יש ימים ארורים, שבהם גם אם תפקח את עיניך בחיוך לאחר חלום מדושן עונג, תבוא הקארמה הרעה ותחבוט בפניך. זה כבר חצי שנה שאני ובעלי מחפשים בית הגון, לקנות דירה אנחנו עדיין לא יכולים (אבל זה בסדר, אנחנו בחברה טובה עם לא מעט זוגות צעירים בארץ), ועד שנחסוך מספיק, חושקת נפשנו בדירה טובה. כזו שיש בה מספיק חדרים, אחד לכלי העבודה שלו (מקדחות, ברגים, שפכטלים וכו'), והשני לכלי העבודה שלי - מחברות, ספרים, מקלדות ועטים. בשלישי נישן בכל ערב מול תמונת החתונה שלנו שהגדלתי כמו כל נשואה טרייה ומתלהבת, והרביעי יישאר ריק, למען ילד או ילדה קטנים שימלאו אותו בבוא העת יחד עם הבובות המוגזמות שנרכוש להם והמובייל שינגן מנגינות ערש יפות.

הדירה הקטנה שבה אנחנו מתגוררים עכשיו מיצתה את עצמה. החודש אני בת 30, והגיע הזמן להפסיק להתכלב, אני רוצה לארח, לבשל, לכתוב בלי לשמוע את הטלוויזיה מרצדת, והקירות הצפופים כבר סוגרים עליי. אבל הרצונות והמציאות לא תמיד מסכימים לשבת אל שולחן המשא ומתן, והרבה פעמים נותרים הרצונות חסרי מענה, עד שהם מתייאשים ומקבלים עליהם את המציאות. כבר חצי שנה אנחנו תרים בין דירות, מראשון לציון ועד לפתח תקווה, גם למושבים וקיבוצים באזור הגענו.

לא מתחשק לי ללכלך את דפי העיתון ולכתוב לכם על רדיפת הבצע של בעלי הדירות, על זה לבטח כבר קראתם ושמעתם לא פעם. לא אספר לכם איך נכנסתי לאחת הדירות בראשון לציון, פנטהאוז גדול, יפה ולבן כל כך, והשאלה הראשונה ששאלה אותי בעלת הדירה, שסיפרה בגאווה על בעלה הרופא ועל בנותיה שגם הן הלכו ללמוד רפואה, היא “מה שם משפחתך?". כשעניתי לה, היא אף זיהתה אותי מ"מעריב", מה שהביא את השאלה השנייה: “אבא שלך באמת היה נהג מונית? ומה עושה אמך?". עניתי בתמימות, בכנות ואף בחיוך על ההתעניינות היפה שלה. אבל איכשהו, עוד לפני סוף הסיור, סיפרה לי שיש זוג אחר שכבר עומד לחתום על חוזה והיא תיצור איתי קשר אם זה יהיה רלוונטי. הייתכן? תחליטו אתם.

הדירה השנייה הייתה ענקית ויפה, בעלת גינה גדולה, ועליה בית עץ. “מי בנה את הבית?", שאלתי את השוכרת הנוכחית. “בעלי לשעבר", ענתה, “הילדים ביקשו".

“נחמד מצדו", חייכתי, “הם משחקים שם או שזה ליופי?".

“כבר לא", ענתה ולא הוסיפה. כשנכנסנו אל הבית לא נראו סימני ילדים, אף צעצוע, דבר מתיקה או ילקוט של בית ספר לא היו שם. הבית היה מוזנח, המון שערות בכל מקום, חבילת לחם שמעולם לא נפתחה ועליה סימני עובש, אבק בכל מקום ווילונות מקומטים. “אם תרצו את הבית", אמרה האישה והביטה בנו - לפתע הבחנתי שעיגולים שחורים מעטרים את עיניה, זועקים דיכאון - “תצטרכו לקנות ממני את רוב הרהיטים".

“בכמה?", שאל בן זוגי.

“קצת פחות ממה שקניתי אותם, אל תדאג", אמרה ותוך רגע הפכנו שבויים, כמו שני אנשים בסערה גדולה הנאחזים במפלט האחרון מהגשם. כך התחילה מכירה פומבית של רהיטיה, כשאנחנו הקונים היחידים. בן זוגי הציע מחירים לרהיטים שאנחנו לא צריכים וייעדנו לתרומה, והיא העלתה את המחירים תוך כדי כך. “יש לזה ערך סנטימנטלי", אמרה על שולחן העץ המתנדנד. “את הווילונות בחרתי עם בעלי, סליחה, הגרוש שלי, זה הרבה יותר מ־200 שקל"; “אה, האהיל, זו אומנות, ירשתי את זה מסבתא שלי", הוסיפה עוד קושי.

הטונים התחילו לעלות, ראיתי את גור, שבימים כתיקונם רגוע, שלו וכמעט לא נשמע, מגביר את קולו ואומר לה, “שיגעת אותנו! תגידי כבר מחיר ונקנה!". על אף חוסר הניקיון המשווע באותו הבית, גור דמיין איך יוכל לשפץ אותו קצת, לשתול פרחים בגינה, לצבוע מחדש את פנים בית העץ ולהקים לעצמו מחסן קטן לכלי עבודתו. “בדיוק מאחד כמוך התגרשתי!", רטנה האישה, “נרקיסיסט!".

