איכשהו זה בסוף הגיע גם אליי. נשכבתי השבוע במיטה בגלל וירוס נשימתי עקשני, ומכיוון שלאחרונה אני עובדת בעיקר מהבית, אני אפילו לא יודעת את מי אני צריכה להאשים בסיוט הזה. זה קרה בשבוע שבו הייתה אמורה להתקיים הפגנת השולמנים - איגוד העצמאים החדש. אף שאני לא נוטה לצאת לרחובות להפגין, תכננתי ללכת להפגנה הזו, שבוטלה בסוף. 

בשנה האחרונה יצאתי שלוש פעמים לרחובות להפגין, ואני תוהה אם העובדה שאני - הבנאדם האחרון שאוהב התקהלויות ולצעוק בפרהסיה - מצאתי את עצמי צועדת ברחובות ומפגינה היא תעודת עניות לחברה הישראלית, כי באמת הגיעו מים עד נפש. 

מדהים שמה שמצליח לבטל הפגנת ענק במדינה כמו שלנו הוא מזג אוויר גשום. ואם הייתי אופטימית ולו לרגע קט שזרזיפי הגשם שירדו בחמישי בערב לא ישתקו עיר שלמה - התבדיתי. האופטימיות חלפה מהר. מתברר שלא רק הטילים מאיימים עלינו, אלא גם כמה טיפות אומללות של מים בלב מדינת שממה, שאיש לא מסוגל להתמודד איתן. 

הביטול של האירוע נגרם בשל הנחיות בטיחות של העירייה, אבל נראה לי שהגיע הזמן לא רק להצהיר שאנחנו באירופה, אלא גם להתחיל להתנהג בהתאם. אני בטוחה שבלונדון לא היו סוגרים את פינת הנאומים בהייד פארק בגלל גשם.  

כעצמאית אין לי פריבילגיה לא לעבוד בזמן מחלה, כך שהמשכתי בעבודה בבית תוך כדי מדידת חום והתעדכנות במצב חיסוני השפעת, שנגמרו כמעט בכל הסניפים. ברגעי ההפוגה היחידים שהיו לי נכנסתי לאינסטגרם וביכיתי את דקות התהילה שלי ממש ימים לפני כן, כשפיזזתי במיטב הבגדים במסיבת יום הולדת של חבר טוב לצלילי מוזיקה יוונית.

כשיצאתי מהמסיבה התמהמהתי ללבוש את המעיל. אתם יודעים איך זה, אדרנלין, אלכוהול, בחורים, שמלה מהממת שלא בא לך להסתיר. קוראים לזה "הרגעים החלשים של הנשים החזקות".

"זה קורה לכולנו בכל גיל", לחשה לי אישה יפה להפליא ומאוד מוכרת שחצתה את גיל 70, אחרי שביקשה את חוות דעתי על השמלה שלבשה בזמן שעמדנו מול המראה בשירותים. אז שמעתי בראשי את סבתא שלי אומרת "אסור לצאת ככה מחום לקור", אבל הרגשתי שאני בת 20 ויכולה לנצח את העולם ואת האקלים. אז חשבתי.

אף שאני עובדת בתקשורת, אני מקפידה לא לקרוא ידיעות שיוצרות פאניקה בין שמדובר בשפעת ובין שבמלחמה. אני כבר מתוכנתת בכתיבה ובעריכה של טקסטים כאלה ויודעת מה עובד על הנפש הרגישה של הקורא. אבל ביום שישי האחרון, כשמצאתי את עצמי מכתתת רגליים בין שלושה בתי מרקחת, שבכולם היה תור אימתני של אנשים שכולם נראו מצוננים, הצטערתי שפקפקתי באייטמים האלה. 

מכיוון שאין לי סימפטיה לאנשים מצוננים בתל אביב, עשיתי אחורה פנה. המבטים שנזרקו לכיווני כשהתחלתי להשתעל עוד בכניסה לבתי המרקחת גרמו לי להרגיש לא נעים, שאני אולי חולה יותר מהם. אני מודה שלא היה חורף שבו ראיתי כל כך הרבה אנשים חולים בו־זמנית. 

אז אולי משרד הבריאות למד הפעם לקח ובשנה הבאה לא יסתמך על סטטיסטיקות של היצע וביקוש ויזמין מראש כמות מספיקה של חיסונים. אולי אפילו יגבה עלות סמלית, אם זה כל כך בעייתי למסכנים במשרד. אבל רק שיהיה מספיק לכולם ושלא נראה תמונות נוסח קופת חולים בהודו. ואולי כדאי שגם אנחנו נהיה קצת יותר אחראים לשם שינוי ולא נחכה לרגע האחרון. 

אף על פי שאני בעד חיסונים באופן כללי, בכל מה שקשור לחיסונים משפעת אני מפחדת שזה ייגמר כמו שקרה עם הג'וקים: בכל שנה עושים הדברה, ובכל שנה הם חוזרים גדולים וחזקים יותר. לאחרונה החלו התיקנים להיראות ברחבי העיר גם בחורף, וזו תופעה שלא נתקלתי בה בכל 18 שנותיי במרכז תל אביב. לאדם כמוני זה נשמע מפחיד הרבה יותר מאפשרות של נקמה איראנית על חיסול.  

בדקתי בתחזיות של מזג האוויר. החורף עדיין צפוי להיות שחון יחסית. גם אם אנשי השירות המטאורולוגי טועים, יש עוד שבעה שבועות עד שזה נגמר. אז תחזיקו מעמד ותעשו טובה - אל תבואו חולים לעבודה.