השבוע, לעיני הקהל ההמום, התרחשה בפוליטיקה הישראלית דרמה שהייתה מתאימה יותר לתוכנית ריאליטי בשם "מתאחדים". בפרק א' הדגים השמאל כיצד צריך להגיע להסכמים, ואז בא פרק ב', והימין המחיש בגאון את התסריט הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת, עשה כל טעות אפשרית, נפל לכל בור, ובדרך נס הגיע לאיחוד - באופן פרדוקסלי משהו, בדיוק לאותה נקודה שממנה יצא אל המסע לפני פרישת בנט ושקד מהבית היהודי בסוף 2018.
העובדה שבמציאות הפוליטית הנוכחית כל המתאחד מרוויח וכל המתבודד מפסיד הייתה ברורה עוד בסבב הבחירות הקודם. אחוז החסימה מחייב מחד, גודל הגוש קובע את כללי המשחק מאידך. כך הונדסו הקונסטרוקציות האלקטורליות הקודמות, כדוגמת ימינה והמחנה הדמוקרטי. הפעם העבודה ומרצ התאחדו, ולאיחוד דומה ציפו גם בגוש הימין. המסלול לא היה לגמרי ברור, ועם כל תמרוני הביניים קשה היה לזהות את הנקודה שבה הכל הפך לפארסה מביכה.
הרבה קודם לכן, לפני כשנה, כאשר רפי פרץ, לשעבר הרב הראשי לצה"ל, נקרא לדגל ומונה ליו"ר הבית היהודי, אמר לי אחד הבכירים בימין: "כדי שיהפוך מהרברפי לרפי פרץ הפוליטיקאי לא מספיק לדבר, הוא צריך לפעול, לתכנן תרגילים פוליטיים ולבצע אותם. רק כך הוא יוכיח את עצמו כמנהיג המפלגה ומנהיג המגזר". לאחרונה, כאשר נחשף התרגיל הפוליטי הכמעט יחיד שביצע פרץ - ההסכם עם עוצמה יהודית - אותו בכיר דאג להתקשר אליי, רק כדי לזרוק משפט אחד: "טעיתי. במקרה שלו, עדיף היה להישאר הרברפי ולא לעשות תרגילים".
יו"ר הבית היהודי לא היה שם לבד. מתחילת הקמפיין תרמו בנימין נתניהו ומקורביו תרומה רבה לכל אשר התרחש מימינה לליכוד. הם היו תורמים ומתערבים אפילו יותר, אך רוב השחקנים בימין התנגדו לבחישות - למעט פרץ, שעמד בקשר עם רה"מ ואנשיו מההתחלה ועד הסוף הדרמטי של ערב הגשת הרשימות.
נתניהו שינה כיוון תוך כדי תנועה. תחילה הסיק מהסקרים שעדיפה ריצה בשתי רשימות מימין לליכוד. "כך נגיע ל'ללא ליברמן!'" - נאמר בישיבות בבלפור, "הימניים המסורתיים והסרוגים הליברליים יצביעו לבנט ושקד. החרד"לים ילכו לפרץ וסמוטריץ', ובא לציון גואל". כעבור שבועות מספר השתנתה התמונה, הסקרים החלו לשדר מצוקה לשתי הרשימות, ונתניהו קבע: "הם חייבים להתאחד, כולם, מבנט ועד בן גביר!". פרץ "היה מוכן", כמו שנהוג היה לצייץ בעונה הפוליטית האחרונה. שותפיו לעתיד, מסתבר, היו מוכנים הרבה פחות.
תוכנית פרץ
הסאגה נמשכה שבועות ונעשתה יותר ויותר מפותלת ומסובכת. ההסכם בין הבית היהודי לעוצמה יהודית, לפי תוכנית פרץ, נועד ללמד את סמוטריץ' לקח, להעמיד אותו במקום ולהכשיר את הקרקע לאיחוד רחב יותר בימין. בפועל, מי שנפל לבור היה פרץ עצמו. במקום לדחוק את סמוטריץ' אל הקיר, דחף אותו פרץ לכיוון הימין החדש וטרף את הקלפים של עצמו.
לזכותו של פרץ ייאמר שעד הרגע האחרון, עד אותה פגישה מכרעת בלשכת נתניהו, הוא היה נחוש לעמוד בדיבורו ולשמור על האיחוד עם עוצמה יהודית. בשלב מסוים זו כבר לא הייתה עמדה פוליטית המבוססת על היגיון אלקטורלי, אלא ניסיון נואש להציל את תדמיתו. אך הלחץ של ראש הממשלה, שנעזר גם ברב חיים דרוקמן, גבר: כשנתניהו מציב לעצמו מטרה ויש בידיו האמצעים, הוא לא לוקח שבויים.
