מיסוי וקלקלה: דווקא בחגיגות השואה של הנשיא ושל ראש הממשלה שלנו, החלטתי להגיע לרשות המסים, כדי לברר את מצב הדיווידנד של ההשקעות שלי במדינה. בכל זאת, כבר 40 שנה אני מממן כאן לא מעט חניוקים ונערי גבעות בארץ המובטחת, ואפילו לא שומע מהם תודה - ההפך הוא הנכון, הם רוצים עוד! ועל הדרך, הם מגדירים אותי כשמאלן שחבל על האוויר שהוא נושם.
זה לא סתם יום, וככזה ההיערכות הייתה גדולה. כיפוש דיברה עם הבנות: "אבא שלכן במצב לא טוב, הוא בדיכאון יומולדת שגרתי, ואם הוא ילך לשם לבד הוא עלול להתפוצץ על מישהו. הרי הוא לא בדיוק נורמלי. גם שילמתי עכשיו מס יסף כדי לסגור את 2018. הוא בטירוף, מקלל את כל העולם ואשתו. מישהי מכן צריכה להיות איתו שם, כדי למנוע פיצוץ".
ירדן - פוצו - הבכורה התנדבה בשמחה. "אני אסדר הכל", היא הבטיחה לכיפוש. גולו אחותה, פיקחה סלולרית מהאוניברסיטה. "ירדן, תרחיקי אותו מהקהל. את מכירה אותו, מיד הוא מפחד מווירוסים ותופס עצבים. שיהיה בקפה עד שיגיע התור שלו. כמה שפחות חיכוך עם המערכת, שנעבור את זה בלי נפגעים", היא הורתה.
אני ניסיתי למנוע את המפגש עם הגזלנים, וביקשתי מכיפוש שתארגן את תיאומי המס באמצעות האינטרנט, כדי לשחרר אותי מההמתנה, שלא ארגיש כמו מסתנן אריתראי במפגש עם פקחי רשות ההגירה.
"זה לא טוב", אמרה הקומיסרית של המספרים, "אתה צריך להיות שם, יש הרבה תיקים. אל תדאג - זה יהיה מהיר. אני וירדן נפיק לך את זה".
# # #
בחוץ נמדדו 16 מעלות. בלונדון אני מאושר מהטמפרטורה הזו, בתל אביב זה מדכא אותי. חבשתי כובע גרב וחם־צוואר שכיפוש קנתה לי לקראת החורף, הצטיידתי באספרסו כפול ושייק פירות טו־גו, ויצאתי למפגש עם הקלגסים של המס. ברדיו דיברו כל מיני שרלטנים על חשיבות פורום השואה. טבחים סיפרו על פרחי כרובית ועל מלפפון עם טחינה ירוקה שהכינו למנהיגים האורחים. מה עם קצת ציקלון B, חשבתי לעצמי. למה לא להם להריח ולחוש את הטעם של פעם? למה לא ליצור אותנטיות לכל המלכים, הרוזנים והנשיאים שבאו לכאן כדי להשתומם על הפלא שנוצר כאן? תכלס הרי הסתובבתי בכל העולם, וטרם פגשתי מישהו שבאמת אוהב אותנו, היידעלך. הרי אני לא ביבי, ואין לי מממנים מחוצלארץ, אולי זה ההבדל.
ואז התחילו לדבר על מדד השחיתות של מדינתנו המרקיבה, וזה היה יותר מדי בשבילי על הסובאח, עד שעברתי לשמוע את הנטאשות בדיסק, כדי להירגע ולא להגיע לרשות המסים נרגן ועצבני מדי.
# # #
בניין הממשלה. מתאים לי שהטיל הראשון של הפרסים או חיזבאללה יקריס את המגדל הזה, שאין בו שום דבר טוב בשבילי. רק בבקשה שזה יקרה בלילה, כי הבת שלי עובדת שם, ובכלל יש לי עוד זיקה לחיי אדם. ככל שהזיקנוזיטיס משתלטת עליי, אני מאבד את הזיקה הזו, כי הנרגנות כבר שולטת בי.
