אני יודעת שברגע שאשלח למאור, עורך הטור שלי, את הקובץ, אתחרט - אבל סביר להניח שזה יהיה מאוחר מדי. אז אנשום עמוק ואקח את הצ'אנס. כבר שש שנים שאני כותבת אליכם. ידעתם אותי ברווקות, בבדידות, בדוחק הכלכלי, באוויר הפסגות, בהתאהבות ובחתונה, אתם כבר יודעים מתי פטרתי את עצמי בטור חביב, סיפור בלי מוסר השכל מיוחד ומתי השקעתי וכתבתי מנבכי הנפש.

הטור הזה שייך לקטגוריה השנייה, לנפש. וזה הזמן להודות שמצבה לא להיט, התעייפתי. כבר כמה שבועות שרע לי כל כך. אני יוצאת מוקדם בבוקר מהבית, יושבת באחד מבתי הקפה ליד הבימה בתל אביב, מדליקה את הלפטופ ובוהה בדף הריק, חושבת איך למלא אותו. האם בספר חדש שהאנשים מההוצאה לאור כל כך דוחקים שאכתוב? במחזה ארוך ואיתן מספיק כדי לבקש מימון מהקרנות השונות, או סתם בסיפור קצר לדף הפייסבוק שלי. ואם פעם המעיין נבע, הסיפורים הגיעו אל ראשי עוד לפני שפקחתי את עיניי והקלדתי העיוורת שלחה אותם אל הקהל תוך רגע ועוד חצי, הפעם אני רוצה לכתוב רק דמעות. כמו גוש בגרון שעולה לי ואני לא יודעת מה לעשות איתו. אתחיל לבכות באמצע בית הקפה כשמסביבי תסריטאים ואנשי תוכן? או שאאסוף את דבריי, אדחה את הפגישות של המשך היום, אם יש כאלו, ואשוב אל המיטה שלי, כביכול המקום הבטוח לי ביותר?

רוב הפעמים אני בוחרת להישאר, מתמקדת באיזה זוג שיושב ובוהה בו, הוא משכיח ממני את הכאב, אין הרבה זוגות רומנטיים בשעה זו של היום, בדרך כלל אלו במאי ותסריטאית, מלבישה ומאפרת, פרסומאי וטאלנט, אני זוקפת את אוזניי ומנסה לשמוע על מה הם מדברים, לדלות מהם משפטים, ניסיונות להצחיק, רכילות על אחרים או ויכוח על זכויות יוצרים, רק שייתנו לי לכמה דקות אתנחתא מעצמי.

הזמן חולף עובר, ואני מזמינה לעצמי ארוחת צהריים, אוכלת חצי ממנה בשתיקה ומרגישה איך העייפות מתחילה לשרות עליי. ובכל זאת, ואף על פי שאני יכולה, אני נמנעת מלחזור הביתה, והנה פתאום היום חולף עובר לו, והשעה הופכת לשעת מהדורות החדשות. אבל לעזאזל, לא נעים לי לחזור הביתה, ארבעת הקירות בבית ההוא סוגרים עליי. ויש לי כלב שאוהב אותי ומזנק עליי כשאני נכנסת ובעל שאומר “את רעבה? בואי, תני לי חיבוק" כשאני חוזרת.

אבל מרסל החייכנית, המצחיקה, החופשייה כל כך של פעם - ננעלת, ואני לא מצליחה לגייס חיוך - רק אחרי מקלחת ואיזו סדרה נחמדה שבה אנחנו צופים יחד. אני לא יודעת איך להסביר את התקופה הזאת, אולי זה בגלל הילד שכבר שנה ועוד קצת אנחנו לא מצליחים להביא לעולם? אולי כי איבדתי חלק ניכר מהחופש שלי ביום שבו החלטתי להינשא? אולי כי אני חושבת שאני לא מספיק טובה לבעלי? או שאולי זה גופי הגדול ותודעת הילדה השמנה שמסרבים להרפות מראשי? מה זה לעזאזל כאב הלב הזה?

***

פניתי לאשת מקצוע, לא היה מנוס מזה. מתי זה קרה? ביום שבו שברתי בלי סיבה ציור יפה שצייר לנו אורי פינק (שמאייר לי את כל הטורים) לכבוד החתונה. הציור נותר בשלמותו, אבל רסיסי הזכוכית שהגנה עליו התפזרו בכל הבית, ומבטו של אהובי, האדם עם הלב הכי טוב שאני מכירה, נשבר גם הוא. בכיתי שעות, ישבתי ליד פתח הדלת, צפונה בעצמי, ובכיתי. הוא כמובן טיאט את הבית ואחר כך ניגש לחבק אותי, אבל את הכעס וחוסר האונים ראיתי בעיניו.