לא הבנתי מה היא רוצה, גם גור לא, ולדעתי גם היא לא.

“אנחנו נוותר על הבית", פסקתי.

“את בטוחה?", שאל אותי גור, “זה בדיוק מה שרצינו".

האישה המשיכה לנזוף בו ולהגיד, “כולכם אותו הדבר".

“אתה לא מרגיש כמה עצוב פה?", לחשתי לגור.

דקה אחר כך מצאנו את עצמנו במכונית, בדרך אל היעד הבא.

הרבה דירות עברנו, באחת מהן סעד אלמן מבוגר את בנו הנכה, גם שם הבית היה מוזנח, אבל לבי יצא אל השניים, ראיתי איך האב מאכיל את בנו מרק חילבה ומנסה להצחיק אותו ותוך כדי כך מתנצל בפנינו על שאינו יכול להראות לנו את הדירה. רציתי להציע לבשל להם משהו, אולי לעזור בניקיון, אבל פחדתי לבייש אותם. היינו גם אצל זוג שהיה נחמד, מצחיק, אפילו הוציא לנו חוזה כדי לחתום על הדירה והוסיף כבדרך אגב שתידרש ערבות בנקאית על סך 30 אלף (!!!) שקל, והיה עוד משכיר שביקש שנחתום בחוזה שאנחנו מתחייבים לכבד את השבת ולא להדליק גז כשזו נכנסת. התאפקתי לא לשאול אותו מה גישתו לנידה ואם יש מקומות ספציפיים שבהם הוא רוצה שאחביא את האפיקומן בפסח.

***

נכון, הטור הזה נשמע בכייני ואולי קצת מתפלצן, אבל האמינו לי שהרוח המורלית שלי בכל הנוגע לחיפוש דירה שואפת לאפס. עייפתי כל כך. לא ארמון אני מבקשת, כי אם מרחב מספיק גדול להזמין את אוהבינו לסעוד עמנו, להשמיע מוזיקה ישנה ולנקות את הבית בצהרי השישי, להתנתק קצת מהסלון, מהכלב ומגור, להיכנס לחדר ולכתוב סיפורים טובים ולהתרווח על הספה מבלי שהשכן ממול קרוב כל כך עד כי נדמה שאיתו בעצם התחתנתי.

ואני יודעת על השוכרים היום. כמה מהם לא משלמים בזמן, מתבצרים בבתים שלא שלהם בחסות החוק והבירוקרטיה המפרכת, וכמה משאירים מאחוריהם את הבתים לא נקיים, הרוסים ומלאים ברהיטים שלא חפצו בהם יותר. ובכל זאת, איזה נזק כבר יכול לגרום זוג צעיר נטול ילדים עם משכורות נחמדות? מהיכן הזחיחות הזו, האומץ לבקש תלושי משכורת של כל השנה, ערבות בנקאית שנועדה לקניית דירה בבוא העת, ארבעה ערבים (כן, היו גם כאלו) ולנבור בנפשו, בשם משפחתו, בעדתו ובחייו של אותו שוכר?

ביום ההוא, לפני שבוע, כשראינו את הדירה האחרונה וכמעט חתמנו על חוזה שהתפוצץ בסוף, ישבתי במכונית שלי כשדמעות ייאוש עולות בגרוני ופתאום שמעתי בום. כן, כשלשטן משעמם והוא ביום פנוי, הוא בוחר לעצמו קורבן להשתעשע איתו. בחורה בת גילי פנתה ימינה קרוב מדי למדרכה והרסה לי את צדו הימני של הטמבון. היא גם יצאה מהאוטו וצעקה, “תראי מה עשית, תראי מה עשית!". הדמעות החלו לרדת מעצמן, לא התווכחתי איתה וגם לא צעקתי, הייתי מיואשת, והמדינה הזו הפכה לי לכבדה מדי. “זה הביטוח שלי", הגשתי לה את המסמכים, “מה שלך?".

“אני לא נותנת לך את הביטוח שלי!", קבעה והביטה בי דומעת, אפילו הוציאה סלולרי מכיסה והקליטה אותי בוכה (כן, כן). נכנסה אל מכוניתה ונסעה משם. כמובן שבערב כבר הגשתי תלונה במשטרה והחזקתי את זעמי בתוכי על זו שתפסה אותי בחוסר אונים לאחר יום קשה וניצלה את זה. אם הייתי נותנת לו לפרוץ, אין לדעת איך זה היה נגמר. השגתי את המספר שלה, ביקשתי שוב את מסמכי הביטוח והיא כתבה לי “איכס, את הישראלי המכוער". זה החיוך הראשון שעלה לי באותו היום. על הטמבון היא תשלם, תרצה או לא, וסביר להניח שבסופו של דבר אמצא דירה שתהיה לי לבית. אבל אמרו לי, מה יעזור בית טוב ונעים ככל שיהיה, אם האנשים שמקיפים אותו וגרים בסמוך לו הם שליחיו המסורים של שטן הבצע, מה יעזור?