ההמחשה למה שהתרחש בלשכת נתניהו בערב יום רביעי, כאשר אנשי פרץ ואנשי בנט המתינו מחוץ ל"אקווריום" דרוכים ומתוחים, סופרים דקות עד סגירת הרשימות, היא הציוץ הנואש שעלה בחשבון הטוויטר של פרץ: "מילה זו מילה". הציוץ החזיק מעמד כמה דקות לפני שנמחק. באותו רגע נמחקה גם הברית בין הבית היהודי לבין עוצמה יהודית, ויש לא מעטים בציונות הדתית הטוענים שגם המותג "הרב רפי".
מי ששבר את יו"ר הבית היהודי היו כאמור נתניהו והרב דרוקמן: האחרון הפך מזמן לשותפו הצמוד של רה"מ בתחום המשימות המיוחדות בימין הסרוג. במשך שעה הם ניסו לשכנע את פרץ שהתעקשותו ללכת עם בן גביר תחריב את מחנה הימין כולו, תביא את בני גנץ אל הלשכה שהם יושבים בה כרגע, ושהעם לא יסלח על זה לפרץ לעולם. הרב דרוקמן אף פרש בפני פרץ הסבר הלכתי להכרחיותה של שבירת ההסכם.
"אם הבית היהודי היה הולך לבדו עם עוצמה יהודית, הוא לא היה עובר את אחוז החסימה, והמנדטים היו הולכים לאיבוד", הסביר הרב. "הדילמה כאן: או שכולם הולכים לאיבוד או שמצילים את מה שניתן להציל - זוהי דילמה הלכתית ידועה. אם שניים הולכים בדרך, ובידיהם כד מים אחד - אם שניהם ישתו ממנו, לא יספיק להם וימותו. אם רק אחד ישתה לתומו ויישאר בחיים, בעוד חברו ימות מצמא, ההלכה פוסקת לנהוג בדיוק כך".
הפור נפל, ופרץ נשבר וויתר על הברית שכרת עם בן גביר. אנשי התקשורת שנשארו בכנסת עד שעות הלילה המאוחרות וחיכו בקוצר רוח לסיום הדרמה היו עדים למחזה נדיר: יו"ר מפלגת ימינה המחודשת, שר הביטחון נפתלי בנט, רץ בספרינט אל עבר קומת הסיעות שבה ממוקמת ועדת הבחירות המרכזית, ואחריו - חבריו לרשימה, דובריו ומאבטחיו הצמודים. הם הספיקו, אף שננזפו על ידי כבוד השופט ניל הנדל.
הבוגד והנבגד
הרשימה המאוחדת שתרוץ לכנסת ה־23 מסמלת את ניצחונם של בנט, שקד וסמוטריץ' ואת תבוסתם של פרץ ובן גביר. ביום רביעי, 15 בינואר 2020, הרב רפי פרץ סיים למעשה את הקריירה הפוליטית הלא ארוכה שלו. מתי זה יקרה בפועל, האם יפרוש מרצון או ימשיך לכהן עוד תקופת מה, זוהי שאלה משנית. הברית עם בן גביר הייתה שגויה, הפרתה הייתה חמורה עוד יותר: גם אלה בתוך הבית היהודי שתמכו בו והאמינו במנהיגותו החלו לדבר על "בגידה" ו"חוסר מוסר".
גם הדחתו בפועל של הח"כ היחיד בכל רשימת הבית היהודי שנבחר באמת ולא קיבל שריון - מוטי יוגב - עוררה כעס רב בקרב מצביעי הבית היהודי. לא, פרץ לא הדיח את יוגב, הוא רק הזיז אותו, על פי ההסכם, למקום ה־11. כאשר הסקרים הלארג'יים ביותר מנבאים לימינה המאוחדת לא יותר מ־9־10 מנדטים, המסר ברור. יוגב קלט אותו, קם וטרק את הדלת. כמו בטרגדיות היווניות ייוותר פרץ לבדו ברשימה שלא שלו, כאשר בראש המפלגה עומד בנט, שלא נמנה עם טובי חבריו, בלשון המעטה.
בן גביר הוא המפסיד הנוסף בסאגת האיחוד בימין. אך להבדיל מפרץ הוא הפסיד רק פוליטית ולא תדמיתית. הוא לא בגד, אלא נבגד, וזה הבדל משמעותי. אומנם בליכוד כבר התחילו לעבוד על השלב הבא וקראו לו "להפגין אחריות ולפרוש", אך לא נראה שיו"ר עוצמה יהודית יעשה מעשה סתיו שפיר. הוא נחוש גם הפעם ללכת עד הסוף, כלומר, עד 2 במרץ. הבגידה שחווה הקנתה לו סוג של זכות מוסרית לא לוותר ושוב לשרוף קולות ימין. אף שאין חיה כזאת "מוסר" בפוליטיקה, לא רבים יעזו להטיף לו על ההתחשבות באינטרסים המשותפים. הוא ירוץ, אך הפעם, בניגוד לבחירות הקודמות, הישגיו צפויים להיות צנועים יותר.