דיווחתי לפוצו על כניסתי למגדל. "אבא, יש בידוק ביטחוני. אתה יכול לעבור אותו בלי לריב?", היא שאלה, "או שאתה צריך שארד למטה כדי להעביר אותך?".
נו, בסדר, הבנות שלי מתייחסות אליי כאל תשוש מוחין. מצד שני הן מכירות אותי, ונתתי להן מספיק סיבות לחשוש. "אל תדאגי, פוצו, אני אפגוש אותך בקומה 14".
הגעתי וחשכו עיניי. מאות אנשים מחכים בתור, אבל פוצו עם חיוך מאיר עיניים כבר הוציאה לי מספר. "שים את זה בכיס, תן לי את מספרי התיקים שכיפוש שלחה לך, אני אמלא את הטופס. לך לחדר המדרגות ותעשן שם, אני אביא לך קפה. אל תחזור עד שאקרא לך".
"פוצו, כמה שעות אני אהיה כאן? אני כבר מרגיש לא טוב", אמרתי לילדה. "אולי אבוא ביום אחר? תראי כמה אנשים".
"אל תדאג, אבא. חצי שעה לכל היותר ואתה בחוץ. אתה זוכר את מספר הזהות של שרית, או שאתקשר אליה?".
הבטתי בבת שלי בתימהון. "בטח שאני זוכר, אני רק בן 61 לא בן 700, מה נסגר איתך?".
הבטתי בטופס שביקש שאציין את מספר הילדים עד גיל 18. "פוצו, תצייני את שלושתכם ותכתבי שאני רוצה גם קצבת אברך. מגיע לי, את וגולו סטודנטיות ועובדות, זה הרבה יותר קשה מלהתנפח בכויילל. אל תצחקי לי, תכתבי מה שאני אומר לך. אני כבר אדרוש את זה".
היא תפסה עליי עצבים. "תשאיר לי את זה. מה, עוד פעם באת לריב? לך לעשן, אני אמלא את הטופס".
שמעתי בקולה והתנחלתי על מדרגה. הצתי סיגריה של עצבים ופיניתי את הראש ללמוד על מדד השחיתות. ישראל מדורגת במקום ה־35 מ־180 מדינות, ציון של 60 מתוך 100. אנחנו בנסיגה כבר שלוש שנים ברציפות. צ'ילה, אסטוניה ואיחוד האמירויות מדורגות מעלינו, אנחנו ממש אימפריה. איך ביבי הראיס שלנו, שנאשם בשחיתות, לא ציין את הדירוג הזה בתור אחד מהישגיו ב־14 שנות שלטונו? למשל שבמדינות ה־OECD אנחנו מקום 24 מתוך 36 מדינות בשחיתות של המגזר הציבורי. זה יופי זה, זה מקדש את היהדות והציונות. רק בגלל זה צריך להצביע ביבי, ולקוות שנתקדם בדירוג השחיתות.
מה עוד למדתי בהמתנה? למשל שצה"ל מבסס את מדיניות התקשורת שלו על שקרים מוחלטים. משקרים בהיקף גיוס החניוקים, הם לא באמת מתגייסים, זה רק בכאילו; משקרים על המטוסים שטבעו, כי בלי שקרים אנחנו לא יכולים להתקדם, עובדה; משקרים על מצב אוגדות המילואים ומוכנותן למלחמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט כעס על האלוף (במיל') יצחק בריק, שטען שאנחנו במוכנות אפס בגיוס המילואים וציוד הכוח. מתברר שבריק צודק, אבל גם אינזקוט - לשיטתו. אסור לספר לציבור מה באמת אנחנו עושים ב־75 מיליארד שקל. בגדול אנחנו בעיקר משקרים לציבור, ולא יפה שהאלוף (במיל') בריק אמר אמת.
