויה לשמה - עיר שהיא נהר.
כשיש נזקי טבע קשים בארה"ב, הנשיא נוהג להגיע מיד לאזורי האסון, או לפחות להביע הזדהות עם הנפגעים. אצלנו נתניהו הטריח את עצמו להצטלם במוקד המשטרה רק לאחר שבוע, כנראה כי בטוויטר נרשמה ביקורת על האדישות. במשך שבוע שלם הייתה דממה בקרב נבחרי הציבור, שהעדיפו להישאר בבית. מה להם ולזה? חס וחלילה שמישהו עוד יחשוב שהם קשורים איכשהו.
אין פלא שבין הכותרות על מזג האוויר לבין חיסול סולימאני, הדיווח על מדד האמון השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם השבוע קצת הלך לאיבוד. אבל גם אם לא צצו סביבו כותרות, המשמעות שלו משפיעה על חיינו. מדד האמון, או שמא חוסר האמון של הישראלי הממוצע ברשויות, מראה ש־64% מאיתנו מאמינים שהמדינה אינה יודעת לדאוג לרווחת אזרחיה.
באופן כללי, רמת האמון שלנו במוסדות המדינה נמצאת בירידה. ספציפית, מעניין שמידת אמון הציבור בבית המשפט העליון לא השתנתה מהשנה הקודמת, ועומדת על 55%. זאת למרות תעמולת הרעל שנשפכה לעבר המערכת, ולמרות סיפורי אפי נוה והסתמסויותיו המסתחבקות עם שופטי ארצנו. אם נדמה שרמת אמון של 55% זה מעט, לפחות באופן יחסי מדובר בהצלחה. מידת האמון במשטרה, למשל, ירדה ל־44%. מידת האמון בממשלה ובכנסת עומדת על שפל של 30%, והיד עוד נטויה. רק בצה״ל יש אמון מקיר לקיר שאינו נפגע ועומד על 90% כבר שנים.
לכאורה אין קשר בין אירועי השבוע לבין מדד חוסר האמון, אבל הקשר קיים. כמה דיונים מתוקשרים התקיימו השבוע בממשלה בנוגע לתשתיות, או לשירותי הכבאות והמשטרה? אנחנו רק בינואר, ועד הבחירות במרץ יש עוד חודשיים. כמה שיחות התקיימו עם ראשי ערים כדי לבדוק מה הם צריכים לפני הסערה הבאה?
אנחנו חיים בתקופה הזויה, שבה ממשלת המעבר (וגם אלה שרוצים להחליף אותה) מתנהלת כמו תוכנית ריאליטי שהמשתתפים יעשו הכל כדי לנצח בה, עונה אחרי עונה. אבל הכל כאילו קורה על איזה מסך, והצופה אמור לסמס אם הוא אוהב אותם או רוצה שיודחו. הכל אחלה, רק מה לעזאזל הקשר בין זה לבין הניהול של מה שקורה במדינה?
אומנם כרגע יש מעורבות יחסית גבוהה בהצבעה, אבל מתחת לפני השטח חוסר האמון אינו משתקם. יותר מזה - מדידת האמון נערכה במאי, לפני הגשת כתבי האישום נגד נתניהו, לפני שהתברר שלמרות ההכחשות הנחרצות הוא הגיש בקשה לחסינות, ולפני שהבנו שאנחנו תקועים בסבב בחירות בלתי נגמר, עם ממשלת מעבר שמלהטטת במינוי שרים חדשים מדי שני וחמישי, כאילו היה לה אמון של העם, וכאילו אף אחד מהם אינו מואשם בפלילים.
כרגע, לא נראה שהפוליטיקאים לומדים. בנט, למשל, יצא לאחרונה בסרטונים שמצהירים ש״איווט מדבר, בנט עושה״. לא שליברמן עשה כל כך הרבה כשר ביטחון, אבל מה בדיוק עשה בנט הארעי בחודשיים העלובים שבהם הוא ״מכהן בתפקיד״? אולי עקף את ליברמן בכמות תצלומי היוניקלו ובמספר הסרטונים.