להזכירכם, ב־17 בספטמבר שרף בן גביר לימין כשניים וחצי מנדטים. מי שתרם לא מעט להישג זה היה נתניהו בכבודו ובעצמו, שהתלבט כמעט עד הרגע האחרון אם לתמוך בעוצמה יהודית או לא, מכיוון שחלק מהסקרים ניבאו למפלגה הישג של 4 מנדטים.
על רקע זה זכה בן גביר ב־80 אלף קולות, שרק חלק מהם שייכים לגרעין הקשה של תומכי עוצמה יהודית, המצביעים למפלגה ללא כל קשר למצבה בסקרים. הקבוצה השנייה של מצביעי עוצמה הייתה מורכבת מאנשי ימין שהאמינו לסקרים והצביעו מתוך תקווה שכניסת בן גביר לכנסת גם תעניק את השלטון לנתניהו. זה לא קרה בפועל: בן גביר לא הפך לח"כ, עוצמה נשארה בחוץ, נתניהו לא הרכיב קואליציה. אותם מצביעי ימין, שב־2015 הצביעו לאלי ישי וב־2019 לבן גביר, עשויים ב־2 במרץ לחפש מסגרת אחרת. הפעם בן גביר מתחיל מעמדה נמוכה הרבה יותר, ולפי ההערכות עתיד לקבל לא יותר ממנדט עד מנדט וחצי. כך שנכון לעכשיו, המשימה של נתניהו הוכתרה בהצלחה: הוא הצליח לאבטח את קולות הימין, כמעט את כולם.
למי פונים?
ומאלה שהפסידו - לאלה שיש להם סיבה טובה להרים לחיים, בצלאל סמוטריץ' רשם לעצמו הישג גדול, כאשר מתפקיד האנדרדוג הפך כהרף עין לזה שהביס את יריבו המר פרץ, קיבל מקום מכובד ברשימה, וגם - ככה, על הדרך - הצליח לפרק את מנגנון הבית היהודי ללא פריימריז פתוחים. בדיוק כמו שקיווה, רק בדרך אחרת.
המנצחים הגדולים הם בהחלט נפתלי בנט ואיילת שקד. זוג שהוכיח את עצמו פעם נוספת, אחרי שחווה הרבה בשנה החולפת. יש אומרים שאין לבנט סיבה להשוויץ בהישגיו: בסך הכל הוא חזר לאותה נקודה, והוא שוב עומד בראש מפלגה "סרוגה" שהחילונית היחידה בה היא חברתו לקרב, שקד. אך אם לראות את חצי הכוס המלאה, אפשר לקבוע שמדובר בכמעט נס פוליטי.
בנט עשה סיבוב הרפתקני עוצר נשימה: הוביל את הבית היהודי, פרש, לקח סיכון, הובס, עף מהכנסת, חזר, נכנס למקום הרביעי, למרות זאת הצליח לקבל את תיק הביטחון, ועכשיו, אחרי הכל, הוא עומד בראש מפלגה המורכבת מהבית היהודי, האיחוד הלאומי והימין החדש, ואין שם בן גביר. ומדובר ברשימה טובה, עם ייצוג נשי מכובד (ההישג בהחלט רשום על שמה של שקד, שטרחה רבות בעניין).
השאלה הגדולה שניצבת כעת בפני ימינה החדשה היא לאיזה קהל פונים. נוכח העובדה שהרעיון המקורי של בנט על המפלגה הימנית–ליברלית לא יצא אל הפועל, קולות הדתיים הליברליים והימניים המסורתיים עתידים להתחלק בין הליכוד לכחול לבן.
ועוד בשורה משמחת פחות לכל אלה שקיוו להגדיל את הגוש: הקרב הגדול שוב יתרחש בתוך הבית - בין ימינה המאוחדת לליכוד.
לו היו הולכים בשתי רשימות, בסבירות גבוהה הן היו נלחמות זו בזו. אבל במצב הנוכחי, וכאשר לנתניהו אין חשש שהמפלגה המאוחדת תתרסק עד מתחת לאחוז החסימה, מפלגת הליכוד שוב יכולה להרשות לעצמה לחזור למתכונת המוכרת ובישורת האחרונה לנסות לשאוב מבנט קולות. אם התסריט יתגשם, לבנט לא תישאר ברירה אלא להשיב מלחמה לליכוד.
זוכרים את הביטוי הקצת נשכח (כי מזמן לא הייתה כאן איזו מערכת בחירות, נכון?) - "ירי בתוך הנגמ"ש"? אז התחילו לרענן את הזיכרון. הרשימות נסגרו, הקמפיינים בדרך.