הא, ויש הטנקיסטיות. כאן שיקרו בקטנה, כי הימין הפסיכי ורבניו לא רוצים בנות בצריח. הם טוענים שנוכחות נשים תפעיל את המערך ההורמונלי הנפיץ של הכיפעלך, ואז יהיה אוי ואבוי. כנראה באמת צריך כיפעל'ה על הראש, כדי שההורמונלים מתחתיה יתלהבו מחיילת מטונפת מגריז. לי זה לא היה קורה, אבל אני חילוני מאוס בלי רב'ה שמנהל אותי, ולא למדתי במדמנה בעלי - גם לא הייתי בישיבת הסדר. רק נתתי כמה שנים בחיי למערכת הביטחון, על פארש, כי אני אידיוט שלא בחן לפני כן את קולקציית האפסים שניהלה את העייסק, כדי לומר לעצמי: בשביל הערימה הזו אני צריך למות בעד ארצנו?
הלו, תקראו את מדד השחיתות, תחליטו לבד.
# # #
ואז פוצו קטעה לי את המחשבות והזעיקה אותי לרגינה הפקידה. "אבא, הנה הטופס מלא, לא לריב. שרית אמרה שהמחשב עושה הכל. אני אחכה לך בחוץ, או שאתה רוצה שאכנס איתך?"
"פוצו, תודה, חיים שלי. אסתדר מכאן. לכי לעבודה, אני רק נראה מפגר, אבל אני יודע להסתדר". אמרתי - ונכנסתי.
"שלום, רגינה, מה שלומך? כמה כסף כבר שדדת מאזרחים תמימים הבוקר?".
היא הביטה בי וחייכה. "זו לא אני, מר קופמן, זה השר כחלון, תפנה אליו. למה אתה לא מגולח?".
"כי אני בדיכאון, רגינה, כמו בכל שנה שאני בא אלייך. ספרי לי מה עשיתם בכסף שלי בשנה החולפת? כבר הקימו שכונת וילות במעלה רחב הזונה בתרי זוזים? אולי בנו בכייסף שלי כמה מקוואות בערים חרדיות? ספרי לי, תני לי להרגיש טוב שעושים שימוש נכון בכייסף".
היא צחקה ואמרה למפקחת בשולחן השני: "בכל שנה אותו דבר איתו. תכף יתחיל להתחנן שאוריד לו אחוזים, כאילו זה הכסף שלי. איפה הילד שלך המתוק? למה לא הבאת אותו?".
"הוא כבר גדול, רגינה", הסברתי לה. "הוא בבית הספר, לומד אצל הרברפי איך להיות משרת טוף של הכיפות והחניוקים. הוא צריך ללכת לצבא, לשרת את צבא השם של הרבנים, כי הג'מאעה שלהם עסוקה בלימוד תורה, אז אין להם זמן לצבא ולעבודה, חס וחלילה. תקשיבי לי רגע. שתי הבנות שלי סטודנטיות. אנחנו משלמים שכר לימוד. אפשר איזו הקלה, איזו קצבה קטנה? תרשמי שהן אברכיות, מה אכפת לך? מי בודק בכלל? תני לי זיכוי של כמה לירות על החוואה שאתם שודדים ממני כל חודש".
שוב היא צחקה ואמרה: "המחשב אומר שיהיה כמו בשנה שעברה. גם בשנה הבאה, אם תביא לי את אותם מספרי תיקי מעסיקים, יהיה אותו דבר. אבל אתה יכול לקשקש, זה נחמד לי".
וכך זה נגמר, יצאתי עם הטפסים, הודעתי לכיפוש שהחוואה שהייתה היא שתהיה - ונסעתי, עצוב ומדוכא, חזרה לשכונה, לקפה שלי. המדינה תמשיך לעשוק אותי, להיות שותפה של 59 אגורות מכל לירה סורית דפוקה שאייצר - מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות. אבל אם חס וחלילה ארגיש לא טוב, אשלם לרופא פרטי, כי כדי לראות אורתופד מומחה, למשל, צריך להמתין ארבעה חודשים. ככה זה בכתריאליבקה. אני לא האדמו"ר מגור או מישהו ממקורביו, שאם יש לו נזלת מפנים לו קומה בבית חולים. אני סתם אידיוט עם מספרים של תיקי מס.