גם התקשורת מתנהלת כמו תוכנית ריאליטי. היו עיתונאים ששמחו לגלות שמידת אמון הציבור בתקשורת גבוהה יותר ממידת אמון הציבור בממשלה - 36% ו־30% בהתאמה. אבל אין מה לשמוח בכך שהממשלה גרועה מהתקשורת, כי המשמעות היא שהציבור אינו מאמין לממשלה או לעיתונות. לא כל וואטסאפ שמישהו בכחול לבן שלח בגיל 14 הוא נושא לכותרת. לא כל מרגלית שמשתחררת מפיה של מירי רגב שווה התייחסות מיידית.
יש דברים שהציבור אינו רוצה לדעת על נבחריו, גם אם ״זכותו לדעת״. זה סתם רעש. ההתנהלות הנוכחית של התקשורת מדרבנת פוליטיקאים לברבר במקום לעשות. המניע להתנהלות התקשורת הוא לא ערכי אלא עסקי - זה מביא רייטינג. אבל לאורך זמן זו התנהלות שפוגעת בעסקים, משום שעסקי העיתונות בנויים על אמינות.
מה שכן - מסתבר שההישג בשנים האחרונות הוא דווקא בנושא האחדות בעם. 51% האמינו ב־2016 שהשסע הכי גדול הוא בין יהודים לערבים, וב־2019 רק 27% אמרו כי זהו השסע הבעייתי ביותר בחברה. ההשקעה בתעמולת הרעל נתנה פירות: השנה אמרו 37.5% שהשסע הגדול ביותר בישראל הוא בין הימין הפוליטי לשמאל. טוב לדעת שהיום ימניים ושמאלנים שונאים זה את זה הרבה יותר משיהודים שונאים ערבים, וכן - גם השסע בין הדתיים לחילוניים גדל.
בתקשורת ובפוליטיקה פסחו באלגנטיות על מדד אמון הציבור, כי לכאורה - למי אכפת? זה לא משפיע על הקליקביליות או על הסקרים של מחר. רק שמתחת לפני השטח זה משפיע, ועוד איך. המציאות השתנתה. הרי למה אנחנו תקועים כבר שנה בשידורים חוזרים של הריאליטי הזה? חוסר אמון הוא בהחלט סיבה להצביע אחרת, גם אם זה לא מיידי. תמורות חלות לאט, ויום אחד הן פשוט שם, ואז רק נדמה שזה קרה בבת אחת.
גיל ותרגיל
חשבון הטוויטר של נתניהו אומנם לא מצא לנכון להתייחס מיידית לנזקי הסערה, אבל כן התייחס מיידית לסיום תפקידו של יעקב אחימאיר, שדרן הטלוויזיה הוותיק. נתניהו קבל על כך שאחימאיר פוטר לכאורה בשל דעותיו, שהרי אחימאיר התבטא בעדו.
עצוב, כי אם כבר לצייץ על עזיבתו של אדם בן 80 את הבמה בשל גילו, הרי המשמעות הלאומית של האירוע שונה לחלוטין. אכן היה נפלא אילו אחימאיר היה נשאר בתפקידו, אבל לא בגלל השתייכותו הפוליטית, אלא בשל העובדה שכמו דברים רבים אחרים במערכות השלטון, גם תפיסת גיל הפרישה החמיצה מרוב יושן וכבר אינה משקפת את המציאות.
אנחנו חיים בעידן שבו תוחלת החיים גבוהה משמעותית משהייתה באמצע המאה שעברה, אז התגבשה תפיסת הפרישה והפנסיה, שהתאימה לתוחלת חיים של 65 שנה. אבל העיסוק האינטנסיבי של מערכות השלטון בציוצים לא רלוונטיים לא מותיר זמן להתאים את התפיסה הניהולית למציאות החדשה. ברור שהממשלה צריכה לתמוך באנשים שאינם מתפקדים. אבל אין סיבה שאנשים רבים בני 60, 70 ואפילו 80 לא ימשיכו לעבוד, לא רק לפרנסתם אלא גם כדי להרגיש חיוניים, במקום שיכריחו אותם לפרוש, להרגיש רע עם עצמם ולהיות נטל כלכלי על המדינה.