זו התקופה הרוסית ברשתות החברתיות. עולים מברית המועצות לשעבר משתפים בסיפוריהם האישיים, והגיעה העת לספר גם את סיפור העלייה מהצד שלנו - אלה שהתחתנו עם עולי רוסיה, ונחשפו ליופי של התרבות ולביזאר של הבורשט שלהם.
אשתי מרינה עלתה יחד עם הוריה ממוסקבה לפני 30 שנה. הם גרו בהתחלה בנתניה ואז עברו לכפר יונה. מרינה למדה באולפן, שם מלמדים לשאול אנשים חדשים "מה שמך? שמי מרינה". אבל מה לעשות שכדי להכיר מישהו, שואלים בישראלית "מה קורה, נשמה? איך קוראים לך, חיים שלי?". את זה היא הבינה רק בצבא.
בבית הם היו רואים ערוץ רוסי, ומדברים בלי ה' הידיעה. אין דבר כזה הטלוויזיה הרוסית, אלא טלוויזיה רוסית, שבה משדרים תוכניות שהן הופעות חיות על במה פומפוזית וצבעונית על סף הפסיכית, ומנחה שלוקה בהיפרוונטילציה תמידית. המנחים שם לעולם לא חתיכים ואפילו לא נאים. הם נראים כמו דוד רוסי מטבריה שלקח מיקרופון ומנחה ערב.
יש להם המרקים המשונים ביותר בעולם. מרק סלק סגול, לדוגמה, זה משהו שהם עפים עליו, כאילו מדובר בצבע שפוי למרק. את הרביולי הם ממלאים בכרוב וקוראים לזה "פלמיני". אין קשר בין מסעדה רוסית לבין מסעדה כמו שאנחנו מכירים אותה, פרט לזה שבשני המקומות יש אוכל.
אצלם זה מתחיל בפגישה בכניסה. יושבים ליד השולחן, מדברים ומחכים. ואז מפסיקים הכל ולפתע קמים לרקוד. אישה מכובדת שישבתי איתה לפני דקה וניסינו לדבר על פושקין, על גוגול ועל פוליטיקה, פתאום מנתרת מהמקום וקופצת למרכז הרחבה כשידיה נעות מצד לצד משל הייתה זהבה גלאון בסרטון המיתולוגי של מרצ.
בדרך כלל יש זמר רוסי שמצמיד את המיקרופון קרוב מדי לפה, ומאחוריו קלידנית, ויחד הם שרים ממיטב הרפרטואר של לואי ארמסטרונג במבטא רוסי כבד. מי שלא רוקד ממשיך לשבת מול הסלטים והמנות הראשונות, שכוללים נקניק שמנוני או דג מלוח. מבחר הנקניקים נע בין 7,000 למיליארד סוגים מכל מיני בשרים הכי לא כשרים שקיימים בעולם. אל המסעדה מתקבצים כל מיני דודים שהגיעו מכל קצוות הארץ.
כולם נקראים אחים, אף על פי שהקשר המשפחתי ביניהם יכול להיות גם של בני דודים מדרגת קרבה שלישית. "בוא תכיר את אח שלי", אומר לי גיסי. "אבל אמרת שיש לך רק אחות, לא?". "נו, כן, זה בן דוד, אח שלי. נו, זה היה ברוסיה, בחיים אחרים, שגרנו קרוב והיא טיפלה במרינוצ'קה שהייתה אה, קק בעברית מליצ'קי?"
כשפגשתי את הדודים הרוסים של אשתי, הם ניסו להיות נחמדים אליי, תמיד שאלו על העבודה שלי במשפט שאמור לקחת חמש שניות, אבל אצלם הוא ארך רבע שעה, עם מיליוני הפסקות, עצירות, טעויות בין זכר לנקבה ופנייה למישהו רוסי אחר, שגם הוא אינו יודע עברית שיעזור בתרגום: "נו, איך אתה אממ, שם אני יודעת שאתה קק רבוטה, זה ברדיו. דה, פנימייש יזרדבובה זה בעברית?".
הם עלו בלי כסף. השאירו הכל מאחור ונחתו בנתניה של שנות ה־90. כשהתחתנתי עם מרינה, הרבנות הראשית פקפקה ביהדותה ולכן לקחה את משפחתה כפרויקט אישי והעבירו אותם את שבעת מדורי הגיהינום הקלאסיים, פלוס השפלה מקורית: הם הכריחו את אמא שלה לשיר בפניהם ביידיש.
היא סיפרה להם בעברית רצוצה שאבא שלה נשרף במחסן בוער על ידי הנאצים שפלשו לרוסיה. הרב עצר אותה, כי כנראה שמעו מספיק סיפורי נאצים, זה לא מעניין. הוא התעקש על הופעה משירי דודו פישר. היא שרה להם בבכי את א יידישע מאמע, ותייקה את האירוע הזה כטראומה שנייה לזו שצעקו לה ברחוב "רוסייה זונה".
אשתי סיפרה לי שאת הלם התרבות הראשון שלה חוותה כששמעה שכנה קוראת לילד שלה מקומה שלישית לעלות הביתה כי האוכל מוכן. היא מעולם לא ראתה מחזה קולני פומבי כזה. ברוסיה הם הלכו לתיאטרון ולבלט ולמדו החלקה אומנותית על הקרח.
שני ההורים של אשתי מהנדסים עם תואר שני בכימיה. אבא שלה עבד כשומר בחניון של קניון השרון, אמה כמנקה. למישהי שלא גדלה בארץ אין ההקשרים התרבותיים שיש לנו, ועד היום היא לא מבינה מה מצחיק בגשש החיוור, מה טעים בשוקולד "השחר", ולמה אנחנו מאוד אוהבים "עלייה" אבל לא סובלים עולים חדשים.