הגעתי לגילה, המטפלת, אי־שם בקיבוץ גליל ים, באיזה יום גשום. הייתי סקפטית. בפעם האחרונה שניסיתי פסיכולוג או מטפל, ההוא, ממושקף ורציני מדי ממש מעל קינג ג'ורג' בתל אביב אמר לי “את יודעת, גם אני כותב סיפורים קצרים", מבלי שאספר לו מי אני, כנראה שזיהה וחשב שכך יהיה נכון לפתוח את הקשר בינינו, נדמתי, וכל מה שסיפרתי לו באותה פגישה שנמשכה נצח, היה שקר מוחלט. גם אליה הגעתי מרוחקת, אבל משהו בעיניה, במבט החם, בזקיפות הקומה ובעוצמתה הנשית והלא מאיימת כבש אותי מיד, עד כי 20 דקות אחרי תחילת הפגישה לחשתי “הלוואי והיית אמא שלי". היא הובכה והמשיכה לשוחח איתי.

בכל שבוע אנחנו נפגשות שם, בחדר הקטן במכון שינוי, ליד תנור חם והמון בובות ילדים כאלו של קיבוץ. הבוקר גם בן זוגי הגיע, סתם כדי להחזיק את ידי ולספר מה כואב לו. הוא הביט בי בעיניים מבולבלות ואמר, “אני יודע למה את נשארת בחוץ עד מאוחר, זה כי אני לא מסוגל לדבר איתך על הדברים שאת רוצה, את מחפשת עומק, ואני טוב לי ככה, בית ואהבה".

הוא נראה הרוס ואבוד, ושוב, בכיתי עמוקות. “מרסל", פנתה אליי גילה וליטפה את ידי, “את חיה על 180. החיים מגרדים את ה־100, תאטי קצת". ופתאום נזכרתי בכל הריגושים, בלילות שקדמו להתאהבותי, שסיפקו לי על מגש את ההרס העצמי ואמרו “תאכלי, זה טרי!", בגברים שלא נשארו יותר מחצי הלילה, בבזבוז הכסף הכרוני שאימצתי לעצמי ביום שבו עברתי מ"אין" ל"יש", בלבד המכלה את הנפש אבל הממכר כל כך, כי יש מתוקה יותר מהתוגה? בדלקת הריאות שהייתה לי וסירבתי ליידע מישהו מהוריי, בניתוח המסוים שעברתי בבית החולים וולפסון ועליו לא סיפרתי לאף אחד, שלושה ימים של אשפוז ואין איש עמי. בהתעקשות הזו לא לפרוש ידיי ולבקש עזרה, בסוליסטיות ובחטא ההיבריס מהצדדים הלא טובים שלהם. אז מה הפלא שגם בביחד אני מרגישה לבד? ומה הפלא שאני תרה כל הזמן אחר הריגושים בעוד בבית מחכה לי הריגוש הטוב ביותר, ריגוש הפשטות והנחמה?

***

כשאסיים לכתוב את הטור, אלך אל אחד המסגרים פה במדרחוב בבת ים ואבקש ממנו למסגר את הציור שנתן לנו אורי לחתונתנו, אחר כך אקנה עוף ואכין לגור מרק חם שכשיבוא מהעבודה, יפשוט את בגדי השיפוצים, יתקלח ויתנחם בטעם הירקות והתבלין. אני אלך לחדר, לא אציק, לא אבקש לדבר על רגשות, לא אחפור יותר מדי, ואנסה לשמור על שקט מסוים. איך אמרה לי גילה הבוקר, “את מי את מפחדת לפגוש בשקט? למה את תמיד צריכה להרעיש?".

לא יודעת, אמרו לי אתם, את מי אתם מפחדים לפגוש בשקט הזה? את מי פגשתם? והאם כשפגשתם אותו, האיר לכם פנים? סגר איתכם מעגל? או שהרס יותר ממה שכבר הרוס?

היום אנסה לפגוש את הדבר הזה שמתחולל בתוכי, ששורף לי כל חלקה טובה, אולי זו מרסל הישנה, זו שהייתה חייבת זרקור כדי להרגיש שהיא נראית, ואם זו היא, ואם תביט בי, אחנוק אותה עד שתגווע ולו רק כדי להתחשבן איתה על כל הצלקות שהותירה בגופי ובנפשי.

לא אשת בשורות אני, רע לי כל כך, והעיניים נפוחות מדמעות, אלוהים, רק לחשוב שפעם נהניתי מזה, לא כואב - לא כותב, רק פתטיים יאמינו בזה.

אני רוצה מרק חם, להניח את הראש על אהובי ולהירדם בין זרועותיו.

אלוהים,

תן לי את הכוח לאהוב את מה שיש,

כי רסיסי תמונות חיי פוצעים אותי, ואם לא אתנקה מהם, יהיה לי מאוחר.