# # #
שוב רדיו, וממנו אנחנו למדים שחסמו כבישים בגלל האורחים שבאו לומר אוי ואבוי על האנטישמיות. לא סיפרו להם לאורחים שדווקא בכתריאליבקה נותרו פחות מ־200 אלף ניצולי שואה. יד ושם עסוק בטקסים, הרשות לטיפול בניצולי השואה עסוקה באחוזי הישרדות. עוד טקסים, חליפות, אירוח מלכותי - וזה לנוכח מצבם של 48 אלף ניצולי שואה שנאחזים בחיים, וחיים מתחת לקו העוני.
הם רואים את הטקסים ולא מבינים מדוע הם לא שם. אולי כי הם עסוקים בחישוב הפרוטות מהקצבאות: נקנה אוכל או נקנה תרופות? זו שאלה קיומית שלנשיא ראובן (רובי) ריבלין ולראש הממשלה בנימין (ביבי) נתניהו אין תשובה. הם אוהבים לארח, ואם רבע מניצולי השואה רעבים ללחם, אז הם יסתדרו. למה, בשואה היה להם יותר?
את המצב הזה לא מלמדים במערכת החינוך של הרברפי, גם לא בצבא של אל־צבאות־אדונָי נפתלי הגבר. השבוע הוא נסע להתחבק עם הציבור שלו בעלי. הוא הגדיר את ג'מאעתו "ציבור איכותי". באותו זמן בדיוק ירו על עוטף עזה, היו גם בלוני נפץ - אבל המצביא הגדול נפתלי לא היה שם. אולי כי תושבי עוטף עזה הם לא ציבור איכותי. קודם כל אין להם כיפעל'ה על הראש, הם סתם שמאל בזוי בלי אלקטורט - אז שיסתדרו לבד או שילמדו כבר למי להצביע בבחירות.
הא, שכחתי. גם אצל נפתלי הגבר משלמים חוואה לחמאס. אומנם כסף קטארי ולא מזומנים שלנו, אבל הוא הבטיח להפסיק עם זה - רק שהוא לא הבטיח לקיים.
# # #
עכשיו אנחנו עסוקים בספין: סיפוח הבקעה. כחול לבן, שזה ליכוד רך אם כי מסוכן (שביום פקודה ימכור את האג'נדה לכיפות ולשטריימלים), רוצים למנוע חסינות מביבי? הוא זיהה מוצא בדמות הסיפוח. אין שום גורם צבאי ומדיני שהצהיר על חשיבות ביטחונית ומדינית למהלך, אבל הלו! אנחנו בקמפיין בחירות של שנה ויותר, אז למה לא לשקר? נספח קצת בכאילו; כל הג'מאעה שהגיעה לכאן לעשות כבוד ליידעלך תתנמר עלינו אם וכאשר נחליט על סיפוח חד־צדדי; העראברים לא יישבו בשקט וייתנו לנו לשחק פוליטיקה. למלך ירדן יהיה מה לומר, גם למדינות המפרץ, אבל ביבי הוא יודע הכל ומשוכנע שזה המהלך שיבטיח את שלטונו לעולמי עד. אולי - איני מבין בזה, יש לי רק תחושות שאם וכאשר - אנחנו נשלם מחיר כבד.
