מספיק להיות כמה שעות ברמאללה כדי לטלטל את עולמך מקצה לקצה. מספיק להסתובב ברחובות כמעט בלי תחושה של פחד - אבל עם דריכות מסוימת, מתוקף העובדה שחונכנו שעלינו לפחד - כדי להבין שאנחנו עושים בעיקר עוול לעצמנו שאנחנו מתנהגים כמו ילדים ולא מדברים.
ובכל זאת, אי אפשר להיות תמימים. כשנכנסים לתוככי רמאללה ועוברים באחת הכיכרות במרכז העיר, מיד עולה התמונה של הלינץ' האכזרי משנת 2000. אי אפשר להתעלם, אבל אני רוצה. לא להתעלם חלילה, אלא לשים את זה בצד לרגע. לפחות לנסות. אני רוצה שהזיכרון שלי מרמאללה יהיה אחר. כי יש טרור אכזרי, אבל יש שם גם אנשים שרוצים לחיות בשקט, שרוצים לדבר, שרוצים דו־קיום. תקראו לי תמימה, אבל לא בא לי לאבד תקווה, ולכן אני פה.
אז אני מנסה להתעלם מהשלט האדום שנמצא בכניסה לעיר שמתריע מפני כניסה לשטחי A. זו עבירה על החוק ומהווה סכנת חיים, כך כתוב בשחור על גבי אדום. אני יודעת, ואני לא מתכוונת לעבור על החוק. כניסתי לרמאללה הייתה מתואמת במסגרת תוכנית העשרה לעיתונאים של יוזמת ז'נווה.
אני מנסה להתעלם גם מהידיעות על תקריות שהיו באזור עוטף רמאללה. אירועי ירי, יידויי אבנים. על פנינו חולפים מראות של התנחלויות וחיילים חמושים. עד שלא ניכנס לשטחי העיר שמהווה את "הבועה" של הרשות הפלסטינית, התמונות הללו לא ייצאו לי מהראש.
ברמאללה יש 30% תושבים נוצרים, השאר מוסלמים, ועד 1993 היא נחשבה לסוג של עיר נופש. ובאמת, ברגע שנכנסים לעיר ורואים את הקישוטים שנותרו מחגיגות חג המולד, אפשר לרגע לטעות ולחשוב שאנחנו בחו"ל. עם המוניות הצהובות שחולפות בכבישים ואם שתית בירה "טייבה" אחת או שתיים, אפשר לדמיין שאנחנו בניו יורק. גם מזג האוויר הקר (8־10 מעלות בינואר) מוסיף לאווירה.
לפרקים, בעיקר כשמסתובבים ברובע העתיק שלה, רמאללה מזכירה קצת את נחלת שבעה בירושלים או את רחוב אגריפס אחרי השוק. יש שם חיי לילה שוקקים ופסטיבל בירה, יש בתי מלון (מפוארים) וברים ומסעדות טובות. זו עיר תיירותית שמושכת אליה צעירים, אם כי לא במספרים גדולים. טוב, זה המצב.
אפשר להיכנס לעיר דרך מחסום קלנדיה. אנחנו עשינו זאת דרך מחסום בית אל מטעמי תיאום ביטחוני. חצי שעה מירושלים. ניידת של המשטרה הפלסטינית התחברה אלינו מיד אחרי שעברנו את המחסום וליוותה אותנו לאורך כל הביקור.
רמאללה מפתיעה בהחלט. אחרי חצי שעה החששות מתפוגגים כמעט לחלוטין. שווקים, חנויות, המון שמלות כלה, מספרות ואפילו רשתות אמריקאיות שעברו אדפטציה מקומית כמו פיצה כאילו האט ורשתות המבורגר.
אם אתם במקרה בסביבה, חפשו את הכנאפה המיוחדת עם החמאה המזוקקת שאין בשום מקום בשטחי ישראל. אחר כך כבר לא תוכלו לעמוד בתור של שעות לשום כנאפה ישראלית ביפו או בדיזנגוף. אני מתלהבת גם מהחומוס. האדי מספר לי שהחומוס אומנם טעים, אבל אם אבוא שוב הוא ייקח אותי לחומוסייה הרבה יותר טובה שנמצאת בעיר העתיקה.
העיר מפתיעה בשקט שלה ובהכנסת האורחים, והיא לא מאכזבת ולא מפריכה את כל סיפורי האגדות שנקשרו בשמה. אנחנו עוברים בין כיכרות ובין שכונות שידעו ימים טובים יותר.
לחדר הישיבות בקומה החמישית של בניין פת"ח, שבו אנחנו נפגשים עם בכירים ושרים לשעבר ברשות הפלסטינית, אנחנו מטפסים ברגל כדי לא להיתקע במעלית. חברת החשמל מנתקת בכל יום את החשמל לשלוש שעות, ללא התרעה מראש, בגלל אי־עמידה בתשלומים.
אז קר כי פסק החשמל, ואנחנו יושבים עם מעילים בחדר הקפוא, וזה עדיין לא מונע מאיתנו להמשיך לדבר. ברגע שאנחנו נכנסים לחדר הישיבות ומתחממים עם קפה, כל החששות שעוד נותרו מתפוגגים לחלוטין. הנה יושבים להם 20 איש ואישה מסביב לשולחן ומדברים וצוחקים וגם מתווכחים. הם רוצים שנשאל את כל השאלות הקשות ולא נצנזר מחשבות. לא על הכל הם יכולים לענות און דה רקורד. אבל לפחות יש שיח גם אם הפתרון רחוק.
המחשבה של כולנו, לפחות בפרק הזמן ההוא, ממש רגע לפני שיצאנו יחד לארוחה (מטורפת) במסעדת "דארנה" הנחשבת ("הבית שלנו") בעיר העתיקה, הייתה שאולי כאזרחים נצליח לעשות משהו כדי להפסיק קודם כל לשנוא כל כך. וגם אם זה לא יהיה צעד גדול לאנושות, לפחות זה יהיה צעד קטן לבני אדם.