במקביל, סיפוח כזה ייתן לנו קצת שטח שהזנחנו כליל ב־52 שנות שליטה, בלי סיפוח. ובשטח הזה נשקיע מיליארדים שאין לנו, כדי לקלוט גל עלייה של יהדות אירופה, שפוחדת מאנטישמיות. סקר מפחיד למדי מגלה שיותר מדי יהודים שחיו על סיר הבשר רוצים לעלות ארצה. ואיך בדיוק נקלוט אותם? הבקעה היא הפתרון. הם חיו בחורף קפוא? אין בעיה, הנה פתרון לקיץ של 50 מעלות בצל. בואו, בואו אלינו לבקעה, תגדלו תמרים ובננות. אף אחד בעולם לא יקנה סחורה שגודלה באדמה מסופחת, אבל לפחות תפריחו את הארץ.
# # #
ועכשיו לרגע הדרמטי של היום, הנשיא שלי, קומראד פוטינא, נפגש עם יפה יששכר, אמה של נעמה שכלואה כבר עשרה חודשים ברוסיה. הוא הבטיח ליפה שהכל יהיה בסדר, ואני שמח בשביל המשפחה. בסך הכל נעמה טסה בטיסת טרנזיט דרך מוסקבה ושכחה לזרוק חתיכה של חשיש הודי מהתיק. קורה, יכול לקרות לכל אחד. אבל ביבי ממנף את האירוע כאילו הוא החזיר את גופות השבויים מעזה.
האמת היא שנעמה יששכר היא קורבן של בירוקרטיה בין ישראל לרוסיה על קצת נדל"ן יוקרתי, וכעס של הרוסים על זלזול מתמשך בבקשות שלהם. אז קומראד פוטינא העביר סיבוב על הראיס שלנו בזמן הכי קשה שלו: שלושה כתבי אישום, ראש ממשלת מעבר שלא יכול ולא יוכל להרכיב גועליציה, וכמובן בחירות. על הדרך קיבל הנשיא הרוסי את מה שמגיע לו בזכות, הרי המו"מ על הנדל"ן הרוסי נמשך כבר 14 שנה.
אבל השלטון שלנו ימשיך במדיניות השקר ויספר לנו שרק בגלל הקשר החברי בין ביבי לפוטינא שוחררה נעמה. לדעתי, אין יממה אחת בשלטון ביבי שבה לא שיקר הממשל לאזרחים כאן! גנץ, האלטרנטיבה, לא מסוגל להביט למצלמה ולומר לציבור: "רבותיי, משקרים לכם כל יום, כל היום" - ורק בגלל הפחד מהאמת הוא יפסיד שוב הזדמנות להקים כאן ממשלה.
# # #
יאללה, נגמרו הדרמות, נלך להוציא את הצדיק הקטן מבית הספר.
"מה נשמע, גיאצ'ו? מה למדת היום בבצפר?"
"שארץ ישראל הכי טובה אבא. שבאו לכאן הרבה מלכים להגיד לנו תודה ושאנחנו הכי טובים, אבא. אפשר את הטלפון שלך? אני רוצה לשחק".
"רגע, רגע. אמרו לכם 'ארץ ישראל' או 'מדינת ישראל'? תחשוב רגע, זה חשוב לי".
"'ארץ ישראל', אבא. מה אתה לא מבין? תן לי כבר את הטלפון".
נתתי לו. הוא עוד קטן, רק בן 7 וחצי. זה לא זמן להטמיע בו את מה שאני חושב. אבל לכשיגדל אדאג שידקלם את ההמנון שלי, ששר אריק איינשטיין זצוק"ל "פרנצ'סקה פוליטיקה, את זונה לא קטנה". זה שיר חשוב, בשבילי אפילו יותר מההמנון הלאומי.
נ"ב,
אולי אני הוזה, אבל נדמה לי שראיתי את יאיר, הבן של, הילד הטפיל על הקופה הציבורית, מקבל את קומראד פוטינא. הוא איים שהוא עובד כפרילאנסר, אז מה זה? יום עבודה? הפסקת עשר ביום העבודה?
מתי מנתקים את הילד הזה מהקופה הציבורית? מתי הוא יחיה מהכנסותיו? מתי הוא מגיע לרגינה כדי לתאם מס הכנסה? מתייייייייי?